בוועידת האקלים של האו"ם בספטמבר 2014 אישרה קואליציה רחבה של ממשלות, חברות, ארגוני חברה אזרחית וארגוני עמים ילידים את הצהרת יערות ניו יורק ( NYDF ) הוולונטרית, מתוך הבנה משותפת כי עצירת כריתת יערות חיונית בכדי לשמור על עליית הטמפרטורה מתחת ל-2 מעלות צלזיוס ולמזער את נזקי ההתחממות הגלובלית.
את ההצהרה, המפרטת עשרה יעדים, אימצו עד כה מעל 200 גורמים, שהסכימו לפעול להפסקת בירוא יערות טרופיים עד 2020 ולסיומה עד שנת 2030. בין הגורמים שהצטרפו לאמנה - קולומביה, נורבגיה וארה"ב, כמו גם ענקיות מוצרי צריכה כמו מקדונלד'ס וולמארט. ה- NYDF קורא לשיקום של 150 מיליון דונם של נופים ויערות עד 2020 ו-350 מיליון דונם על ידי 2030. הפסקת כריתת יערות עלולה לחסוך פחמן רב, שווה ערך להורדת כלל מכוניות העולם מהכבישים. כעת, לפי דוח חדש, ההצהרות וההתחייבויות לא נושאות פרי ויעדי התוכנית רחוקות מאד מכדי מימוש.
דוח חדש של קבוצת המחקר "קליימיט פוקוס" המאגדת 25 ארגונים, טוען כי העולם מאבד שטח עצים בגודל אנגליה, הנכרת בכל שנה, וכי שיעור אובדן כיסוי היערות עלה ב-44% מאז ההכרזה ב-2014. דרום אמריקה מאבדת את כיסוי היערות הגדול ביותר בכל שנה, ובאפריקה חלה העלייה הגדולה ביותר בקצב הבירוא. מחברי הדוח מציינים כי ביוני 2019 בלבד עלו שיעורי כריתת היער באמזונס הברזילאי בשיעור של 88% בהשוואה לאותו חודש אשתקד, אך הדוח איננו כולל את שכלול ההרס באמזונס בעקבות השריפה הקשה ביער. בירוא יערות עבור פעילות כלכלית חקלאית היא הסיבה הנפוצה ביותר לכריתת יערות.
שיעור האובדן השנתי של היערות עלה ב-44% בתקופת 2014-2018 בעיקר בגלל פינוי קרקעות לייצור סחורות חקלאיות כמו בקר, סויה ושמן דקלים. לפי הדוח, חמש שנים לאחר ההתחייבות הוולונטרית, אין כמעט הוכחות לכך שהיעדים הללו נמצאים על מסלול פעולה, והשגת יעדי NYDF לשנת 2020 מתרחקת, כשכריתת יערות טרופיים נמשכה בקצב מאז 2014. המאמצים ליישם הבטחות השיקום איטיים עד מאד, ועד כה מרבית פעולות השיקום התרחשו מחוץ ליערות הטבעיים. אדמות היערות עודן מומרות לשימושים קרקעיים ומסחריים, מה שמצביע על כך שהרווחים קצרי הטווח של בירוא יערות עדיין גוברים על היתרונות לטווח הארוך של שימור ושיקום יערות וכן מימוש יעדים להגנת האקלים בעידן ההתחממות הגלובלית המואצת.
האובדן המואץ של יערות גשם ראשוניים להם אין תחליף שכן שתילה מחדש של עצים יעילה משמעותית פחות בספיחת פחמן, מדאיג עד מאד. יערות טרופיים משמשים כיור פחמן משמעותי וסופחים כמות גדולה מאד של פחמן עבורנו. בממוצע, הפסד שנתי בכיסוי העצים הטרופיים בין השנים 2014-2018 פלט 4.7 ג'יגה של פחמן דו חמצני בשנה - יותר מכל פליטת גזי החממה של האיחוד האירופי לשנת 2017. נכון לאפריל 2019, ישנן 59 התחייבויות של מדינות בתחומי שיפוט בהיקף כולל של 170.6 מיליון דונם לשיקום לשנים 2020 - 2030. עם זאת, עדויות לשיקום יערות מסתכמות ב-18 אחוזים בלבד מיעד השיקום של יערות עד 2020 (26.7 מתוך 150 מיליון דונם שהובאו לשיקום מאז שנת 2000).
אחד הקשיים שמדגיש הדוח הוא זה של קבלת תמיכה והשקעה מהמגזר הפרטי לשמירת היערות. אמנם יש יתרונות כלכליים ברורים לכריתת יערות, בצורה של ייצור עצים וחקלאות מורחבת, אך מעטים ההשקעות בשמירה על בריאות היערות הקיימות. בשלוש השנים האחרונות, ישנה עלייה במספר החברות עם המתחייבות לצמצם או להפסיק קשרים עסקיים עם ספקים המבראים יערות גשם, ולנקות את שרשרת האספקה שלהן.
מבין החברות, רק שמונה אחוזים מחויבים להפסיק באופן מוחלט את הקשרים העסקיים לבירוא יערות. חברות מאטות ביישום התחייבויות בשל חוסר הסכמה לגבי סדר עדיפויות, הבנה מוגבלת של הסיכונים והססנות בנוגע לפעילויות בת-קיימא בה התשואות הכספיות אינן ברורות. גורם בעייתי נוסף הוא הממשלות - ממשלות רבות מציעות סובסידיות לחקלאות, ומספקות בכך בפועל תמריצים דווקא לכריתת יערות. שמירת יערות קיימים, בעיקר יערות גשם, וכן שיקום אזורים מיוערים שנפגעו, הוכרה זה מכבר כפרקטיקה הכרחית ואף זולה להתמודד עם משבר האקלים. עלות שימור יערות הגשם ברחבי העולם נאמדת בעשרות מיליארדי דולרים בשנה, בהשוואה לטריליונים הנחוצים כדי לעבור לתשתיות דלות פחמן.
