עידן נתניהו? הוא לא תם ולא נעליים
א. הדברים נכתבים ביום רביעי בבוקר. השמש זרחה כרגיל, מזג האוויר נעים והרוח מלטפת, אפשר כבר להרגיש את הסתיו מתגנב מאחורי גבו של הקיץ, נוקש על כתפו וממהר להתחבא מאחורי החצבים שכבר תופסים גובה. אלפי חסידות ושקנאים התחילו למלא את אגמון החוּלה - איזו מילה חמודה זו אגמון! - אבל נחליאלי עוד לא ראיתי, והעיקר: מהבוקר לא קיבלתי אף מסרון או שיחת טלפון מוקלטת. העז הרועשת, המאיימת, המבטיחה והמתבכיינת יצאה מהחדר, ולשקט יש קצת יותר מקום להתפרס במרחב.
הדברים נכתבים ביום רביעי בבוקר. יום של שוויון בין הגושים, והשמיים ממהרים ליישר קו: ביום שני יהיה יום השוויון הסתווי. השמש תעמוד בזווית ישרה מעל קו המשווה ושני הגושים הכי גדולים וחשובים של החיים - היום והלילה - יהיו שווים באורכם ליממה אחת ומיד אחריה ייקח הלילה את התור שלו ברוטציה בין ממשלת הלילה וממשלת היום, האחרון יפסע צעד אחד לאחור בשם המשילות והעיקר: מהבוקר לא קיבלתי אף מסרון או שיחת טלפון מוקלטת. נכון שהקיץ עוד רחוק מלהיכנע, אבל אם אני מחבר את כל הדברים האלה ביחד, עושה רושם שהמצב במגמת שיפור מסוימת.
ב. אנשים אומרים שתם עידן נתניהו. זה אכן נראה ככה נכון לרביעי בבוקר, אבל מוקדם מדי להתאבל או לשמוח. גם כי הפוליטיקה הישראלית נוטה להציג כשוטה גמור את כמעט כל מי שמתיימר לומר משהו על אודותיה או להתנבא בעניינה, אבל בעיקר כי זה לא נכון. שום עידן לא תם. עידנים לא תמים כל-כך מהר, וגם הרבה-הרבה אחרי שהעידן תם, הוא עדיין קיים. 66 מיליוני שנים אחרי שתם עידן הדינוזאורים, והם עוד כאן - ואנחנו ממשיכים לחפור את השאריות שלהם החוצה. אנחנו מניעים את המכוניות ואת האוניות ומדליקים את האורות בבתים שלנו עם המאובנים שלהם. אנחנו ממשיכים לחקור אותם ולעסוק בהם. זה בדיוק העניין עם עידנים - הם לא הולכים לשום מקום. אם כבר, הם נמהלים זה בתוך זה בתהליך ארוך.
מצחיק להשוות עידנים; עידן קוסמולוגי נמתח על פני מיליארדי שנים, עידן גיאולוגי נמשך אלפי מיליונים של שנים, עידן היסטורי נמדד במאות שנים, אבל עידן פוליטי - זו כבר די בדיחה, לא? 13 שנות נתניהו (פלוס-מינוס) נחשבות אצלנו לעידן, שלא לומר לנצח, אבל בחייאת - יש לי בארון ג'ינסים ותיקים יותר. יש לי בארון חולצת טריקו מהוהה של באטמן שקיבלתי במתנה עוד בעידן יצחק שמיר. נכון שאני כבר לא יכול ללבוש אותה, כולה חור על חור מלפנים ומאחור, רק מלהביט בה נפערים בה עוד חורים - אבל העניין הוא שהיא עוד פה, בארון שלי, כלומר בעולם. לפני כמה שנים הייתה איזו נזילה ורוב תמונות הילדות שלי נדבקו זו לזו והפכו לעיסה. כשאני חושב על זה, החולצה הזאת היא שכבת המאובנים של החיים שלי. היא עוגיית המדלן שלי, מאה אחוז כותנה, הזיכרון המוחשי היחיד שמחבר אותי למי שאני לא בדיוק זוכר שהייתי; הרוב המוחלט של הזיכרונות שלנו לא קשורים למציאות.
אני יכול לדבר עליה שעות, וזו רק חולצה ישנה - אז עידן נתניהו? הוא לא תם ולא נעליים. אפילו לא קרוב לזה. אנשים מדברים פה על עידן שלטון מפא"י בכזה להט ובכזאת תשוקה, שאפשר לחשוב שירוחם משל עוד רגע נכנס בדלת. אנשים חיים אירועים שהיו או לא היו לפני אלפי שנים כאילו שאנחנו עוד בעיצומם. אנשים בגיל העמידה עדין סוחבים עליהם ובתוכם את שנות הילדות שלהם, מעבירים את המקל מדור לדור - הכול ממשיך ושום דבר לא תם כל-כך מהר - אז עידן נתניהו? עשו לי טובה. ה"עידן" הזה, יהא אשר יהא, הולך להישאר פה עוד הרבה זמן. "הרבה זמן" באופן יחסי, כמובן - כל קני המידה שלנו לזמן הם מגוחכים לגמרי. השבוע, למשל, פורסם שמצאו כוכב "קרוב" ועליו סימני מים, רק כ-110 שנות אור מכאן. אם היינו יכולים לצאת לשם מיד אחרי החגים בחללית המהירה ביותר, זה היה לוקח לנו בערך 2 מיליון שנה. אז 13 שנה? בואו. הכול הרף עין בהשוואה לכל מה שאמיתי. נתניהו, עם כל הכבוד, איננו דינוזאור. 66 מיליון שנה מהיום, אף אחד לא ידע מי היה נתניהו ומי היינו אנחנו.
ג. את הזמן הקצר שניתן לנו אנחנו מבזבזים על שטויות. אפשר להשתגע, בחיי! עשיתי חישוב פשוט (תוחלת החיים הממוצעת בישראל חלקי שתי מערכות הבחירות של 2019) ומצאתי שכל אחד מאיתנו בזבז כ-0.7 אחוז מחייו על הבחירות המטופשות האלו. 0.7 אחוז מחיים שלמים? זה המון! ואלה רק שתי הבחירות האלה. אם נשקלל את כל הקמפיינים וההכפשות והשקרים והקללות והבחירות והתוצאות, ניווכח ודאי שאנחנו מבזבזים אחוזים הרבה יותר מדי ניכרים מחיינו על השתתפות במשחקי כיסאות מוזיקליים של אנשים שעם רובם לא היינו מעוניינים לשתות כוס מיץ.
כל-כך הרבה אחוזים - מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ובסך הכול בשביל מה; לא למדנו שום דבר שלא ידענו קודם: אנחנו מדשדשים באותו המקום, עם אותו השוויון ובין אותם הגושים, עומדים בתור לאותו סרט שראינו כבר אלף פעם. נכון שיש כמה שחקנים חדשים שמדקלמים שורות חדשות על תקוות ישנות, אבל בגדול - היו יכולים לחסוך מאיתנו חמישה חודשים של טינופת.
וגם אין יותר סיבה להתייחס בסלחנות לכל הריטואל החוזר על עצמו של הבחירות. העם אמר את דברו, ולדעתי דברו העיקרי לא היה רק נתניהו (כן או לא). דברו העיקרי של העם כפי שאני שמעתי אותו היה - חלאס, נמאסתם, תנו לנו כמה שנים בלי בחירות. הנה, אמר העם, באנו, ובאחוזים גבוהים יותר ממה שחשבו; הנה, הצהיר העם, הצבענו, ולמפלגות מרכזיות יותר ממה שחשבו. הנה, הושיט העם, קבלו את כל הכלים לבסס ממשלה רחבה יחסית, יציבה יחסית, עם מעט מפלגות קטנות ופחות סחטנות; למרות כל ההפחדות על זיופים ואלימות, לא הרבצנו ולא זייפנו - אז עכשיו פשוט תיקחו את כל הדברים האלה (זה עדיין העם אומר, כן? לא אני) ותכוננו ממשלה שתניח לנו בשקט לכמה זמן, רצוי ארבע שנים ולא רגע אחד פחות, למה כבר עליתם לנו על כל העצבים עם הדרמות שלכם.
ד. הדברים נכתבים ביום רביעי בבוקר. התוצאות הסופיות הן שהשמש זורחת, הרוח מלטפת, הסתיו מתגנב מאחורי גבו של הקיץ, החצבים תופסים גובה. אלפי חסידות ושקנאים התחילו למלא את אגמון החוּלה - איזו מילה חמודה זו אגמון! - ויש שוויון בין הגושים. אז קחו את עצמכם בידיים, תנשמו עמוק ותנו לנו ממשלת אחדות, כי באמת שנמאס כבר ואין לנו עוד הרבה אחוזי חיים לבזבז על המשחקים שלכם.
רק נחליאלי עוד לא ראיתי, אבל העיקר, שמהבוקר לא קיבלתי אף מסרון או שיחת טלפון מוקלטת. לדעתי, נוכל להתרגל לשקט הזה, אם רק ננסה.
