מתוך התערוכה "התהלוכה" של עידו מרקוס / צילום: יובל חי
ביום ה' נפתחה בגלריה פורטה בתל אביב תערוכת יחיד של האמן עידו מרקוס. התערוכה "התהלוכה" מציגה פרויקט שעליו עובד מרקוס בשנה האחרונה, שהחל בקופסת שקופיות שנזרקה ברחוב חיפאי ונגמר במיצב דחוס ועשיר מדיומים בן מאות פרטים.
בקופסת השקופיות ההיא גילה מרקוס משפחה ישראלית טיפוסית ובה תמונות, מצבים ורגעים מטיולים משפחתיים שעשו בישראל ובעולם בשנות ה-60 וה-70. עבור אמן כמו מרקוס, מדובר בזהב. בשנים האחרונות הוא עוסק במפגשים אינטנסיביים עם דימויים מוכרים יותר או פחות ועובר איתם תהליך של פירוק, ריבוי, הפשטה, חקירה, בולמוס, מיזוג, טשטוש, חזרתיות, הזרה או אינטימיות - קצת כמו להגיד מילה יומיומית כמה פעמים ברצף עד שהיא מתרוקנת ממשמעות או מקבלת משמעות חדשה.
תחילה צייר את בני המשפחה, הגדיל פרטים בשקופיות או התייחס רק לחלק מהפריים, עד שנתקל בדימוי אחד בשקופית אחת מטיול משפחתי לאנגליה שבה צולם חייל אנגלי מחוץ לארמון. "זה הפרויקט הכי משוגע שעשיתי עד כה", אומר מרקוס, "'התהלוכה' היא בעצם סדרה שכולה נובעת מדימוי אחד. אין קשר בינו ובין המרחב הישראלי, אבל משהו תפס אותי בשקופית הזאת, התחלתי להוציא מתוכה אינספור פרגמנטים ואפשרויות, התחלתי לפרק אותה כמו קובייה הונגרית".
העיסוק בדימוי אחד באובססיביות הפך לפרקטיקת עבודה אצל מרקוס בשנים האחרונות. סדרה מוקדמת לסדרת החיילים שתוצג בחודש פברואר במוזיאון הרצליה היא "רותם" - שהחלה ממפגש של מרקוס בצילום של האמנית רותם עמיצור (חברה קרובה שלו) שעלה לאינטרנט. הוא החל לפרק את הדימוי של עמיצור באינספור צורות בתהליך בולמוס ויצק משמעויות חדשות ומנוגדות.
"בסדרה של רותם בחרתי דימוי אנונימי, והעבודה האובססיבית עליו הפכה אותו לאייקוני. בדימוי של המצעד אני עובד עם דימוי שחוק שהוא חלק מהתרבות הפופולרית. את חיילי המלכה כולנו זוכרים מטיולי המשפחה בילדות, איך החייל לא זז ברשמיות קפואה. כולם מצטלמים לידו".
בחצי השנה הראשונה בעבודה על הסדרה עבד מרקוס מתוך הצילום שמצא. "התחלתי תהליך של הפשטה וריקון מהמשמעות המקורית ועבדתי גם מתוך הדמיון. רוב החיילים שציירתי נראו לי עייפים, טרודים, מבולבלים או חסרי כיוון - המדים שלהם נראו כמו סוג של דרך שבה אדם מאבד את היחיד והופך לחלק מקבוצה. אבל בדימויים שיצאו לי, הם חזרו להיות יחידים, חלקם תוך כדי תנועה - טובעים, רוקדים או רצים, בדיוק הפוך מאותן דמויות מלאות רצינות שאנחנו מכירים".
בשלב השני, החל מרקוס לפסל, תחילה בחמר ולאחר מכן בגבס. "צבעתי את תחבושות הגבס וחיברתי אותן לרדי מייד שמצאתי ברחוב. החיילים יצאו לי בצורה די אינטואיטיבית, אבל רציתי למצוא את הדרך הכי נכונה וטהורה לתאר אותם. הדימוי של חיילי בדיל משוכפלים עלה בראשי, אז התחלתי לעבוד עם מסמרים. עליהם שמתי תחבושות גבס וייבשתי. ואז, בתהליך צביעה שארך שלושה חודשים, יצרתי למעלה מ-1,200 מסמרים-חיילים שנראים מרחוק כחיילי צעצוע, אבל כל אחד מהם שונה ואחר".
המיצב "התהלוכה" מורכב מציורים, פסלים, רדי מייד, תחריטים ומונו טייפים שיצר מרקוס בשנה האחרונה, ומצורף לו ספר אמן שמלווה את התערוכה ומתאר את הפרויקט.
"התהלוכה", גלריה פורטה, תל אביב
כאוס שמוליד סדר חדש
מרחק שעתיים-שלוש נסיעה מתל אביב אל קיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי, נפתחה בשבת האחרונה התערוכה "מהומה" שאותה אצר מרקוס ומשתתפים בה אמנים ותיקים וצעירים. החלל בבית קופפרמן הוא אחד מחללי התצוגה היפים בצפון והוא נבנה סביב הסטודיו של האמן משה קופפרמן, שהתגורר בקיבוץ, ונותר כמו שהיה ביום העבודה האחרון שלו, לפני 16 שנה, אז נפטר.
הקנבס האחרון עדיין מונח על הכן, על שולחן העבודה עיתונים מצהיבים ששימשו מצע לעבודה, תילי צבע יבשו על המכחולים ובדים שנצבעו בירוק - צבע המזוהה עם קופפרמן שצבע כל בד לבן תחילה בירוק כמעין צבע בסיס - מחכים לצייר. מלאכת השימור של האטלייה היא חוויה מרהיבה ומרגשת, מטופלת בעדינות ולא קלישאתית - מספרת את סיפורו של הצייר, חתן פרס ישראל לציור.
בחלל המרכזי בבית קופפרמן מתחלפות תערוכות של אמנים המתייחסים בעבודתם גם לאמן. בשבת האחרונה, כאמור, נפתחה התערוכה שאצר מרקוס והיא מפגישה אמנים שהחוט המקשר ביניהם הוא "ההליכה לאיבוד בדרך ליצירה", לדברי מרקוס. האמנים המשתתפים בתערוכה הם: אביבה אורי, חגי איזנברג, שולי בר נבון, מיכל בקי, תם תומר גולדברג, ניר דבוראי, יעקב דורצ'ין, יובל חי, בעז לוונטל, אבנר לוינסון, רועי מנחם מרקוביץ', רותם עמיצור, רחל קיני, רויטל רטיג ואורי שטטנר. בחלל נוסף בגלריה מוצגות עבודות של טליה בן אבו.
"התערוכה עוסקת באינטואיציה שמזמנת מערבולות וכאוס, בדרך ליצירה", מסביר מרקוס, "הדימוי הוא רק קרש קפיצה לעולמות אחרים: פנטסטיים או ריאליסטיים. חלק מהאמנים המשתתפים מביטים החוצה בתהליך היצירה שלהם וחלק מהאמנים נבלעים בתהומות הנפש פנימה. נוצר כאוס שמתוכו נולד סדר חדש - הוא היצירה".
תהליך היצירה המתואר בתערוכה לא מנותק מהמציאות שבה חיים האמנים, וגם לה יש חלק בבעבוע היצירתי הזה. "המהומה היא חיינו", אומר מרקוס, "העבודות בתערוכה מסרבות להיות מוצר של יופי פשטני, הן מרמזות לנו על מציאות קשה, שסועה ומורכבת, זאת המהומה".
"מהומה", בית קופפרמן, לוחמי הגטאות
כמו במחזה של חנוך לוין
פרט ביוגרפי קושר את מרקוס אל קיבוץ לוחמי הגטאות: הוריו היו חברים בגרעין הראשון, לפני שנולד. משם המשפחה נדדה להרצליה ולבוסטון עד שהוא הגיע לחיפה והשתקע בה. השנה התבשר מרקוס שקיבל את הפרס השנתי של גלריית לוחמי הגטאות "פרס אוסקר הנדלר" לאמן ישראלי, שמחולק מדי שנה על-ידי מיכל הורוביץ מנהלת הגלריה, שהוקמה ביוזמת בעלה, אבי הורוביץ ז"ל.
הגלריה ממוקמת מרחק נסיעה קצרה מבית קופפרמן. בשבת האחרונה נפתחה בה תערוכה שעוסקת גם כן בריבוי, מהומה ואובססיה, בדומה למיצב של מרקוס שמוצג בתל אביב ולתערוכה "מהומה" שאצר בבית קופפרמן הסמוך, אלא שכאן הסיפור אחר לגמרי ומשלב טרגדיה כפולה.
התערוכה "דמויות-לא-דמויות" חושפת לראשונה את יצירתו של האמן יורם קליינר שהלך לעולמו לפני למעלה מ-25 שנה. קליינר לא רצה להציג את עבודותיו בחייו, ולאחר מותו נותרו אלפי העבודות שלו במגירות ביתו בקיבוץ בית קשת. מפגש של בת קיבוץ בית קשת, יעל רז איתן, עם אלמנתו של קליינר הוביל לניסיון להקים תערוכה מיצירותיו.
אלא שרז איתן לא הספיקה להקים את התערוכה ונפטרה ממחלה. האוצרת ענת גטניו, בת משפחתה של רז איתן, נפגשה עם אמה באזכרה והיא סיפרה לה על הרצון להקים תערכה לקליינר. גטניו לקחה על עצמה את המשימה וגילתה עושר אמנותי לא מוכר באותן מגירות בבית קשת.
קליינר נולד ב־1934 בצרפת. בזמן המלחמה אביו נכלא במחנה עבודה בפריז ומאוחר יותר נספה באושוויץ. קליינר הילד שהה במנזר ומאוחר יותר נמסר בתשלום למשפחת כפריים, שם הוסתר בתנאים קשים בין חיות המשק. בסיום המלחמה חזרה האם ולקחה את בנה. כשהיה נער הצטרף לתנועת נוער ועלה לישראל, התיישב בקיבוץ בית קשת והשיל מעליו את העבר.
"הדחקת שנות המלחמה וחוויות הבריחות והמסתורים הטביעו את חותמם ובגיל חמישים הוא שקע בדיכאון", מספרת גטניו. במשך עשור קליינר לא יצא מביתו פרט ללילות, אז יצא אל הסטודיו בקיבוץ ויצר. חברי הקיבוץ מיקמו ליד הסטודיו משתלה והוא בלילות טיפל בצמחים. הלילות בסטודיו היו מפלט עד שסערת הנפש הכריעה והוא לקח את חייו לילה אחד בסטודיו, כשהוא בן 59.
גטניו ממקמת את קליינר בקטגוריה מוכרת בעולם האמנות הנקראת "אמנות אאוטסיידרים". אלה הם בדרך כלל אמנים אוטודידקטים שאינם פעילים בשדה האמנות בחייהם, לא משתתפים בתערוכות ויוצרים בבדידות.
"בציורים של רבים מאמני האאוטסיידר מצויים אלמנטים שמאפיינים גם את יצירתו של קליינר", היא מסבירה, "ריבוי דימויים, עומס יתר, אובססיביות, תכנים לא מפוענחים וטקסטים בלתי קריאים. הקומפוזיציות של קליינר חידתיות, אך מלאות במתח ורגש. רוב הדמויות מעוותות וגרוטסקיות. הן רחוקות מלתאר סיטואציה קונקרטית או ריאליסטית, ויוצרות ביחד תמהיל אחר, מוזר וסוריאליסטי. הרוח דומה לרוח השורה על מחזותיו של חנוך לוין".
בתערוכה מוצגים מקבצים מייצגים מסדרות שצייר האמן, ללא כותרות, תאריכים או חתימה, באופן שמאפיין גם כן אמנים אאוטסיידרים: "התערוכה מציגה מדגם מזערי מתוך מאות עבודות שיצר. שם התערוכה היא ציטוט מדבריו של קופפרמן שאמר על קליינר: 'הדפים אינם גדולים והם מולאו בקפדנות, בקו מדויק אחיד ונקי, בשרשרות של צורות ודמויות, או דמויות-לא-דמויות. אני מקווה שעוד יזדמן לי לחזור ולראות את הציורים של יורם אולי מוצגים לציבור... ושהם יזכו לטיפול נאות ולתשומת לב שלהם הם ראויים'".
"דמויות-לא-דמויות", גלריה קיבוץ לוחמי הגטאות