מתוך הביאנלה ה-16 באיסטנבול / צילום: David levene
מעבורת הנוסעים הלבנה צופרת בבואה אל האי בויוקאדה (Büyükada), מברכת לשלום את הספינות העגונות במזח הקטן. רוח ים מלוחה מתיזה רסס מי ים קרירים, וברקע קריאות שחפים נמרצות ונקישות קלות מפרסות הסוסים הרתומים לכרכרות, שמשמשות עדיין כאמצעי התחבורה המוביל באי.
בויוקאדה, "האי הגדול" בטורקית, לא זר לישראלים ורבים ביקרו בו כחלק מנסיעה לאיסטנבול. זהו האי המרכזי שבארכיפלג איי הנסיכים וגם המרשים בהם. מפורץ למשעי, עתיר מסעדות דגים מעולות ובתי קפה מטופחים ומשובץ בחופים קטנים ומבודדים שמשקיפים על אגן ים מרמרה מבפנים. והכול במרחק של שעת הפלגה מהמטרופוליס האימתני, שכיום כבר מתפרס על מרבית חלקו הצפוני של הים ומוערך, לא רשמית, בכ-25 מיליון תושבים.
בשבוע שעבר נפתחה באיסטנבול הביאנלה ה-16 לאמנות (16th Istanbul Biennial), שחוגגת השנה יום הולדת 30. לעומת האירועים בביאנלה בוונציה, הסובבים סביב קוקטיילים יוקרתיים ומשקיעים אמידים, זו של איסטנבול - שהולכת וצוברת לה מוניטין הולך וגובר - היא חגיגה אוונגרדית, כמעט חתרנית, שמכנסת שמות מבטיחים ולא פחות מעניינים מרחבי העולם.
אחד משלושת החללים שמארחים את הביאנלה בשנים האחרונות, ממוקם בבויוקאדה בדרך קבע. המיקום משתנה משנה לשנה, והפעם הביאנלה מתארחת בבניין היסטורי בלב "קלאב אנדולו", המועדון האקסקלוסיבי של בויוקאדה (Anadolu Kulubu) שבין אורחיו נמנה גם אטאטורק בכבודו ובעצמו, מייסד הרפובליקה הטורקית ונשיאה הראשון, שנפש באי תכופות.
מדי שנה בוחר אוצר הביאנלה את הנושא שיהיה חוט השני בין המיצגים השונים. השנה נבחרה "היבשת השביעית" כמושא ההשראה, אי הזבל בן 3.4 מיליון המטרים המרובעים שבאוקיינוס השקט, ההיפך המוחלט מהאי המטופח והקטן בויוקאדה - ואולי גם תמרור אזהרה לאור נחילי התיירים שגודשים את האי בסופי השבוע בקיץ.
בין האמנים שיציגו בבויוקאדה: הצלם הגרמני ארמין לינקה, האמן האמריקאי המוערך גלן ליגון ואן-מאן צ’אנג הטאיוונית. באיסטנבול יציג בין השאר האמן היפני-בריטי סימון פוג’יווארה, שנודע בישראל בזכות המצגת של בית אנה פרנק שיצר לפני כמה שנים בגלריה דביר. לבויוקאדה מביאה איתה הביאנלה שפע אירועים שמחים והרצאות שיתקיימו בקלאב אנדולו ומהווים הזדמנות נפלאה להכיר מחדש יעד שכה מוכר לרבים מהישראלים - ואולי גם את איסטנבול בכלל.
ההמפטונ’ס של איסטנבול
אחרי עשור שבו נזנחה לאנחות על-ידי התייר הישראלי, הבירה התרבותית והכלכלית של טורקיה נהנית מעניין מחודש. הטלנובלות הטורקיות, ובראשן "הכלה מאיסטנבול", הביאו לגל של עשרות אלפי מבקרים רק בקיץ האחרון, שהתגלגלו בין המעוזים ההיסטוריים למסעדות הבשר המפורסמות, הקניונים - ולסטים של הסדרה.
איי הנסיכים, שנמצאים במרחק של כ-20 קילומטר ושוכנים ממש מול צדה האסיאתי של העיר הם האזמרגדים ברביד שעל צוואר איסטנבול, כפי שכונו על-ידי התיירים שהחלו להגיע לכאן בתחילת המאה ה-20. מלך בריטניה אדוארד השביעי ורעייתו וואליס סימפסון, למשל.
האיים נקראים כך כנגזרת משמו היווני והישן של בויוקאדה - פרינקיפו, "הנסיך" ביוונית - על שם הקיסר הביזנטי יוסטינאוס ה-2, שהקים כאן ארמון קיץ במאה ה-6 לספירה. אז כמו היום, שימשו בתי המידות הלבנים ומגולפי העץ לנופש. גן עדן עלי אדמות ונחמה קטנה לגולים שנשלחו אליו במרוצת השנים.
באלף ומשהו שנות חייה של האימפריה הביזנטית, היו אלה אחים ובני משפחה שטענו לכתר המלכות בקונסטנטינופול (מאבקיהם ההיסטוריים היו בין נותני ההשראה לסדרת הספרים וסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס"). הם לא נרצחו, אבל נשלחו לאי המרוחק, לא לפני שהוטל בהם מום משתק לנטרול אופטימלי: לרוב עיוורון, הגם שהיו קיסרים פעלתנים שחיפשו ומצאו שיטות יצירתיות יותר. את המלכות האם של קיסרי העבר ואת אלמנותיהם שלחו למנזר איה יורגי העתיק שממוקם בנקודה הגבוהה באי, מהמנזרים הפעילים העתיקים בעולם.
גם אחרי נפילת ביזנטיון, חיו באי במשך יותר מאלף שנים בעיקר מתבודדים: נזירים ונזירות היוו את רוב האוכלוסייה עד אמצע המאה ה-19. הגולה האחרון והמפורסם ביותר שהגיע לכאן, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, היה לב טרוצקי, שהעביר כאן יותר משלוש שנים לפני שנאלץ לברוח מאימת סטלין עד מקסיקו (וגם זה לא עזר לו). בבויוקאדה כתב את שלושת כרכי "תולדות המהפכה הרוסית".
לחייו החדשים כאי קיט - ההמפטונ’ס של איסטנבול - זכה בהדרגה עם תחילת השימוש בספינות קיטור. בעקבותיהן נפתחו כאן מלונות ופונדקים, הוקמה טיילת משובצת במסעדות דייגים ואוכלוסיית האי צמחה עד ל-6,000 תושבי קבע ועוד כ-35 אלף שוכני קיט בקיץ. עד לבואן של הספינות הממוכנות, הדרך העיקרית להגיע לבויוקאדה הייתה באמצעות ספינות חותרים שגמאו את המרחק בפחות משלוש שעות, כולל הפסקות בשניים מאיי הארכיפלג שבדרך - קינאלי ובורגאז. כיום נעשה שימוש בשירות העירוני, רחפות, וגם ברשת המעבורות "מאווי מרמרה", שהלוגו שלה התנוסס על אחת הספינות הישנות שהוציאו משימוש ושניסו להגיע אל עזה במשט הידוע לשמצה שהצית את המשבר המדיני עם ישראל לפני עשור.
ניחוח אורנים, תאנים ויסמין
בחזרה ל-2019. אותות הקיץ ניכרים פחות ופחות באיי הנסיכים עם בוא ספטמבר. הקרירות הלילית הנעימה של אוגוסט מתחילה לתת את אותותיה כבר בשקיעה, בליווי ריח ים משכר, מתובל בניחוח אורנים, תאנים ויסמין שנידפים מכל עבר.
רוב התיירים - שנמנים עם מעמד הביניים האסלאמי והצומח בטורקיה - מגיעים לכאן בשעות הבוקר ועוזבים באוניות הערב. בערבים האי שקט. הוא מתרוקן כמעט כליל עם ליל, ונותר רק עם תושביו הקבועים, שאותם ניתן למצוא בטברנות המעומלנות שבסביבת המזח, כמו מילטו (Milto), מילאנו ופאצ’יו. אלה משקיפות אל איסטנבול ואל להקות השחפים הקולניות (והרעבתניות, כמו שיגלו מי שינסו לזרוק להם קצת מהלחם שעל השולחן).
בתפריט: פירות ים ודגה טרייה מים מרמרה, מזטים קרים מחצילים וירקות העונה, ממולאים קטנים של פרחי קישואים ופלפלים ירוקים, וגם פסטילקוס - בצקי פילו חמים ומטוגנים, ממולאים גבינה - שנוספו לתפריטים מהרפרטואר היהודי-טורקי, שקהילתו המצטמצמת מהווה עד היום חלק משמעותי באוכלוסיית האי. את הכול מלווים בראקי טורקי, הנמזג לצלילי מוזיקה מקומית ויוונית.
במדרחוב היוצא מכיכר השעון מכינים בבר החבית (Fici) קוקורץ’ - מעי כבש צלוי וקצוץ שמוגש לצד בירת אפס פילזן מהחבית. לחמעג’ון טרי, קציצות טורקיות (קפטה) וגם מולים ממולאים באורז ובקינמון - כולם זוכים כאן לדוכנים שפעילים עד אמצע אוקטובר. המחירים לארוחה, אגב, נעים בין 150 שקל לאדם במסעדות היוקרה - ועשירית מכך בדוכן הלחמעג’ון.
בצהריים ניתן למצוא לצדן מסעדות תבשילים מסורתיות ומשתלמות מאוד, ובכיכר העיר גם דוכן לוקמה - סופגניות דונאט מטוגנות וקטנות בתיבול קינמון ומי סוכר, את גלידריית רומא שמייצרת כבר 60 שנה גלידה צמיגית מקומית - מאראש דונדורמה הוא שמה (יש תזמורת ישראלית מצוינת שנקראת על שמה). וכן עגלת חמוצים עם אינספור ירקות ומיציהם, שנמכרים בכוסות.
מיטיבי לכת שיישארו בלילה באי, מוזמנים לפקוד לקראת שקיעה את אסקיבה (Eskibağ) המבודדת, טברנה יוונית שממוקמת בפאתי האי בצוק תלול. וכן - היא נפלאה בדיוק כמו הנוף הפנורמי. קוקטיילים מוגשים החל מתחילת הקיץ הנוכחי במלון ספלנדיד המיתולוגי - המפורסם במלונות האיים, שחגג בתחילת העשור מאה שנים ועבר לכבוד המאורע שיפוץ מקיף שהחזיר אותו לימיו היפים, לפחות עיצובית. במרפסת המלון הוקם בר קוקטיילים חיצוני ויפהפה, שהצטרף אל הבר המשוחזר והמצודד לא פחות בסלון הבניין ואל בית הקפה ההיפסטרי-שפיץ שבקומה התחתונה - נקודה מעולה לפתוח איתה גם את הבוקר באי.
לצדם עמד במשך עשרות שנים אברם, מוכר הלקרדה שהיה מגיע לכאן, יחד עם נחיל היהודים הטורקיים שפקדו את האי מדי קיץ, ושיצא לגמלאות בהגיעו לגבורות. ואולי, כמו סבא שלי, שהיה קונה כאן ביצי דג בורי (בוטרגה, נו, שאנחנו קוראים לה בלדינו אבודאראחו) עבור סבתא-רבתא שלי פורטונה, שגרה בצמוד למלון וכמו דגי הטוריק הנכחדים שמהם מכינים לקרדה - אולי גם הוא, כמותם וכמו הקולנוע הפתוח בעיבורי הרחוב שהפך לגינה ציבורית, הלך לעולם שכולו מלבי קר והקרנות חוזרות ונשנות של סרטים צרפתיים. את כרכרות הסוסים שהיוו, לצד אופניים, אמצעי תחבורה בלעדי באי במשך 150 שנה, מחליפים בעשור האחרון קורקינטים חשמליים. בקרוב, אומרים, יצאו הכרכרות משירות לאחר קמפיין של עמותות למען חיות.
את האי ניתן ומומלץ להקיף באמצעות שימוש בדרך המעגלית שסלולה סביב החופים. אופניים - שמושכרים בכל פינה עם הירידה מהמזח ובואך לכיכר - הם הדרך הנעימה ביותר לעשות כן. הדרך עוברת בין האתרים המפורסמים של בויוקאדה: בית היתומים היווני שבפסגה אחת של האי, אחד מעשרת מבני העץ הגדולים שנבנו אי-פעם בעולם ועומד כבר שנים, מט ליפול ורדוף רוחות; בתי המידות הנאים המשקיפים לים של רובע מאדן (Maden) ורובע ניזאם שבצדו השני של האי וכמובן מנזר איה יורגי. המנזר האורתודוקסי הקטן פועל ברציפות מהמאה השמינית לספירה וממוקם בנקודה התלולה באי, התלול מאליו ומלא בעליות בלתי אפשריות.
אז כמו היום, צליינים עולים יחפים אל המנזר שבראש הפסגה התלולה, בדרך המרוצפת אבני דרך בוהקות משימוש - מתפללים למזור, לפרנסה, לזיווג ולצאצאים. המנזר הקטן פתוח לביקורים, ולצדו ממוקם בית קפה קטן, ספרטני, שמשקיף על האי ועל חלק הארי של מזרח ים מרמרה. בתפריט: קפה טורקי מעולה, שמכינים כיום במכונה ייעודית ונטולת טקסיות, ומים קרים, להרוות את הצימאון ואת נפשם של העולים החרוצים. הנוף משתלם.
מידע מעשי:
הביאנלה ה-16 לאמנות של איסטנבול נפתחה ב-14.9 ותוצג עד 10.11 בשלושה מיקומים: מוזיאון הפיסול של אוניברסיטת מימאר סינאן, מוזיאון פרה (Pera Museum, סמוך לשדרות איסתיקלל) וקלוב אנדולו שבבויוקאדה. לפרטים נוספים: bienal.iksv.org/en/visit.
הגעה: אל איי הנסיכה אפשר להגיע דרך אחד משני נמלי התעופה של איסטנבול. סביהה ג’קצן (SAW, שקרוי ע"ש טייסת הקרב הראשונה בעולם, שהייתה גם בתו של אטאטורק) - הוא הקרוב יותר ובו יותר מחמש טיסות יומיות של חברות טרקיש איירליינס ופגסוס.
מאיסטנבול מחוברים האיים בעזרת מעבורות עירוניות (en.sehirhatlari.istanbul) וכן של פרנסטור (www.prenstur.net/index3e95.html) ושל מאבי מרמרה (mavimarmara.net/buyukada-kalkis). מכיוון שהמידע אינו מאוגד במקום אחד, כדאי לבדוק את כל האתרים מראש ולבדוק את לוחות הזמנים ונקודות היציאה (זה יכול להיות קצת מבלבל ומסורבל ורצוי לתכנן מראש). זמן הנסיעה נע בין כחצי שעה ועד לשעתיים - תלוי במסלול ובמעגן היציאה. הדרך הקצרה ביותר היא ממעגן קרטאל. המחיר: כ-10 לירות טורקיות (כ-6 שקלים).
לינה: מספר המלונות בביוקאדה מוגבל. ניתן לשלב את הביקור באי כחלק מטיול באיסטנבול (ולחזור בלילה למלון בעיר) או ללון באחד ממלונות האי - ספלנדיד למשל.