מיקרו-אגרסיה / אילוסטרציה: שאטרסטוק
נניח שאתם עולים ותיקים יחסית, 15 שנה בערך בישראל, ועדיין יש לכם קצת מבטא. התיישבתם בגן השעשועים עם ילדיכם ופצחתם בשיחת חולין עם אחד ההורים האחרים. "מאיפה אתם?" הוא שואל. אתם עונים והוא ממשיך. "ואתם יודעים לקרוא בעברית? אתם יודעים לכתוב בעברית?"
השאלה נשמעת מאוד מוזרה ואתם לא יודעים בדיוק מדוע הוא שואל שאלה כזו. מצד אחד - איך הוא מרשה לעצמו לשאול דבר כזה? מצד שני זו לא בדיוק גזענות או אפליה. קשה לדעת כיצד להרגיש לגבי שאלה כזו או כיצד לענות לה.
ד"ר סטפני קוק מאוניברסיטת ניו יורק מכנה אירועים כאלה "מיקרו-אגרסיה". מדובר באירועים שחווה כל אדם שהוא חלק מאוכלוסיית מיעוט, מי לעתים קרובות יותר ומי פחות, תלוי בסוג המיעוט, הסביבה והתקשורת שמנהל אותו אדם עם סביבתו.
אלה אירועים שקשה בכלל לדעת אם כוונו להיות עקיצה או שנבעו סתם מחוסר טאקט או רגישות, אבל הם מערערים את מצב רוחו של מי שההערה כוונה אליו, יוצרים אצלו מתח. לעתים קרובות ימצא את עצמו אותו אדם שההערה כוונה אליו ממשיך להגות בה במשך היום, גם אם הוא מאוד רוצה לעבור הלאה, בתהייה - מה רצה ממני אותו אדם? איך הייתי אמור לענות לו? ומה משמעות ההערה הזו לגבי מי שאני?
המיקרו-אגרסיות, אשר לגבי מיעוטים מסוימים בסביבות מסוימות הן חוויה יומיומית (לפעמים גם לצד אגרסיות "גדולות" יותר, מכוונות), הן אחת הסיבות למצב שמכנה קוק "סטרס מיעוטים" (Minority Stress). הכוונה היא למצב הנפשי הייחודי הנובע מהצורך להתמודד באופן יומיומי מול המשמעות של היותך מיעוט בתוך רוב ששונה ממך. בין היתר בוחנת קוק את ההשפעה הרגשית והבריאותית של הערות כאלה או מופעים אחרים של מיקרו-אגרסיה: למשל, מישהו מחיש צעדיו כשאתה הולך מאחוריו אך לא כשאחרים עושים זאת; אנשים שלוקח להם זמן להבין שאתה באמת הבוס; כשנהג האוטובוס סוגר את הדלת ובורח כי אתה מבוגר או מוגבל גופנית מכדי להספיק; רמיזות מיניות לא רצויות בסביבה לא מתאימה; כששוב ושוב מכנים אותך בטעות בשם שאיננו שמך, כשמכנים מאפיין פיזי שלך "אקזוטי" ועוד.
קוק מדגימה במחקריה כיצד לסטרס העודף שמיעוטים סובלים ממנו, בעיקר בגלל המיקרו-אגרסיות אך גם מסיבות אחרות, יש השפעה על בריאותם. "הסדר החברתי נכתב על הגוף באמצעות הרגשות", אמרה בעבר הפרופ’ לסוציולוגיה אווה אילוז, וכעת יש לכך גם הוכחה ממחקר אמפירי.
תופעה זו יכולה להסביר חלק מן ההבדלים בתוחלת החיים של אנשים ממגזרי מיעוט לעומת תוחלת החיים של כלל האוכלוסייה. היא מצטרפת להשפעות אחרות על בריאותם של מיעוטים, כמו הבדלים בנגישות לטיפול רפואי, בהתאמת הטיפול הרפואי, ביחס הרופאים, בתמריצים החברתיים להתנהגות מקדמת בריאות ועוד.
מדוע דווקא הגאים השחורים?
"הגעתי לתחום המחקר הזה בשנות ה-80 ותחילת ה-90 של המאה ה-20, תקופת מגיפת האיידס", אומרת קוק. "המצב היה הכי גרוע אצל הגאים השחורים, ואנחנו ניסינו להבין - מדוע דווקא אצל השחורים? במקרה של HIV, מדובר ככל הנראה בהשפעה המתווכת דרך ההתנהגות של אותם פרטים. אבל זה גרם לי לחשוב על אפליות מסוגים שונים ועל ההשפעה שלהן על הבריאות שלנו, דרך הפיזיולוגיה ממש".
קוק היא ד"ר לביוסטטיסטיקה ומדעי החברה וההתנהגות באוניברסיטת ניו יורק, ועומדת בראש המעבדה להבדלים בריאותיים והיקשרות וחברה במרכז לבריאות, זהות, התנהגות ורפואה מונעת.
"חוויית המיעוטים והסטרס הנובע ממנה משפיעים על החיים שלנו בכל מיני דרכים", היא אומרת. "היום אני מתמקדת, כאמור, בעיקר בפן הפיזיולוגי. הציר שדרכו פועלת זהותנו כמיעוט על הבריאות נראה כך: אנחנו עוברים חוויה שלילית כמיעוט, התגובה היא לחץ, שגורם לתגובה פיזיולוגית דלקתית שעם הזמן מגבירה את הסיכון לתחלואה כגון מחלות לב, סוכרת ועוד.
"אני מנסה לבחון גם כיצד הקשרים האישיים של אותו אדם מקבוצת המיעוט יכולים להגן עליו מן ההשפעה הבריאותית של הסטרס".
איך בעצם חוקרים את זה?
"באחד הניסויים שלנו פנינו לאנשים מקבוצות שונות. עקבנו אחרי הנבדקים שלנו במשך חמישה ימים, שבהם הם התבקשו לערוך יומן של האירועים שהתרחשו באותו היום, כולל אירועים מלחיצים, התגובה הרגשית שלהם לאירועים הללו, אופן ההתמודדות שלהם (בהתנהגות או במחשבה).
"כמו כן הם התבקשו לירוק לתוך מבחנה ארבע פעמים בכל יום, ובמבחנה בדקנו את רמת הלחץ הפיזיולוגית שלהם על ידי מדידת רמת הקורטיזול ברוק (הורמון המקושר להשפעות הפיזיולוגיות השליליות של לחץ נפשי, ג"ו). אף שהשאלונים יחסית אינטנסיביים, רוב הנבדקים הקפידו על מילויים כי הצענו להם תמריצים טובים".
ההשוואה הייתה לגבי רמות הסטרס ורמות הקורטיזול בשעות שלאחר אירוע של מיקרו-אגרסיה (או חלילה מקרו־אגרסיה), לעומת שגרת החיים, שכמובן גם היא מספקת המון סיבות ללחץ שלא קשורות להיותנו מיעוט.
"במקרה הזה אני חושבת למשל שהאינטרסקציונליות היא חשובה, כלומר ישנה חוויה שהיא אחרת עבורי אם אני גם אישה, גם לא לבנה וגם לא הטרוסקסואלית, לעומת אם אני רק אישה, רק לא לבנה או רק להט"בית. לא מדובר במאפיינים שניתן לערום אותם זה על זה - השיוך הזה ועוד השיוך הזה וגם השיוך הזה, אלא המפגש ביניהם מייצר חוויה שהיא רק של אותה קבוצה שיש בה חפיפה".
קצת מדכא לראות שגם כאשר דגמתם נבדקים רק במשך חמישה ימים, אספתם לא מעט אירועים של מיקרו־אגרסיה (כפי שנחוו על ידי הנבדקים), מספיק כדי לאפשר מחקר.
"זה נכון. אחת ההשערות בתחום לפני שביצענו את המחקר שלנו הייתה כי אנשים מקבוצות מיעוטים מתרגלים למיקרו-אגרסיה וכבר לא חווים סטרס מכל אירוע. הממצא שלנו נותן מקום להביטואציה (התרגלות), אבל נראה די ברור שהיא לא מוחלטת. נראה כי אירוע הנחווה כמיקרו-אגרסיה כמעט תמיד יניב תגובה רגשית כלשהי ותגובה גופנית כלשהי. קשה להתייחס לזה בשוויון נפש, אפילו אם זה חלק מהשגרה. עם זאת, ישנם הבדלים בין־אישיים מאוד גדולים בין מה שאנשים שונים, אפילו מאותה קבוצת מיעוט, תופסים כמיקרו-אגרסיה. חלק מהנבדקים שלנו דיווחו על הרבה אירועים כאלה וחלקם על מעט אירועים. זה תלוי סביבה, אבל גם תלוי גישה".
כדוגמה להשפעה הסביבתית על האופן שבו אנשים חווים מיקרו-אגרסיה וסוגים אחרים של הפליה, קוק השוותה בין הנתונים שאספה לפני בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב ואחריה. טראמפ נחשב לנשיא פחות ידידותי למיעוטים מסוגים שונים מאשר קודמו בתפקיד, ברק אובמה. "מאז בחירתו של טראמפ אנשים גם מייחסים משמעות אחרת למיקרו-אגרסיות וגם מושפעים מהם יותר מבחינת הסטרס הפיזיולוגי", היא אומרת. "הם כבר לא רואים אותם כאירועים בדידים שמתרחשים בתוך טרנד חיובי בסך הכול.
"אם בעבר היו לפעמים שואלים אותי - האם עדיין רלוונטי וחשוב לחקור את סטרס המיעוטים? היום לצערי אין תהייה על זה. ואם אני אישית תמיד התעניינתי בנושא, הרי שהיום מתווספת לכך תחושה של דחיפות רבה עוד יותר לענות על השאלות הללו באמצעות המדע ולהביא את הממצאים שלי לציבור.
"כל שינוי בחברה הוא מאוד חשוב בהקשר שבו אני עורכת את המחקר שלי. בעוד עשור נהיה ברגע חברתי אחר, אך יהיה חשוב מאוד לדעת מהי החוויה ומה המצב הפיזיולוגי של אנשים שהתבגרו בשנת 2019, כמובן על רקע האירועים שקרו לחברה בזמן הזה".
וב־2019 אתם אמנם מוצאים אירועי מיקרו־אגרסיה, שגורמים תגובות סטרס והשפעה על המצב הבריאותי.
"בהחלט. כבר ידוע למדע כי ציר ההשפעה הזה של אירוע-סטרס-קורטיזול-מחלה קיים כאשר בוחנים סטרס בילדות, כמו אלימות במשפחה, פגיעה מינית, בריונות מתמשכת בבית הספר. לילדים ששייכים לקבוצות מיעוט יש ממילא ילדות די מלחיצה לפעמים, אבל רצינו לבדוק כאמור מה ההשפעה המתווספת של אירועים שמתרחשים ביומיום מאוחר יותר בחיים.
"מה שאנחנו רואים הוא שאותם אנשים שחוו אירוע כזה נטו לדווח על סטרס ורמות הקורטיזול שלהם באמת היו גבוהות יותר אחרי האירוע. אנחנו גם רואים כי המצב הבריאותי של קבוצות המיעוט גרוע יותר כשמסתכלים על מחלות שיש להן קשר לסטרס.
"אנחנו לא הצלחנו להראות עדיין האם הסטרס שלנו מצטרף כשכבה נוספת ללחץ הקיים מבעיות כמו עוני, אבטלה או סמים שלפעמים קיימות בחלק מהקהילות שאנחנו חוקרים (אם כי לא בכולן כמובן). יכול להיות שאנשים חווים כל כך הרבה סטרס, שההשפעה הנוספת של מיקרו-אגרסיה על בריאותם היא זניחה. אבל אני מעריכה שזה לא ככה".
"זה גורם לי להתבגר יותר"
מיקרו-אגרסיה היא רק אחת מן הדרכים שבהן היותך מיעוט גורמת לסטרס, כך למשל, כאשר מעבירים חקיקה נגד מיעוטים, יוצר הדבר סטרס גם באנשים שהחוק הזה לא הופעל נגדם.
כך למשל החקיקה בחלק ממדינות ארה"ב שלפיה מותר לסרב לשרת אנשים מאוריינטציה מינית מסוימת בטיעון של אמונה דתית, יצרה סטרס אצל גאים אפילו במדינות שבהן החוקים הללו לא תקפים.
הנבדקים שלכם היו מודעים לכך שהחוויה שלהם כמיעוט פוגעת להם בבריאות?
"כנראה שלא. אני לא חושבת ששמעתי מישהו מציין שהוא צריך ללכת לרופא כדי לטפל בזה. כן שמעתי אמירות כמו ‘זה מעייף אותי’, ‘זה גורם לי להתבגר מהר יותר’. אנשים מדווחים שהלב שלהם דפק אחרי אירוע כזה, אפילו אם הם לא יודעים לאמוד את ההשלכות".
חקרתם גם דרכי התמודדות?
"כן. על בסיס תיאוריית ההיקשרות (Attachment) הערכנו כי אנשים שמערכות היחסים שלהם חזקות יהיו עמידים יותר ויוכלו למתן את תגובת הסטרס הגופנית שלהם לאירועים חיצוניים. ובאמת ראינו דפוס שבו אם התרחש אירוע, ואחרי כן נרשמה תגובת סטרס ועלייה בקורטיזול, הרי שאצל מי שדיווח אחר כך, למשל, ‘דיברתי עם בן זוגי על האירוע והוא תמך בי’, בבדיקה הבאה ראינו ירידה מהירה יותר ברמות הקורטיזול מאשר אצל מי שלא זכה לתמיכה כזו.
"זה מאוד מעניין אותנו כי שיטת התמודדות אחרת יכולה להיות, למשל, לפנות לסמים או אלכוהול, וזו התמודדות פחות בריאה. אני לא רק חוקרת את התחום אלא גם מפתחת תוכניות לשיפור דפוסי ההיקשרות בקרב אנשים ששייכים לקבוצת מיעוט".
איך אפשר להפחית נזקים
מהי התמודדות בריאה בהקשר הזה עבור מי שדפוסי ההיקשרות שלו פחות בריאים או שבאותו רגע אין לו בנמצא בן זוג או חבר קשוב?
"כמה מן הקולגות שלי בתחום בוחנים אפליקציה להתמודדות קוגניטיבית עם הלחץ הנפשי שנוצר בעקבות אירועי מיקרו-אגרסיה, כדי להפחית את ההשפעה על הבריאות. ההתמודדות יכול להיות, למשל, על ידי מדיטציה קצרה או תרגול נשימות בסגנון של אפליקציית Calm. ככל הנראה אפשר להפחית כך את תחושת הלחץ והפרשת הקורטיזול.
"באמצעות המחקר שלנו אולי אפשר יהיה לראות מתי בדיוק הכי כדאי להתערב. אם מיד אחרי האירוע? כמה שעות אחרי כן?"
הגישה הזו גורסת כי כדאי להרגיע את עצמך כדי שלא לחטוף את ההשפעה הבריאותית של האגרסיה. אבל מה עם הכעס? האם יש מחיר חברתי לכך שנהיה סטואים מדי מול מיקרו־אלימות?
"זו שאלה חברתית מאוד משמעותית שלצערי היא מעבר למחקר שלי".
אתם רואים הבדלים בין־דוריים בתגובות למיקרו־אגרסיה?
"התגובה חזקה יותר אצל הצעירים. גם המבוגרים סובלים מן התופעה, אך בממוצע קצת פחות. אנחנו לא יודעים אם כך גופם בנוי, אם מדובר בהתרגלות פיזיולוגית? או שאולי הם ראו כבר כל כך הרבה בחיים, שיותר קשה לזעזע אותם. אפשרות נוספת היא שמבחינתם מה שקורה היום הוא שיפור גדול לעומת העבר. אנחנו מאוד מעוניינים לחקור לעומק דווקא מה קורה אצל הצעירים, כי שם ההזדמנות הכי גדולה להתערב".
בפרויקטים הבאים שלה מעוניינת קוק לבחון כיצד אפליה בייצוג בתקשורת ההמונים משפיעה על רמות הלחץ הנפשי המתבטאות בקורטיזול. הפעם המחקר יימשך 30 יום. השלב הבא אחר כך הוא לבחון באותה הצורה את התקשורת ברשתות החברתיות.