ידידיה שטרן / צילום: שלומי יוסף
"לאמריקאים מגיעה כלכלה שמאפשרת לכל אדם להצליח באמצעות עבודה קשה ויצירתיות, ולחיות חיים של משמעות וכבוד". כך נפתחת הצהרת "השולחן העגול של העסקים" מהחודש שעבר, שעליה חתומים 181 מנכ"לים של תאגידי ענק וביניהם כמה מהמנכ"לים רבי העוצמה בארצות הברית. מג'יימי דיימון (ג'י פי מורגן), דרך טים קוק (אפל) ועד ג'ף בזוס (אמזון).
ההצהרה הקצרה מבקשת לסמן שינוי כיוון דרמטי, ולהגדיר מחדש את תכלית התאגיד. במקום בעלי המניות בלבד, ההצהרה מציבה שורת גורמים שאותם התאגיד צריך לשרת: הלקוחות, העובדים, הספקים, הקהילה, ולבסוף גם בעלי המניות.
"אני חושב שמדובר בתהליך היסטורי, של תנועת מטוטלת", אומר פרופ' ידידיה שטרן, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, בראיון ל"גלובס". "לפני עשור, זה לא היה עולה על הדעת. אם מישהו היה אומר אז שכל הדמויות הללו יגידו דבר כזה, היו צוחקים לו בפנים". על אף שמדובר בשלב הזה בהצהרה בלבד, אומר שטרן, כבר עכשיו יש לה משמעות: היא יכולה להוות יסוד לטיעונים משפטיים כלפי החותמים עליה, וגם להשפיע על שופטים שישתמשו בה בפירוש דיני החברות.
שטרן, מומחה לממשל תאגידי שגם כיהן עד לאחרונה כדירקטור בבנק לאומי, קורא לשינוי כזה זה זמן: הוא עשה זאת בספרו "תכלית החברה העסקית", שפירסם ב-2009, אחרי המשבר הפיננסי - ספר שלדבריו התחיל לכתוב כבר ב-2005. "שלא תבין אותי לא נכון - אני קפיטליסט", הוא אומר. "אני רק אומר שהזן הזה של הקפיטליזם הפר את האיזון, בצורה שהיא אולי לא ראויה. ועכשיו אנחנו רואים את התיקון".
וזו, בראייתו, המטרה של המהלך ההיסטורי שהצהרת המנכ"לים הנוכחית עשויה להיות חלק ממנו. "מה מטרת דיני התאגידים? לקחת כסף פנוי להשקעה מבתי אב, ולצרף אותו יחד בצורה בטוחה יחסית לטובת שינוי האנושות. למען יצירת גשר, יצירת תרופה או יצירת מטוס. זה הקפיטליזם, וזה מדהים. הרעיון של אחריות מוגבלת הוא המצאה משפטית ששינתה את פני תבל. אבל צריך לשים לה מגבלות. ועכשיו נאזן אותה".
שינוי? בינתיים זו הצהרה בלבד
שטרן אומר כי "התחושה הברורה שלי כשפירסמתי את הספר ב-2009, וגם היום, הייתה שבעוד חמישים, מאה שנה, יסתכלו עלינו כפרימיטיבים. איך יכול להיות שכל כמה שנים השווקים מתפוצצים?". גם ברקע המשבר של 2008, הוא אומר, אפשר למצוא את אותו רעיון שהצהרת המנכ"לים נועדה לשנות: הרעיון, ולפיו התכלית של החברה, היא לשרת את בעלי המניות. מה הקשר בין הרעיון הזה למשברים פיננסיים? שטרן מסביר שהעניין הוא שבעלי המניות אוהבים במיוחד לקחת סיכונים - זה משתלם להם.
"בעלי המניות אוהבים סיכון לא בגלל שיש להם אופי רע, טוב או הרפתקני, אלא כי זה הרציונל של ההשקעה", אומר שטרן. מצד אחד, לבעלי מניות בחברה יש אחריות מוגבלת, ולכן גם הסיכון שלהם מוגבל. אבל מצד שני, יש להם סיכוי בלתי מוגבל להרוויח. "מי שקנה מניה בפייסבוק עם הקמתה הוא היום מיליארדר. לעומת זאת, כמה סיכנת? סיכנת את כמה שהשקעת במניה כשהחברה הונפקה - כמה דולרים דאז. ולכן הסיכוי הוא עצום, ובסיכון אתה שולט". ומאחר שלמשקיעים שמפזרים את ההשקעות שלהם מספיקה השקעה אחת שתצליח בענק, כדאי להם לקחת סיכונים.
מי שהיו אמורים להוות משקל נגד לבעלי המניות הם נושאי המשרה, המנהלים, ששמים לנגד עיניהם את טובת החברה. "ולכן היית מצפה שהם יעצרו את הרצון של בעלי המניות ליטול עוד ועוד סיכונים", אומר שטרן. אבל, הוא מסביר, בעלי המניות מצאו לכך פתרון. "הם הפכו את מודל התגמול של נושאי המשרה לכזה שמעודד סיכונים: אופציות, שכר תלוי הצלחה, כך שהשכר הרגיל מהווה לפעמים חלק מזערי מסך התגמולים של המנהלים. זה בעצם גיור המוני של השומרים, כדי שיישמרו למען השועל ולא למען הכרם. וזה עבד. ובאמת הם נטלו סיכונים, וסיכונים מטבעם מדי פעם מתממשים". ומכאן המשברים.
אם לדלג עשר שנים קדימה, איך אתה מקבל את הצהרת השולחן העגול של העסקים?
"אני מסתכל בשמחה ובחשדנות על מה שקורה שם. בשמחה, כי אני מסכים עם מה שכתוב שם ויכול להיות שזו התחלה של דבר חדש, אפשרות שיש מהפכה בתפיסה הקפיטליסטית במערב. מצד שני, צריך להבין שיכול להיות שמדובר פה בתגובה של הממסד הקפיטליסטי הקלאסי הישן. תראה גם מי חתום על זה: בין היתר רופרט מרדוק, הבעלים של פוקס ניוז, שמקדמים את הגישה ההפוכה ביום יום. כל אמריקה התאגידית שם.
"האם יש כאן רק ניסיון למצוא חן, לאור הפערים הגדולים, ולאור מה שקורה במפלגה הדמוקרטית, לאור כך שתפיסות סמי-סוציאליסטיות הופכות להיות בון טון, בוודאי בחלקים הצעירים? יכול להיות שיש פה התאמה של ‘תראו, אנחנו לא חזירים כמו שאתם חושבים, אכפת לנו מכם' - אבל תכל'ס השוחט ימשיך לשחוט. אז אני לא יודע, ואני לא נביא".
מה שכן ברור, אומר שטרן, הוא "שאי אפשר להסתפק בהצהרה בלבד. היא לא תביא לשינוי אם לא יצטרפו אליה דברים רבים ומגוונים. קודם כול, לא שינו שום דבר במבנה התאגידי".
כלומר, כרגע עדיין יש בעלי מניות, שממנים דירקטוריון, שבוחר את המנהלים - והם כפופים לו.
"הכללים כפי שהם כיום משמרים את האינטרסים של בעלי המניות גם מבחינת המבנה התאגידי וגם, עוד יותר חשוב, מבחינת התמריצים של נושאי המשרה".
במצב הנוכחי, כשיש קונפליקט בין האינטרסים של בעלי המניות לאינטרסים אחרים, מסביר שטרן, הפרשנות המקובלת לכללים הקיימים קובעת שהמנהל צריך לפעול לטובת בעלי המניות. והשיקול הזה מניע את המנהלים להכריע לטובת בעלי המניות. "וזה יכול להשתנות באמצעות חקיקה, באמצעות פסיקה, או באמצעים חוזיים - כלומר, שחברות יאמרו למנהלים שלהן בתקנון, ‘אנחנו רוצים שתפעלו למען אינטרס מצרפי רחב'. אם דברים כאלה לא יתרחשו, אז בינתיים זה מילים".
ועדיין, אומר שטרן, ההצהרה יכולה להשפיע. "אני מניח שהשופטים והמחוקקים מקשיבים למה שאומר השולחן העגול, בוודאי בארצות הברית. אם ההצהרה הזאת תתקבל ברצינות, ולא רק כגימיק, המחוקקים יגיבו לה, השופטים יגיבו לה, ובוודאי שהמנהלים עשויים להגיב לה".
לרתום את העובדים לטובת יעילות כלכלית
בהצהרה הקודמת של השולחן העגול, משנת 1997, נקבע באופן מפורש ש"החובה של ההנהלה ושל הדירקטוריון היא בראש ובראשונה לבעלי המניות של התאגיד". ההצהרה הנוכחית, כאמור, מדברת על הלקוחות, העובדים, הספקים, הקהילה, ורק בסוף על האינטרסים לטווח הארוך של בעלי המניות. מה אומר שינוי כזה בפועל? שטרן מסביר ש"אם לוקחים את זה ברצינות ההשפעה יכולה להיות בהרבה מישורים במקביל", ומדגיש שהשינוי הזה יוביל ליותר יעילות כלכלית.
"בוא ניקח לדוגמה יחסי עבודה. נכון להיום, יחסי העבודה במערב וגם בישראל הם לעומתיים. ישנם העובדים ובעלי המניות, וההנחה היא שמה שאחד מרוויח השני מפסיד. ולכן צריך הסתדרות, וארגוני עובדים, ובית דין לעבודה. עכשיו תחשוב על עולם אחר, שבו העובדים הם חלק אינטגרלי מהחישוב של מה עושים ומה לא עושים. אני לא אומר שאז ייעלמו ניגודי העניניים או השביתות או הצורך להגן על העובדים, אבל זה ישנה את כל מצב הרוח".
שטרן מציע כדוגמה את המודל הגרמני, שבו הדירקטוריון בחברות גדולות מורכב מ-50% נציגי עובדים, דירקטורים מקצועיים "שעובדים לטובת החברה, אבל ממונים על ידי העובדים, וזה משנה את התמריצים". הוא מזכיר את המקרה המפורסם של המיזוג בין שתי ענקיות רכב בסוף שנות התשעים: דיימלר-בנץ הגרמנית וקרייזלר האמריקאית, שהיו פחות או יותר שוות בגודלן. לא רק שהשכר של יו"ר מועצת המנהלים בחברה האמריקאית היה גדול פי עשרה מזה של מקבילו הגרמני, אלא שהוא הרוויח יותר מכל חברי הדירקטוריון הגרמני יחד. "דיימלר בנץ פחות טובה? התמריצים שונים, האיזונים שונים. חשוב להדגיש: זה לא עמדה סוציאליסטית, אני לא בעד העובדים, אני בעד היעילות הכלכלית. זה יהיה טוב יותר לתאגיד אם נכניס לשיקולים את העובדים".
דוגמה אחרת היא ההסדרים מול הנושים, אלה שהלוו כסף לחברות. "אם מלכתחילה מנהלים יביאו בחשבון את שיקולי הנושים ולא רק את אלה של בעלי המניות, לא לטובת הנושים או בעלי המניות אלא לטובת החברה, זה יכניס ביום יום את האינטרס של הנושים לתוך תהליך הניהול. הסיכון שלוקחים הנושים, שהיום הוא אדיר, ישתנה. זה יגרום לכך שמספר ההתדיינויות יקטן, וגם הריבית תפחת".
כי חברות יתמנפו פחות?
"בדיוק. ככלל, לבעלי מניות יש אינטרס למנף, ולנושים הנוכחיים יש אינטרס להקטין את רמת המינוף. למה? כי רמת המינוף מבטאת את היחס לסיכון. ואם אני כבעל מניה מצליח באמצעות מינוף לקחת כסף של אחרים, ולשמר את הסיכוי שלי, אז כדאי לי לקחת הלוואה אם מישהו מוכן לתת לי. אני לא שם ערבות אישית ויש לי אחריות מוגבלת. להם אני חייב רק את החזר החוב, ואת הסיכוי האינסופי אני שומר לעצמי. אז ברור שרמת המינוף עולה. לעומת זאת הנושים היו שמחים שלא תהיה רמת מינוף גבוהה.
"אם רמת המינוף גבוהה מדי, כמובן שיש חברות שנופלות ואנשים שמפסידים, וראינו את תופעת התספורות - לא רק פה אלא ברחבי העולם. יש ריבוי גדול מדי של מקרים שבהם אנשים לא מקבלים החזר על ההשקעה. תאר לעצמך שהיינו מגיעים לרמת איזון שונה: רמת המינוף קטנה, מספר התספורות ועוצמתן קטנים, ואז ממילא רמת הריבית יורדת. החוב יהיה יותר זמין".
ואיפה המנהלים בסיפור הזה?
"הכלל של העדפת בעלי המניות גורם לכך שהמנהלים מבינים שכיסאם יישמר, ככל שבעלי המניות יהיו מרוצים מתפקודם. ומכיוון ששער המניה הוא הבסיס להחלפתם או לשימור תפקידם, הם בעצם מתמכרים לשער המניה. מנהלים בקפיטליזם מהסוג שאני מתאר בודקים את עצמם בעיקר לפי שער המניה". בחברה שבה אין בעל שליטה המסתכל לטווח ארוך "יש ניהול נוירוטי, קצר טווח, שיושב על קצה הכיסא, שואל מאיפה יתקפו אותי ויחליפו אותי. יש לזה גם יתרון: מנהלים תזזיתיים, יוזמים, יצירתיים, שכל הזמן עסוקים בהשאת ערך, שזה נהדר. מצד שני, הם מחמיצים. פעילות מהסוג הזה יוצרת ניהול קצר טווח, מקטינה את רמת ההשקעה לטווח ארוך, את המחויבות לכל מה שמסמל אורך טווח".
הדוגמה של טבע: התמקדות בטווח הקצר
כששטרן מנסה להמחיש את מחיר ההתמקדות במחיר המניה בטווח הקצר, אחת הדוגמאות שלו היא חברת טבע. "טבע היא חברה שבנתה את עצמה בשלב מסוים להיות החברה הגלובלית המובילה בתחומי התרופות הגנריות, באמצעות תהליך סדור ורב שנים של השתלטויות ומיזוגים. זה נעשה במשך הרבה שנים בהצלחה, ומתוך איזון נכון. אלי הורביץ, שקרא את הספר שלי בזמנו, אמר לי שכך הוא מנהל את טבע - מתוך ראייה כזו. ואני חושב שאלה לא היו דברים מן השפה ולחוץ. ואנחנו רואים עכשיו שטבע ירדה בשווייה ב-80%, ובעצם ניתן לייחס את זה למהלכים שאולי לא היו זהירים מספיק, שמטרתם הייתה להגדיל את טבע, ולהמשיך לשמור את שער המניה בצמיחה. בשלב מסוים הצמיחה של שער המניה באה בד בבד עם נטילת סיכונים - וסיכונים לפעמים מתממשים. וזה מה שאנחנו רואים כרגע".
ואם אחד הנתיבים לשינוי שעליו מדבר שטרן הוא בחקיקה ובפסיקה, הרי שבמישור המקומי הוא מוצא מקום לתקווה. "מצבנו בישראל, לכאורה, יותר טוב מאמריקה. ב-1999, כשעבר חוק החברות הישראלי, נכלל בו סעיף 11 שהוא סעיף מפתח להבנת החוק כולו וכותרתו ‘תכלית החברה', שאומר שתכלית החברה היא ‘לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה' - לא רווחי בעלי המניות, רווחיה. אילו היינו עוצרים פה, סביר להניח שכולם היו אומרים ‘טוב, רווחיה זה רווחי בעלי המניות'. לכן, ליתר ביטחון, המחוקק אמר מפורשות שניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה בין היתר את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת עניינו של הציבור. בעצם ניתן להביא בחשבון את כלל האינטרסים".
ניתן אבל אתה לא חייב?
"אני מפרש את זה אחרת. הפרשנות שאני מציע היא שחובתך להשיא את רווחי החברה. אבל מהי הדרך, כשאתה חושב ‘איך אני משיא את רווחי החברה' - לפעמים זו תהיה התחשבות בצורכי הנושים, לפעמים זה התחשבות בעובדים. זה לא אומר לעשות מה שבא לך. אתה חייב לעשות דבר מדויק: לפעול למען החברה. איך תגיע לשם, זה כבר תלוי בסיטואציה".
ראינו את הסעיף הזה בא לידי ביטוי בפסיקה פה?
"מעט מדי. תהליך השינוי איטי מפני שאנחנו פועלים נגד כל הפרדיגמה הכלכלית מבית מדרשו של פרידמן. אין לי, לצערי, הרבה אסמכתאות לומר שמדובר בדבר שכבר קורה. אני כן יכול לומר, למשל, שמאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, כתב בזמנו אמירה ממש זהה: שצריך להביא בחשבון את האינטרסים של קהילות מגוונות. אבל נכון הדבר שזה עדיין לא הופנם".
אתה רואה פסיקה ברוח הזאת מגיעה מבית המשפט העליון בהרכבו הנוכחי?
כן, למה לא. אם הטיעונים האלה צודקים, שזה בעצם מקדם יעילות - אני באמת חושב שהכלכלה תשתפר, בלי קשר לעמדה ליברלית או שמרנית". ¿
התפיסה בישראל של העדפת בעלי המניות: הכל החל במנחם בגין ושמחה ארליך
חלק ממה שהוביל את פרופ' ידידיה שטרן למחקר שלו הוא "התחושה שמדינת ישראל מתרחקת מהמודל של מדינת רווחה". המודל הישראלי, של שילוב בין כלכלת שוק לרשתות ביטחון חברתיות, מודל שנכנס לספרי הלימוד לכלכלה - קרס, לדבריו. "הוא קרס במובן הזה שהפערים בין עשירים לעניים פה הפכו להיות שניים רק למקסיקו ולפעמים לארצות הברית, בין הדמוקרטיות.
"ב-1977 עלה לשלטון מנחם בגין, ומינה לשר אוצר את שמחה ארליך. האקט הראשון של ארליך היה להזמין ארצה את מילטון פרידמן, שבשנת 1976 קיבל פרס נובל לכלכלה. פרידמן התקבל פה כנביא, כמי שברור שיש בידיו הפתרון לחלוקת העושר האנושי תוך קידום הרווחה המצרפית לצמיחה ולרווחה. ומאז כל שרי האוצר, כולל כולם, במודע או לא במודע, מאמצים את הפרדיגמה המילטון פרידמנית, שבסופו של דבר מדברת על חירות ושוויון ושמעדיפה את בעלי המניות".
בין שמדובר בשר אוצר ממפלגת העבודה או בכחלון, אומר שטרן, "בסופו של דבר עומדת תפיסה מובנת מאליה, שלא שואלים אם היא ראויה או לא, של העדפת בעלי המניות".