בני גנץ ובנימין נתניהו, בחירות 2019, סבב ב' / צילום: אמיר מאירי, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
האבק טרם שקע, אין הפנמה, אך בחלוף ארבע יממות מסיום מערכת הבחירות ניתן לחדד חלק מן הדברים שלמדנו בחודש ספטמבר של שנת 2019.
1.
קו הגבול בין המחנות הפוליטיים במועד ב', 2019, לא היה ימין מדיני עם גישות הסיפוח, והתנגדות לפינוי שטחים לבין שמאל מדיני עם גישת מו"מ ישיר עם הפלסטינים. הימין והשמאל של פעם נעלמו. בין ימין כלכלי לשמאל כלכלי נרשמו הבדלים במערכה זו, אך הם לא הניעו את הבוחרים לקלפיות.
הקו בין המחנות הפעם חצה את הקבוצות הפוליטיות לאלה שלא האמינו למערכות המשפט של מדינת ישראל, לשופטים, לפרקליטות,למשטרה, לבין מחנה הבוחרים שלא השתכנע בצדקתו של ראש הממשלה, בתחושת הרדיפה, בהיותו חף מכל בעיה.
בצד האחד, בחרו ציבורים רחבים (בלוק 55) שהיו מוכנים לבלוע כל סטייה מן הכללים הנורמליים של מדינה דמוקרטית. הם קיבלו והשלימו עם השתלחויות בנשיא המדינה ריבלין, שאיפות לשנות את המבנה המשפטי - תוספת פסקת התגברות - כך שלא תתאפשר ביקורת שיפוטית על מעשים מנהליים.
הם הסכימו להכיל אובדן דרך חוקתי, התבטלות מוחלטת של הרשות המחוקקת בפני הרשות המבצעת (חוק פיזור הכנסת ה-21, חוק המצלמות שנועד לתועלתו של הליכוד בלבד).
הם חיבבו את השימוש המופרז בסמכויות שונות למטרות פוליטיות. הכרזת סיפוח ריקה מטעמי קמפיין, חשיפת מידעים מודיעיניים וביטחוניים, שקילת יציאה למלחמה בעזה, התעלמות מהצורך לכנס קבינט. הם ראו ניסיון לערער בוועדת הבחירות המרכזית, וחשבו שזה מוצדק.
הם לא הוטרדו מאמירת קמפיין מטעם נתניהו "הערבים (הישראלים) רוצים להשמיד את כולנו". הגזענות נגד המיעוט נראתה להם טבעית.
בצד השני, הרוב, שבא לידי ביטוי במספר קולות גדול יותר, החל מתומכי ליברמן ועד לקצה של המפה הפוליטית הרשימה משותפת, ובסך ציבור המיוצג כיום בידי 65 מנדטים, נמצאו מי שלא היו מסוגלים להכיל יותר את ההשתלחות בשיטה, בכללים.
אנשים שחשבו שלא לגיטימי להסב את כנסת ישראל לזרוע הביצוע הפרטי של מפלגת השלטון. חקיקת חוק המצלמות המשנה את הכללים הבסיסיים שבוע אחד בלבד לפני הבחירות? לא ולא. הם ראו שקואליציית נתניהו מצליחה להצביע ב-58 ח"כים בעד חוק חסר תקדים שכזה ונחרדו.
מתי אי פעם בתולדות המדינה, כנסת ישראל כונסה לחקיקת בזק, נטולת דיון ציבורי, נטולת הסכמה, שבוע לפני הקלפיות? נאמני הממלכתיות נחרדו מן המהלך.
הרוב הזה ראה את ההאשמות שחיבר נתניהו נגד הנשיא ריבלין וגדעון סער, כאילו נרקמה נגדו קנוניה. ראו את ההשתלחות בליברמן כ"שמאלני" וצחקו במרירות לעצמם. אחרי שנים ארוכות של השתלחות בשמאלנים, ושימוש במונח הזה כקללה, הם הבינו שגם בתוך מה שהיה פעם הימין מאשימים כל אדם שני כקונספירטור, כבוגד. עד כאן.
המחנות של 2019 לא שורטטו בשאלת מעמדה של ירושלים, מאבק בטרור, רצון או התנגדות לפשרה עם הפלסטינים. מחנות 2019 לא התקבצו סביב יוקר המחיה, עומס בכבישים, או הדתה.
הישראלים ראו את נתניהו נוסע הלוך ושוב לפוטין, רק כמה ימים לפני הקלפיות, מנהל קשר חם עם הבית הלבן, פותח דלתות בקלילות בלונדון, דלהי וטוקיו, מנהיג חרוץ ונחוש (הוא באמת עובד כמו מכונה עם אינסוף כוחות סוס, טורבו שלעולם אינו מותש), ועם כל זאת עדיין חשבו שהמנהיג שלהם בעשור האחרון חצה את הקווים, שהוא בשלטון מספיק שנים.
בקרב תומכי ש"ס, יהדות התורה, ימינה והליכוד, ראו גם הם את הדברים והסכימו להחליק לו הכל, אך נותרו הקבוצה הקטנה יותר בעם.
2.
הקמפיינר המבריק ביותר בעולם (עד לאחרונה) נחשף. אגרופים לבטן, מהלומות, השפלות, תיאור רמטכ"ל של מדינת ישראל עד לפני כארבע שנים כאיש עם בעיות נפשיות, פסיכוטיות, חסר כישורים, חלש.
גנץ, האיש שהיה רמטכ"ל תחת ראש הממשלה נתניהו חטף מסע הכפשות בצורות ודרכים שעוד יסופר בהם רבות. שליחים נשלחו עם מסרים מטורפים נגד גנץ. אנשים באו עם טענות נגדו, ללא בדל ראיות והציעו לעיתונאים ללכת ולחפש. זו השיטה בקמפיין מכפיש, מקווים שעיתונאים יגישו שאילתות לצד השני, רק כדי שהשמצה תתחיל לזרום ולנוע בשיח הציבורי.
תוך זמן קצר לאחר "שיווק המסרים", אותו המידע המכפיש שובץ בקמפיין הליכוד.
הפעם זה לא עבד. איך משכנעים עם שלם שמועמד מתחרה שעמד בראש הצבא הכי חזק במזרח התיכון, שניהל מערכות ביטחוניות מורכבות, קשרים עם צבאות זרים, פיקד על תקציב ענק - הוא אדם חסר כישורים, חסר עמוד שדרה, אחד שנתון לסחיטה ואיומים?
מלאכת השיווק של נתניהו הייתה כבלון שנופח, נופח, נמתח, עד שגומי הבלון דהה, התפשט והתפקע. בסוף התפוצץ, האוויר ברח.
הבוחרים הישראלים ראו את הניפוח, ההגזמה, הניסיון למכור להם מציאות מדומה ונמאס להם לשמוע דיבורים בלתי הגיוניים. אפילו הביקורת של ראש הממשלה על התקשורת כבר לא נקלטה.
3.
והנה עוד מנטרה שראוי לנפץ. הרוטציה בין בני גנץ ליאיר לפיד לא הזיקה לכחול לבן. כעבור שתי מערכות בחירות עם 35 מנדטים בראשונה ו-33 מנדטים בשנייה, עם 1,140,370 בוחרים באפריל ו-1,148,700 בוחרים בספטמבר - אפשר כבר לסכם שהציבור הישראלי לא נבהל מן הרוטציה בין גנץ ללפיד?
רבים מן הפרשנים והפוליטיקאים צריכים לאכול את הכובע. הם היו בטוחים שמיקומו של לפיד כמספר 2, כמועמד לתפקיד שר החוץ ולתפקיד ראש הממשלה בהמשכה של הכנסת ה-22, יבריח את הבוחרים.
קמפיין הליכוד הכה בעוז בהיבט הזה. אינסוף סרטונים, מסרים, כרזות, אבל הציבור לא נבהל. עם הידיעה שיאיר לפיד יהיה ראש הממשלה הבא, הם הלכו לקלפיות ותמכו בכך בגדול. אחרי עשור של שלטון פוליטי קשיח, ריכוזי מאוד בידי אדם אחד, יתכן שהישראלים דווקא חושבים שאין כל רע בחלוקה שלטונית, שיש לשים מגבלות על אורך הכהונה.
ואולי הגיע הזמן להודות בפה מלא שיאיר לפיד אינו מעורר חששות. ציבור רחב בישראל רואה אל מול העיניים פוליטיקאי אכפתי, בעל נחישות, יכולת התמדה ובעיקר מי שעומד בראש מנגנון שטח מן המעולים שנצפו אי פעם במדינה. לפיד הבטיח שלא יסכים לנהוג כפי שעשתה ציפי לבני ולסגת מן הרוטציה ביממה האחרונה לפני הקלפיות. הוא עמד בדיבורו, והמפלגה לא נפגעה במעט.
4.
הערה לסיום: מפלגת הגנרלים עשתה תרגיל על "יבש" באפריל והגיעה לתרגיל "הרטוב" בספטמבר אחרי ביצוע תחקיר, לקחים ויישום מסקנות. מספיק היה לעקוב אחרי הפיד של גבי אשכנזי בחודשים האחרונים כדי להבין איך הם עבדו בשטח. כמו צבא קטן, או כמו צבא גדול, זה מה שהם יודעים לעשות. הם הצליחו להשתפר מהר.