השופט מני מזוז / צילום:רפי קוץ
האם בית הדין הרבני, הדן בתביעת גירושים, מוסמך לדון בעניין מזונות ילדים הכרוך אליה? בית המשפט העליון השיב על שאלה זו בשלילה, תוך שהוא קובע כי גם אם אחד ההורים הגיש תביעת מזונות ילדים לבית הדין הרבני יחד עם תביעת גירושים, להורה האחר ולילדים יש זכות להעביר את הדיון במזונותיהם לבית המשפט לענייני משפחה, וזו תגבור על התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני. בכך עצר בית המשפט העליון, שוב, את "מרוץ הסמכויות" הידוע לשמצה בכל הנוגע לתביעות מזונות ילדים.
"מרוץ הסמכויות" הוא כינוי לתופעה שנולדה על רקע הסמכויות החופפות של בתי הדין הרבניים ובית המשפט האזרחי במסגרת סכסוכי משפחה. הדין הדתי שולט בענייני נישואים וגירושים; ובכל הקשור לחלוקת רכוש בין בני זוג, הדין האזרחי הוא המחייב.
איפה מתחילה "הבעיה"? במסגרת סמכותם לדון בכל העניינים הכרוכים בגירושים בין בני זוג, מגיעים אל בתי הדין הרבניים גם נושאים נלווים להליך הגירושים, ובהם ענייני חלוקת הרכוש, משמורת ומזונות. הסמכויות החופפות הללו הולידו מעין "תחרות" בין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט האזרחיים, כאשר בן הזוג שהקדים להגיש תביעה לאחת הערכאות הוא זה שקובע היכן יידונו המחלוקות המרכזיות בסכסוך הגירושים.
ואולם בכל הנוגע למזונות ילדים, שם בית המשפט העליון תמרור עצור בפני ההורים המבקשים "להשתתף במרוץ". לפני 50 שנה פסק בית המשפט העליון כי תביעת מזונות של הילד - בין אם הוא מיוצג על-ידי האם ובין על-ידי אפוטרופוס אחר - לעולם לא תהא בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, ואינה יכולה להיות "כרוכה" בתביעת גירושים.
על-פי ההלכה הוותיקה, המכונה "הלכת שרגאי", אין בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת מזונות ילדים אלא לאחר "שכל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך", ואף הסכם בין ההורים שעניינו מזונות הילד, אינו מחייב אלא את ההורים עצמם שהתקשרו באותו הסכם, ואינו מעכב בעד הילד מלהגיש, בשמו הוא, תביעת מזונות נגד אביו שלא על-פי תנאי ההסכם.
במקרה חדש שהגיע אל בתי המשפט לענייני משפחה, טען אב לקטינים כי הלכה זו בוטלה, או לכל הפחות ניתן לסטות ממנה באופן שמזונות ילדיו יידונו בבית הדין הרבני ולא בבית המשפט לענייני משפחה. בתי המשפט לענייני משפחה והמחוזי לא קיבלו את הפרשנות היצירתית, וכך התגלגלה המחלוקת שוב אל פתחו של בית המשפט העליון, שקבע ברוב דעות כי תביעת מזונות ילדים שנכרכה בתביעת גירושים בבית הדין הרבני, לא חוסמת הגשת תביעת מזונות על-ידי הילדים או אחד האפוטרופוסים שלהם לבית המשפט לענייני משפחה, והיא אף נדחית בפניה.
סטייה מההלכה
פסק הדין עסק בעניינם של בני זוג אשר נישאו בשנת 2002, ונולדו להם שני ילדים קטינים ילידי 2005 ו-2009. יחסי בני הזוג עלו על שרטון, ובתחילת שנת 2017 החלו בנקיטת הליכים הדדיים האחד נגד השני בבית הדין הרבני האזורי ובבית המשפט לענייני משפחה.
בהתדיינות בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה הוכרעה המחלוקת הנוגעת ל"מרוץ הסמכויות" לטובת האב, ונקבע כי הסמכות לדון בתביעת הגירושים ובענייני הרכוש והמשמורת שנכרכו בה, מסורה לבית הדין הרבני. ואולם בנוגע לסוגיית מזונות הילדים, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לבית הדין הרבני לא נתונה סמכות לדון בסוגיית מזונות הילדים מכוח כריכה לתביעת הגירושים שהגיש, וכי הסמכות לעניין זה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.
שני ההורים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וזה דחה את ערעורי שני הצדדים, תוך שאישר את החלטת בית המשפט לענייני משפחה כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בסוגיית מזונות הילדים מכוח כריכה, וזאת לאור הלכת שרגאי.
בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת האב, לפיה פסיקתו של בית משפט העליון מהשנים האחרונות מצביעה על סטייה מהלכת שרגאי, באופן שמקנה לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעה למזונות ילדים שנכרכה לתביעת גירושים. נקבע כי "תביעה למזונות ילדים (להבדיל מתביעה להשבת הוצאותיהם) אינה ניתנת לכריכה במסגרת תביעת גירושים".
על החלטה זו הגיש האב ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחה אתמול (א') על-ידי השופט מני מזוז בהסכמת השופט ג'ורג' קרא, וזאת בניגוד לדעתו החולקת של השופט ניל הנדל, שנותר בדעת מיעוט.
בערעורו טען האב כי השתנו העתים, וכי פסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה סטתה מהלכת שרגאי וקבעה כי ניתן לכרוך את סוגיית מזונות הילדים בתביעת הגירושים. מנגד טענה האם כי אין מקום לסטות מהלכת שרגאי, וכי בית המשפט העליון לא סטה ממנה.
בית המשפט העליון ביקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין, וזה ציין כי אין לסטות מהלכת שרגאי, לפיה בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בתביעה למזונות ילדים שנכרכה בתביעת גירושים.
לכתב העמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה צורף בהסכמתו מסמך עמדה של היועץ המשפטי לשיפוט רבני, הכולל את עמדת בתי הדין הרבניים, לפיה הלכת שרגאי עומדת בתוקפה, אך המעבר מן המבחן הפרוצדורלי למבחן המהותי טשטש את ההבחנה שנקבעה במסגרת הלכת שרגאי בין תביעת מזונות לתביעה "להשבת יציאות", עד אשר אין עוד מקום לומר כי לא ניתן לכרוך תביעת מזונות בבית הדין הרבני.
מזונות הם זכות עצמאית
המחלוקת סבבה סביב המונח "תביעת מזונות" בנוגע למזונות ילדי הזוג, שכולל שתי משמעויות: האחת - "תביעה להשבת יציאות" - תביעה של הורה שהוציא הוצאות עבור מזונות הילדים והתובע את השבתם ממי שחייב בהם; והשנייה - "תביעת מזונות של ממש", המתייחסת לתביעה של הילד למזונותיו.
האב, אליו הצטרף היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים, טען כי שתי המשמעויות אוחדו, ולכן בית הדין הרבני, המוסמך לדון בתביעות השבת הוצאות, מוסמך לדון גם בתביעות המזונות.
השופט מזוז דחה פרשנות זו וקבע כי "מזונות ילדים הם זכות עצמאית של הילדים שאינה מותנית בקשר הנישואים, וממילא אינם חלק מזכות הכריכה שנועדה לאפשר הכרעה כוללת בעניינים הכרוכים בסיום קשר הנישואים. מטעם זה, מזונות אישה ניתנים לכריכה, אך לא מזונות הילדים".
עוד הזכיר השופט מזוז כי כל החלטה בנוגע למזונות הילדים לעולם נתונה לבחינה מחודשת, אם חל שינוי מהותי.
השופט מזוז הוסיף כי "הלכת שרגאי קובעת כי לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושים לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, אלא רק 'תביעה להשבת יציאות'. הלכה זו מצויה עמנו מזה כיובל שנים, ועל-פיה נהגו משך כל תקופה זו. הלכה זו לא נס ליחה, ולא הועם זוהרה, והיא עודנה שרירה וקיימת, וטוב וראוי שכך. הלכה זו משקפת תפיסה חברתית חשובה של מתן מעמד בכורה לשיקול של טובת הקטין במסגרת סכסוך גירושים; זאת, על-ידי קביעת כללים מהותיים שנועדו להבטיח כי בלהט ההתכתשות בין ההורים אגב הגירושים לא ייזנחו ענייניו של הקטין וטובתו".
השופט הוסיף כי "כפי שהעיר בית משפט זה פעמים אין-ספור, הורים המצויים בהליכי גירושים והנאבקים בשאלות של קבלת גט וחלוקת רכוש משותף, עלולים לקפח, במכוון או מבלי משים, את טובתו של הקטין".
עוד צוין בפסק הדין כי הלכת שרגאי נועדה להבטיח את התכלית של טובת הילדים, וזאת לצד הגשמת תכליות וערכים נוספים: מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושים ומניעת "מירוץ סמכויות" בין ההורים. "חשיבותם של ערכים אלה כולם לא פחתה מאז ניתנה הלכת שרגאי לפני כיובל שנים, והצורך להבטיחם שריר וקיים כיום כביום שניתנה ההלכה", ציין השופט מזוז.
השופט ניל הנדל, שנותר כאמור בדעת מיעוט, לא הסכים עם מזוז וקרא, וציין בפסיקתו כי קיימת תהייה לגבי הרלוונטיות של הלכת שרגאי, אשר בבסיסה עמד החשש כי הערכאות הדתיות יקפחו את טובת הילד. לטענת הנדל, "אף אם בעבר היה בסיס לחשש זה (ואיני אומר שכך הדבר), ישנה תנודה כיום. לא ניתן עוד לקבוע בפסקנות כי דווקא בערכאות האזרחיות טובת הילד תקבל ביטוי מלא יותר, ובוודאי שלא ניתן לסבור זאת ללא הוכחה או מחקר אמפיריים. ניתן אף לטעון כי ההפך הוא הנכון".
בנסיבות, הנדל (בדעת שנותרה דעת יחיד) קבע כי היום יש מקום לקבוע כי לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות הילדים, יחד עם התביעות האחרות הנדונות בפניו.