האם תשלום פיצויים בהליך אזרחי מהווה הוכחה לכך שהאדם אכן ביצע את המעשים שבגינם שילם את הפיצויים? שאלה זו נדונה לאחרונה בפסק דינו של השופט רון סולקין מבית המשפט השלום בבאר-שבע.
נגד בעלים ומנהל מרפאת שיניים הוגש כתב אישום המייחס לו ריבוי עבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית בסייעת שעבדה במרפאתו. על-פי הנטען בכתב האישום, במשך למעלה משנה וחצי הטריד הרופא את הסייעת שוב ושוב והציע לה הצעות מגונות. כתב האישום יודע לספר עוד כי בעקבות הדברים הודיעה המתלוננת לנאשם כי תגיש תלונה למשטרה בגין מעשיו, ופנתה לקבלת ייעוץ משפטי. בעקבות צעדיה של המתלוננת החליט הרופא לפטר אותה מעבודתה.
אלא שהרופא הכחיש מכל וכל את הטענות בכתב האישום, וטען כי מעולם לא הטריד אותה מינית. לטענתו, התנהגותה של המתלוננת מראה כי היא מעולם לא הוטרדה על-ידו. לצורך כך הרופא הראה כי הסייעת שלחה לו ברכות ואיחולים לרגל יום הולדתו ונסעה עימו פעמים רבות ברכב בדרכם לעבודה על-פי בקשתה. לטענתו, הוא פיטר את הסייעת בשל התנהגות לא ראויה ולא מקצועית, ולא בשל איומיה לפנות למשטרה.
השופט סולקין החליט לזכות את הרופא הנאשם מכל האישומים נגדו, וכתב כי הוא "אינו מוצא כי עלה בידי התביעה הכללית להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר". סולקין כתב כי החליט לזכות את הנאשם בעיקר בשל אמינות עדות המתלוננת. גרסת המתלוננת סבלה מקשיים רבים שפורטו בפסק הדין, ובשל כך קיים "ספק משמעותי בכל הנוגע לנכונות דבריה של המתלוננת".
התביעה ביקשה להוכיח את אשמתו של הרופא בכך שהסכים לפצות את המתלוננת בתביעה אזרחית שהתנהלה בבית הדין לעבודה בגין מעשיו החמורים. ההליך הסתיים בפשרה, במסגרתה שילם לה הרופא פיצוי בסך 50,000 שקלים.
לטענת הפרקליטות, תשלום הפיצוי מבסס את הוכחת אשמתו של הרופא ואת אמיתות התלונה. השופט סולקין דחה את הראיה, תוך שהוא מבסס את מסקנתו על המשפט העברי. "לעניין זה מוצא בית המשפט כי אין ניתן לשלול את דברי הנאשם, לפיהם נקט בדרך זו על-מנת להיפטר מדיון בפרשה ולהמשיך בחייו".
סולקין מוצא ראיה לטענתו מהתלמוד הבבלי (בבא בתרא דף ל עמוד ב), שם נדון מקרה שראובן דרש משמעון לפנות את הקרקע כיוון שהיא שלו. שמעון טען להגנתו כי קנה את הקרקע מאדם שלישי, ואף יש לו חזקה של שנים בקרקע. ראובן השיב לו כי האדם השלישי הוא גזלן ומכר לו קרקע שכלל איננה שלו. שמעון ביקש לסתור את טענת ראובן ואמר שיש לו עדים שראובן פנה אליו וביקש לקנות ממנו את הקרקע, והרי אם הקרקע שלו - מדוע לא דרש לקבל אותה בחינם? על כך ענה ראובן "אמינא איזבון דינאי", כלומר אמרתי שאקנה את הדין שלי. התלמוד קבע כי אכן יש מקרים שהאדם מעדיף לקנות את דינו.
רשב"ם, נכדו של רש"י, ביאר את הדין וכתב כי "אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפילו על שלו, עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול את שלו בלא דין ומחלוקת".
השופט סולקין הסתמך על דברי התלמוד וקבע כי "לכל אדם יש תפישות וסדרי עדיפויות, בהתאם למצבו האישי, המשפחתי וניסיון חייו. הנאשם הוא רופא שיניים בגיל מתקדם יחסית, בעל משפחה. אדם בעל ניסיון חיים, שכבר העסיק עובדים רבים. התנהלותו, במסגרתה הוא מעדיף לפצות עובדת הטוענת נגדו טענות כאלה ואחרות, חלף כניסה לדיונים מתישים אשר יביאו בהכרח גם לניפוח הפרשה וליתר פרסום שלה - גם אם אינה נפוצה באקלים החם בארצנו, בה אנשים רבים אוהבי מדון - היא התנהגות שלא ניתן לומר שאינה סבירה או אינה הגיונית".
עוד כתב סולקין כי "מן הפן המשפטי, מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ואינו כולל ממצאים עובדתיים, ובנוסף, הכרעה במישור האזרחי אינה נסמכת על נטל הראיה הנדרש בהליך פלילי".
לאור כל זאת כותב סולקין כי "בכל הנוגע לראיות התביעה, אין בית המשפט מוצא ליתן אמון בעדות המתלוננת ברמה הנדרשת להכרעה, ומשהעדות העיקרית לא עמדה במבחן, אין בית המשפט מוצא כי יתר הראיות שהוצגו או נשמעו עשויות להשלים את החסר".
לאחר 5 שנות אי-ודאות ועננה פלילית, זוכה כאמור הרופא מכל האישומים נגדו.
עורך דינו של הרופא, מאיר סוויסה, מסר בתגובה להכרעת הדין כי הוא "שמח מאוד על הזיכוי המוחלט שהביא לסופה של עלילה מרושעת מצד בעלת אינטרס לפגוע במרשי על לא עוול בכפו ורק בשל אינטרסים אישיים ונקמניים. בית המשפט עשה צדק עם אדם תם-לב, ישר והגון".
