אריאל זילבר / בשמחה
אריאל זילבר / "בשמחה"
נתחיל בשיר "תרגיל", שהוא כשלעצמו ה-סיבה לרכוש את האלבום "בשמחה" של אריאל זילבר. זוהי תצוגת תכלית מרהיבה ויצירתית של הווירטואוזיות האריאל-זילברית. בשיר מופיעים כל 12 הסולמות המוזיקליים בעלייה, ואז בירידה - כשגם המילים מושרות לאחור. המחשה של חוש הקצב המופתי שלו וחוכמתו המוזיקלית והמילולית.
גם לשאר השירים כדאי להאזין, כולל שיר הנושא האוטוביוגרפי, המצטט את "מעמק לגבעה" של ברכה צפירה, אמו; "רפאנו השם" ההימנוני (בז'אנר "אנא בכוח" של עובדיה חממה) ו"הגאולה" - פרסומת סוחפת ל... גאולה, שכה מצליחה במשימתה, עד שכשנחשפים לה, מתחשק להיגאל.
לזילבר היוצר אינטליגנציה רגשית שמבטאת את מורכבות החיים. למשל, בשיר האהבה לאשתו "היא השיר", הוא לא מטשטש את החמצותיה, שגם הוא אחראי לחלקן: "שואפת ורוצה לעזור לכל המתקשים / אך את חלומותיה איך ומתי תוכל להגשים". כהרגלו, הוא אשף לחנים, ומשתכלל בדרכו האמנותית. חולשתו במניפולטיביות הפוליטית, שבמקרה הטוב, מגייסת את נתן אלתרמן ("אז אמר האחר"), ובמקרה הפחות טוב, מתבטאת בשירים "חוצפתו של נער הגבעות חלק א'", ו"חלק ב'" של מנורה חזני - תעמולה שמגרעתה בפשטנותה. עוד צרימה היא המיסיונריות הדתית, אם כי גם שולי רנד שוזר אותה בממזריות באלבומיו, ובכל זאת, גדולי האתאיסטיים מתעלמים ממנה בזכות הכריזמה היצירתית שלהם.
וכך, העליצות הססגונית של זילבר, שלא דהתה על אף השנים והתהפוכות, הכנות והתום, והעובדה שהשירים הטובים מנצחים את החלשים - הופכים את "בשמחה" לאלבום מומלץ, לחגים וגם לשגרה.
משפט לקחת: "ולפעמים כשהשכל נרדם, והרגש שוב ער וקיים, אז לפחדים אין שום גוף ומשקל, והאור מבצבץ לי מעל".
ג'יין בורדו / "אוקיינוסים"
לפני הצלילים, תנו רגע תשומת לב לעטיפה. העידן שלנו מקדש את השיר הבודד על חשבון האלבום השלם, שמתפוגג לאיטו. מתאיידת בפועל גם תשוקת היוצר להגיש יצירה שלמה - רומן של קוֹל עם עלילה בעלת התחלה, אמצע וסוף, בכיכוב שירים ששילובם וסדרם נבחרו בקפידה כחלק מהמבע. החוברת שבתוכו היא הבית של המשמעות - הזדמנות להתוודע בנפרד גם למילים וליוצרי האלבום ולחוות את קסם העטיפה. זו של האלבום "אוקיינוסים" מאת ג'יין בורדו (בעיצוב אפי קישון) היא יפהפייה, צבעונית ושופעת דמיון, ובעיקר מיטיבה לייצג ויזואלית את נושאי היצירה שלהם - שילוב של רומנטיקה, חברוּת ומסרים פוליטיים ואקולוגיים, מונגשים בידידותיות עם הקאנטרי פולק הנעים המזוהה איתם.
"אוקיינוסים" הוא כבר אלבומם השלישי של ג'יין בורדו, שמשלישייה הזדככו לזוג (גם בחיים) - דורון טלמון ומתי גלעד, והם ממשיכים להוכיח שאפשר לבטא עומק גם בקלילות. התוצאה היא אלבום חמוד, נעים ואינטליגנטי. את כישרונם ליצור שירים יפים שמספרים סיפורים עתירי מצבים ואווירות, הם תוחמים לפזמונים מתוקים בקול החינני של טלמון, שהרוויח בצדק גם את חיבת הקהל וגם את אהדת הקולגות שלה, שמזמינים אותה תכופות להתארח באלבומיהם ובהופעותיהם.
משפט לקחת: "סופרת נשיקות במקום כבשים".
"יובל מנדלסון והמסע לפולין"
שלוש שנים אחרי אלבומו החתרני "שירים לבלה", שבו הוא כינה את עצמו "יובל המנוול", יובל מנדלסון, שפרץ לתודעה כמנהיג להקת שייגעצ - ממשיך להפגיז ברוקנרול לא מתפשר. הפעם באלבום שנושא את שם להקתו הנוכחית: "יובל מנדלסון והמסע לפולין". יש בו שירים שהולמים בחוזקה בנפש המאזין עד שהיא נפתחת, ואז - בום - המהלומות גוברות ומכאיבות-רצח מבפנים. ודווקא בגללן, מי שצורך את המוזיקה שלו לא כבידור או כטפט חמוד על קירות נשמתו, אלא כחומר דליק לתחזוק להבתו הפנימית, חייב להקשיב לאלבום ולשירים כמו "הר הגולגולת" המזעזע, על הצתת הנער מוחמד אבו ח'דיר; "הזיפת של יום שישי" - רוק להורים ממעמד הביניים הנמחצים; ו"המורה בכיתה" - עם האיכויות החנוך-לויניות, המהדהד את עולמו של מנדלסון, שבמקצועו הנוסף הוא מורה לאזרחות.
ויש גם את "ציידים בשלג" - המקסים בפגיעותו ובמוזרותו, "ג'ון ויין" - שיר עצוב על מות אב, ו"ילד של אמא" היפהפה והממכר, שבו מנדלסון טמן את שורשיו ואת יסודותיו. שיר שבו חיים בהרמוניה הילד הזך והמבוגר הציני. הפוליטי והמשפחתי, והקדרות מנוקדת בהומור. מי שיתמסר לכל השירים באלבום, יחוש לצד צריבות השיוף מבפנים גם ליטוף קטיפתי מנחם.
משפט לקחת: "אם קבענו ברבע לשבע, אז איך זה בשבע חיכתה לי סירנה כחולה, ובתוך החורשה סימני מאבק וטביעות אצבעות כמו שלי".
רוח התקופה - תובנה מהשנה שחלפה
"בסוף ניפגש בכיכר", שרים מוניקה סקס באלבומם "לילה חדש" שיצא השנה. "הכיכר כבר ריקה וכולם ישנים", כמו עונה להם רונה קינן באלבומה "זמן התפוז" - גם הוא מפירות תשע"ט, בשיר "בההפגנה" - "לאיש אין כבר חשק לשיר בכיכר / הרי היינו שם פעם, ראינו איך זה נגמר".
נדיר שיצירה, כבר בזמן הווה, תלכוד מלבד עצמה גם את רוח התקופה, והשנה היו לפחות השתיים האלה, שכמו התכתבו ביניהן מילולית ומוזיקלית, במקצב תזזיתי, מעורפל וגם ראפרי. ועל אף האמיתות הקודרות שבאלבומים הללו, הם גם מציעים את אופציית התקווה.
התקווה של מוניקה סקס מתבססת על הרמוניה, שבנויה משכבות שהתגבשו ביחד במהלך שנות יצירה משותפת, ונשענת על העוצמה היצירתית האינדיבידואלית של כל אחד מהם: יהלי סובול, פיטר רוט, שחר אבן צור שהפיק מוזיקלית את האלבום וספי אפרתי. הם וקינן, ביחד ולחוד, משקפים את הדור שנעוריו כבר נעלמו - אם כי ממשיכים לנכוח - אבל זקנתו עוד רחוקה. האנרגיות עדיין בוערות, אבל לא נשרפות ולא מתכלות. השנים חידדו את הפרספקטיבה שלהם, שזיככה את האבחנות הסוציולוגיות והתרבותיות על תקופתנו: "זה נראה כמו אפריקה, אבל מרגיש אמריקה. זה נראה אמריקה, אבל מרגיש כמו אפריקה" - מתאר יהלי סובול בקצב עדכני שמתבסס על רוקנרול חדש-ישן.
אצל קינן לכאורה אין תקווה. האלבום שלה הכריז על מותה, או לפחות על מות השמאל; אבל גם בשיא הקדרות, היא משמיעה בו קולות אחרים, מאפשרת להם להתבסס ומכוננת אותם כאלטרנטיבה. בשיא הביעות הסיוטי המתועד בשיר "מראה שחורה", היא מספרת: "מישהו צעק: היינו אחים כשהיינו אחים / הד חוזר מן ההרים - אנחנו אחים".
אחים שחווים ביחד את הימים האלה, שמלבד היותם סוף תשע"ט, הם גם תקופת חיץ. כבר לא סוף, אבל עדיין לא התחלה חדשה. וכמו שהיטיבה קינן לסכם באלבומה: "הזמן הזה מזמן נגמר / עכשיו הגיע זמן מחר". הבחירות שחתמו את השנה - תוצאותיהן ונגזרותיהן, כופות עלינו המתנה לפני שנצליח לנסח את חידושיהן. זוהי כבר משימתם של היוצרים שאת אלבומיהם נסכם בשנים הבאות. בינתיים, נקווה לממש בטוב ובשמחה את תקופת הביניים הזו, בין השנה שהייתה לבין השנים שיבואו. שנה טובה.