ההתחלה הייתה מבטיחה: רפורמה מרחיקת לכת נגד אחד ממחוללי הריכוזיות המשמעותיים במשק. העובדה שהבנקים החזיקו בבעלות על חברות כרטיסי האשראי מנעה תחרות בענף הסליקה והפכה את הצרכנים ל"לקוחות שבויים". אבל סעיף קטן בחוק שטרום סיפק לבנקים, בין אם כפרצה בחוק ובין אם בכוונת מכוון, את מנגנון העקיפה: הפועלים ולאומי חויבו אומנם למכור את אחזקותיהם בישראכרט ובלאומי קארד עד 2020, ונאסר עליהם לעסוק בסליקה. אלא שדבר לא נאמר ביחס לפעילות באפליקציות התשלום שפיתחו. ופה, כמו שכתב דני סנדרסון, קבור הכלב - ועמו גם הרפורמה כולה.
ביט ופיי שווקו כאמצעי יעיל ונוח להעברת כספים בין פרטים ללא עמלה. צריכים לשלם לוועד ההורים? הלכתם לפסיכולוגית ושכחתם ארנק? אין בעיה, תוכלו לשלם באפליקציה. ברור שהבנקים לא השקיעו סכומי עתק בפיתוח ובשיווק רק כאמצעי פילנתרופי או בשם החדשנות. מבחינתם, אפליקציות התשלום אינן אלא אפיק חלופי לחברות כרטיסי האשראי ולתחום הסליקה כולו. אבל מה שעבור הבנק הוא פיצוי על אובדן מקור הכנסה ושליטה משמעותי, עבור הצרכן הוא חזרה לאחור ואף גרוע מכך.
עם פתיחת המשתמש בביט או בפליי, חייב הלקוח להזין את פרטי חשבון הבנק וכרטיס האשראי שלו. אין לו אפשרות להזין כמה כרטיסים, גם לא לצבור יתרה באפליקציה עצמה. כל פעולה שהוא מבצע - כשבניגוד למה שאולי נדמה, לא מדובר בהעברה בנקאית אלא בפעולת אשראי לכל דבר ועניין - עוברת דרך חשבון הבנק (למעט בפייבוקס של דיסקונט המאפשרת צבירה). לאפליקציה אין API להתממשקות עם מערכות אחרות, כך שעל הלוואה של צד שלישי דרכה אין מה לדבר. אבל הבעיה האמיתית בה טמונה בהתנהגות הדורסנית מול בתי העסק: הדרישה לבלעדיות למספר שנים, אשר נועדה למנוע כניסה של מתחרים קטנים יותר לשוק ולסכל תחרות אמיתית. ותחרות, כדאי לזכור, הייתה כוונת המחוקק.
בעיה נוספת באפליקציות התשלום של הבנקים נוגעת להתוודעות השטחית שלהן ללקוחות הקצה, ללא אמצעים מקובלים של "הכר את הלקוח" כמו צילום תעודת זהות או שיחת וידאו חוזרת לאימות הזיהוי. במצבי קיצון עלול הדבר להגיע עד כדי אפשרות להלבנת הון, עם העברת כספים על שמו של X לחשבונו של Y. פתח בעייתי נוסף הוא לעסקאות "בשחור": בניגוד לקופה רושמת בעסק, האפליקציות אינן מוציאות חשבוניות באופן אוטומטי. כך הן מעבירות את ההחלטה אם לדווח על העסקה אל הגורם שקיבל את הכסף.
הרגולטור מצידו מנסה להראות סימנים של מעורבות, עם הגבלות על היקף העסקאות המותרות באפליקציות שפרסם בנק ישראל ביולי השנה. אבל ההגבלות הוכרזו לשלוש שנים בלבד - כהרף עין בעולם הבנקאות, וגם בהן הוכנסו החרגות. בתום התקופה המדוברת, מהלך הדגל החשוב והצודק של הפרדה בין הבנקים לחברות כרטיסי האשראי היה כלא היה. יתרה מזאת: אם בעבר לצרכן או לבית העסק עוד הייתה בחירה בין אפשרויות התשלום, הרי שככל שהשימוש באפליקציות ייעשה רווח, הוא גם ילך ויתקבע כמסלול אחיד ויחיד. היחידים שייצאו נשכרים הם הבנקים, כשמולם - שוב - לקוחות שבויים.
כוונת ועדת שטרום והמחוקק שאימץ את המלצותיה הייתה טובה. אך כמו עם הרבה כוונות טובות, זהו היישום שמעוות ומרוקן אותן מתוכן. רק אמצעי סליקה עצמאיים שמאפשרים להזין כמה כרטיסי אשראי, לצבור כספים ולשלם במנותק מחשבון הבנק הרגיל יוכלו להשלים את המהלך ולהביא סוף סוף את בשורת התשלום הדיגיטלי לבתי העסק וציבור הרחב. בתנאי שהגדולים והוותיקים לא יעצרו אותם בדרך.
הכותב הוא יזם פינטק ומנכ"ל חברות הסטארט-אפ 360 BT ו-Banx