משה כחלון / צילום: שלומי יוסף
חזרת פתאום
כחלון חזר. אחרי שנפלט לחופינו מספינתו הטרופה, אסף את איבריו והתאושש, שבה אליו רוחו, והרי הוא שוב איתנו - כמעט כמו חדש. מסיבת העיתונאים שכינס השבוע נועדה להבהיר זאת לכל מי ששכח מי זה שר האוצר.
המסר של כחלון פשוט. עד שתקום כאן ממשלה חדשה ואולי עד בכלל, הוא מתכוון להיות שר אוצר מלא-מלא, ככל שיתיר לו היועץ המשפטי של המשרד כמובן.
במה שונה כחלון החדש מכחלון הישן? שר האוצר החדש-ישן של מדינת ישראל טיפה פחות זחוח - זה שינוי חיובי שבולט לעין. במקום "מצבנו הכלכלי מעולם לא היה טוב יותר", כחלון מסכים להודות, סוף-סוף, שיש לנו בעיית גירעון בחדר. הוא מדבר על הצורך למנוע הידרדרות של המשק, הוא קשוב לאזהרות חברות דירוג האשראי והוא מבטיח שתקציב 2020 יהיה "במתווה גירעון יורד" ואפילו פחות מ-3% - הבטחה שיש לה, אגב, כיסוי רק בתרחיש הקלוש שכחלון יישאר שר אוצר. והחידוש הגדול: כחלון לא שולל אפילו העלאת מסים קטנה, אם ממש לא תהיה ברירה.
אבל מי שהקשיב טוב, שמע בין הצלילים החדשים את אותה המנגינה הישנה. אני אשם בגירעון? מה פתאום! אלה היו הכלכלנים שטעו בתחזיות שלהם, כמו תמיד. "מה שקרה בגירעון", אמר שר האוצר, "זה טעות בתחזיות. חשבנו שנגבה איקס וגבינו איקס פחות משהו". האם הוא מצטער על משהו? מה פתאום! "הייתי עושה הכול שוב מחדש".
גם תוכניות וצעדים קונקרטיים אין עדיין לשר האוצר. כל מה שיש לו זה לומר שמה שהיה הוא שיהיה. המשכיות. תקציב המשכי והמשך "מדיניות הכלכלה החופשית עם הרגישות החברתית". את כל ההחלטות הקשות כחלון ישאיר לממשלה החדשה. אחר כך, רגע לפני שירד במדרגות בדרכו לבנק ישראל, הוא יזרוק לכמה עיתונאים בקריצה, שאם זה היה תלוי בו הוא היה מבטל את כל כללי האחריות הפיסקלית ומחלק את הכסף לעניים. אפשר להירגע. כחלון הישן לא טבע בסערה.
ובכל זאת, נדמה שיש טעות אחת שכחלון היה רוצה לתקן בזמן שנשאר לו במשרה: היחסים האישיים עם נגיד בנק ישראל, שהגיעו לשפל המדרגה בימי הנגידה הקודמת. מהאוצר יצא כחלון לפגישה מפויסת ומתוקשרת עם הנגיד אמיר ירון במטרה לפתוח דף חדש. כשירון זרק משהו על הגירעון, שיכול היה להתפרש כעקיצה, כחלון לא ענה. באיחור הבין שר אוצר שיהיה לו רק מה להפסיד מקרבות בוץ עם נגיד הבנק. בסוף הציבור מאמין לאנשי המקצוע ולא לפוליטיקאים. איך אמר אבי גבאי? הציבור חכם.
הקשר בין ש"ס להונג קונג
סגן שר האוצר, ח"כ יצחק כהן, הוא אדם מתון בהשקפותיו המדיניות, אבל בכל הקשור למדיניות מס ממוקם כהן בקצה הכי ימני של המפה. כהן, שנכנס ללשכת סגן שר האוצר לראשונה לפני כמעט 20 שנה, מתנגד עקרונית לכל העלאת מס. הוא מכנה את המסים "רעלן הצמיחה". המודל שלו הוא הונג קונג, שפורחת לשיטתו בזכות העובדה שיש בה אפס מס חברות. כהן נחשב אהוד מאוד על הדרג המקצועי באוצר, ושם מתייחסים להשקפותיו בסלחנות - למרות שבמובן מסוים הן קיצוניות יותר אפילו מאלה של מפלגת זהות, שהציעה להנהיג בישראל מס אחיד.
נכון שגם בנימין נתניהו ונפתלי בנט תומכים אוטומטית בכל הורדת מס, אבל המקרה של כהן יוצא דופן, שלא לומר מוזר, משום שהוא מראשי מפלגת ש"ס. מפלגה שמתיימרת להיות חברתית ותומכת בהגדלת קצבאות ותקציבי רווחה, בסבסוד תעריפי המים והחשמל. מי ישלם על כל הטוב הזה? אולי נשאל את החבר'ה בהונג קונג כשיחזרו מההפגנות נגד הדיכוי של שלטונות סין. ההשקפה של כהן בענייני מס היא רק דוגמה להלכי הרוח הפופוליסטיים ששולטים היום בפוליטיקה. מבקריו החריפים של כחלון עוד עשויים להתגעגע אליו, כשתוקם סוף-סוף הממשלה החדשה.