השביל החד סטרי של הבנקים המרכזיים / צילום: שאטרסטוק
לפני 50 אלף שנה חיה על פני כדור הארץ תת-קבוצה של בני אדם המכונים היום בפינו האדם הניאנדרטלי. במשך עשרות אלפי שנים הם חיו במקביל לאבות אבותינו הקדמונים, באירופה ובמזרח התיכון, עד שנכחדו.
אין בנמצא תשובה חד משמעית לשאלה מדוע צאצאי ההומו ספיאנס הקדמון, שהם אנחנו, מנסים עתה לכבוש את החלל ולפצח את חידת הגנום האנושי בעוד שרידי הניאנדרטל הם מוצגים מוזיאוניים, אך היא קשורה ללא ספק לשאלה הבאה: מדוע אבות אבותינו מאותה תקופה גרו במערות, חיו עד גיל 40, והיו תלויים למזונם במזלם הטוב, ואילו אנחנו, צאצאיהם השונים מהם אך במעט, נהנים מעודף מזון, ממים זורמים, מבתים מחוממים בחורף וממוזגים בקיץ ומיכולת לנוע לקצה העולם בתוך שעות?
התשובה לכל אלו פשוטה להפליא - רכשנו ידע, למדנו. אך התהליך הזה של רכישת הידע והעצמתו לא היה פשוט כלל ועיקר. אז כהיום החיים התנהלו בסטאטוס קוו, מה שהיה הוא שיהיה, ואז כהיום באו היזמים, בעלי הרעיונות, המחדשים, היצירתיים, וביקשו לשנות סדרי עולם. ואם אין כוח חברתי יוצא דופן שמונע זאת מהם, הניסוי מתרחש.
לעתים הניסוי מצליח ולפעמים הוא נכשל, ואלו שמצליחים מהווים את הבסיס לסטטוס-קוו החדש, עד שבאים מחדשים ויזמים נוספים וחוזר חלילה.
מתוך התהליך הבלתי נגמר הזה של ניסוי וטעייה גדל והלך מאגר הידע האנושי. התהליך הזה שניתן גם לכנותו האבולוציה של הידע הוא תהליך כאוטי ובלתי מסודר להפליא, והכישלונות בו חשובים להתפתחותו לא פחות מההצלחות.
כמו באבולוציה עצמה, שבה זנים משתפרים וזנים אחרים, שאסטרטגיית ההישרדות שלהם שגויה, נכחדים, כך שילמו היזמים והממציאים ששגו לא אחת מחיר כבד. ויש שאת המחיר הכבד הזה שילמה החברה כולה שאימצה רעיון שהתברר לימים כרעיון עוועים.
אך איך נקבע מה הוא ניסוי שהצליח? ומה היה ה"מטבע" שבאמצעותו "שולם" הגמול, העידוד, על ההמצאות המוצלחות? ומה היה קנה המידה לאימוצה של תוצאת הניסוי?
באופן כללי אפשר לומר כי התשובה היא גידול בעושר האנושי, או לפחות היכולת למנוע את אובדנו של העושר לאויב חיצוני או לכוח טבע.
כל המצאה מוצלחת הובילה לגידול בעושר
כל המצאה נועדה, באופן הכללי ביותר, לשפר את חייהם של ה"לקוחות", וההמצאות המוצלחות הן אלו שענו על הקריטריון הזה. ביטוי ההצלחה היה אפוא הגידול בעושר הכולל, ומכאן גם גידול בעושרם של כל המעורבים - הממציאים, היזמים והחברות שסביבם.
וכך, מהצלחה להצלחה ומכישלון לכישלון במשך עשרות אלפי שנים של "אבולוציה של ידע", הלך הידע האנושי והתפתח. מהיזם שהגה את הרעיון לכלוא ולשלוט על האש, דרך זה שהמציא את הגלגל ועד יצרן מנוע הקיטור וכן הלאה. עם הידע עלו גם רמת החיים והעושר של המין האנושי.
בספרו "ידע וכוח" עוסק הכותב, ג'ורג' גילדר, בהרחבה בקשר שבין ידע לעושר. גילדר הוא כלכלן, סופר, משקיע ובעל עסקים אמריקאי. אגב, גילדר הוא גם אוהד ישראל מובהק. בספר אחר שכתב, The Israel Test, הוא מסביר את עלייתה המטאורית של ישראל הטכנולוגית בין השאר ב"תרבות הידע שביהדות" וכן ב"דת היהודית, אשר יותר מכל דת אחרת מעודדת פעילות קפיטליסטית ומייצרת מסגרת מוסרית וחברתית עבורה" .
בספר "ידע וכוח" מגיע גילדר למסקנה כי "עושר הוא ידע, וצמיחה היא גידולו, ושניהם נשלטים על ידי המדע של המידע", Science of information. מכאן הוא מגיע למסקנה כי הגידול בעושרם של פרטים ואומות אינו נובע דווקא מתאוות בצע או מאינטרס עצמי, אלא הוא תוצאה של תהליך הלימוד ורכישת הידע. העושר מושג על ידי אנשים וארגונים המבצעים ניסויים אשר תוצאותיהם נמדדות בכסף", כזה הנוצר במקרה של הצלחה או מושמד במקרה של כישלון.
מההבנה כי התפתחות הידע האנושי, ממערות האדם הקדמון ועד מעבדות גוגל, היא תהליך אבולוציוני אשר בו ה"מטבע" להצלחות הוא הגידול ברמת החיים והעושר, נובעות כמה מסקנות.
העיקרית שבהן היא שכישלונות הם חלק אינטגרלי מהניסוי וממילא מהתקדמות הידע, וכי כל שיבוש מלאכותי של כישלון הוא מכשול יסודי בפני התקדמות הידע האנושי, וממילא בפני קידום כלכלי.
מכאן גם נובעת מסקנה נוספת - הכסף הוא גם אמצעי תקשורת שבאמצעותו משודר הידע המצטבר ליזמים ולחברות.
ממש כמו תורת המחירים, הגורסת כי כסף הוא סיכום מתומצת של כל טעמיהם, רצונותיהם וסדרי העדיפויות של השחקנים בשוק ביחס לכל מוצר, ומכאן מסייע ליזמים בהחלטותיהם מה וכמה לייצר, הרי שעל פי "תיאוריית המידע של הכסף", הכסף הוא (גם) כלי למדידת הידע ולשידור מידע זה למשקיעים וליזמים.
לפיכך שיבוש מהותו של הכסף, קרי שיבוש מנגנון התמריצים להצלחות וה"עונשים" על כישלונות, אף שיכול להתבטא באופן חיובי בטווח הקצר, טומן בחובו נזקים מרובים לטווח הארוך. ולא רק במובן בזבוז המשאבים אלא גם בשיבוש בניית הידע.
הסיפור על הצעיר הבבלי ואמו המגוננת
הנה דוגמה: איש צעיר בבבל הקדומה החליט כי יוכל לגדל יבול חדש בשדה המרוחק מהנהר, שכן זן החיטה החדש שמצא לא היה זקוק למים מהנהר ודי היה לו במי גשמים מועטים. דע עקא, הניסוי לא עלה יפה, ולכן אימו, שנכמרו רחמיה על בנה העמל, הלכה כל לילה לבאר המשפחתית, ובחשאי שאבה מים והשקתה את השדה. ברור כי סיוע זה - נזקו מרובה. לא רק שהבאר המשפחתית איבדה משאבים יקרים, אלא שהשיעור המטעה שהבן למד יזיק לו פי כמה בעתיד.
ייצור הכסף המסיבי על ידי הבנקים המרכזיים באמצעות מדיניות הריבית האפסית או השלילית, וכן על ידי הממשלה באמצעות יצירת גירעונות עתק, אינו שונה בהרבה ממה שעשתה האם הבבלית.
כמו במשל, הוא אינו יוצר עושר חדש אלא רק לוקח מהעושר הקיים, במקרה הזה המפוזר בידי ההמון, ומשקה בו, באופן ישיר ועקיף, מיזמים חסרי תוחלת מתמשכת. כך נוצרת צמיחה קצרת טווח, המתאימה ללוחות השנה הפוליטיים, במחיר לא רק כלכלי כבד לטווח הבינוני והארוך, אלא גם במחיר פגיעה בבניין ובפיתוח הידע האנושי המצטבר.
תוך כדי התהליך של ייצור מלאכותי ומסיבי של כסף, הכסף עצמו מאבד את תכונות היסוד שלו. במקום להיות מקל מדידה, סרגל חיצוני אובייקטיבי וקבוע של העושר שאותו הוא מבקש למדוד, הוא הופך להיות מוצר בעצמו, חלק מהאקו-סיסטם שאותו הוא אמור למדוד. זאת לעומת הזהב אשר כמותו מוגבלת, ייצורו פחות או יותר קבוע, ערכו אינו נובע מהאקו-סיסטם אלא מהשתקפות של הנמדד, והוא אינו מתכלה.
לכן הזהב שימש כסרגל המדידה האובייקטיבי, קרי כסף, לאורך כל ההיסטוריה האנושית הרלוונטית, תקופה של כ-5,000 שנה. הביטקוין, אגב, מנסה לשכפל תכונות אלו. כיציר מחשב הוא יכול בקטעים מסוימים להיות אף מדויק מהזהב, למשל בכמותו הסופית הידועה מראש.
איך אפוא הגיע הכסף, סרגל מדידה אובייקטיבי וכלי תקשורת להעברת מידע לשחקנים בשוק כמו גם מכשיר לבניית הידע האנושי במשך אלפי שנים רבות, להיות מכשיר בידי הבנקאים המרכזיים לשליטה ולחילוץ, כביכול, של המשק?
רעיון ייצור הכסף של מילטון פרידמן
אף שהכלכלן ג'ון מיינרד קיינס היה הראשון לדבר על אישוש כלכלה ממיתון באמצעות הזרמת ביקושים על ידי הממשלה, אשר תנהיג לשם כך תקציב גירעוני, האב הרוחני של רעיון ייצור הכסף על ידי הבנק המרכזי, או הרחבה כמותית כפתרון לבעיות במשק, שייך ללא ספק למילטון פרידמן.
פרידמן היה כלכלן מבריק, יהודי יליד ניו יורק, חתן פרס נובל שרכש את פרסומו בהיותו יועץ לנשיא רונלד רייגן ולראשת ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר בתחילת שנות השמונים.
פרידמן קידם בלהט רעיונות של שוק חופשי ומעורבות מינימלית של הממשלה במשק.
כאבי התיאוריה הכלכלית המכונה מוניטריזם אשר רואה בכמות הכסף (Money supply) את המנוע העיקרי שמאחורי הצמיחה הכלכלית, האמין פרידמן כי מדיניות מוניטרית, שמפעילים בנקים מרכזיים באמצעות מכשיר הריבית, יעילה הרבה יותר מזו הפיסקלית, שמופעלת על ידי ממשלה באמצעות הוצאותיה.
בהתאם לכך סבר פרידמן, וכך פירט בספר "ההיסטוריה המוניטרית של ארה"ב 1867-1960" שאותו כתב עם אנה שוורץ, כי השפל הגדול של שנות ה-30 של המאה ה-20, היה יותר מכול תוצאה של מדיניות הפדרל ריזרב, אשר גרם למיתון קטן להפוך לשפל גדול בגלל סירובו להמטיר נזילות על הבנקים.
תלמידו הנאמן של פרידמן, לימים יו"ר הפדרל ריזרב בן ברננקי, הרחיב במסיבה לכבוד פרידמן בשנת 2002: "אסיים את דבריי ואומר למילטון ולאנה, בקשר לשפל הגדול אתם צדקתם. אנחנו (הפד) עשינו זאת. אנחנו מצטערים. אך תודות לכם לא נעשה זאת שוב".
יש להניח כי איש בחדר לא חשב אז כי לא יחלפו שש שנים וברננקי ייקרא לחתום על צ'ק שתפח ל-3.7 טריליון דולר של הדפסה המכונה "הרחבה כמותית".
היסוד לתיאוריה של פרידמן היה המשוואה שניסח הכלכלן אירווינג פישר, שלפיה כמות הכסף כפול מהירות המחזור שלו שווה למחירים כפול העסקאות במשק, ואלה שווים לתמ"ג.
פרידמן טען בלהט כי מהירות המחזור היא קבועה, לפחות בטווח הקצר, ואם כך, אז גידול בכמות הכסף יביא לגידול אוטומטי בתמ"ג.
עם התיאוריה הזו הסכימו בלהט הקיינסיינים המודרניים כמו פרופ' פול קרוגמן, אשר מבחינתם אין התערבות ממשלתית ואין הדפסת כסף, שאותה הם לא אוהבים.
אך יש בה בעיה אחת קטנה, כמו עם רוב התיאוריות הכלכליות המנסות לנהל את הכלכלה במקום לנסות להבין איך היא פועלת - היא אינה עובדת.
למרות כל ההסברים החכמים של פרידמן, שחלקם היו מושרשים בפסיכולוגיה אנושית לדעתו, מסתבר שהמהירות אינה קבועה כלל ועיקר, ואם כך ברור שהמסקנה שלפיה אם כמות הכסף תגדל הרי בהכרח יגדל גם הצד השני של המשוואה, קרי התמ"ג, מתעופפת לה מהחלון.
אך מאחר שפרידמן זכה בפרס נובל על התיאוריה הזו, וברננקי כגדול תלמידיו הבטיח לבסס עליה את מדיניות הפד בעתיד, היה קצת קשה לפרידמן, שצדק בכל דבר מלבד מבתיאוריה שעליה קיבל פרס נובל, לחזור בו.
רק בשלהי ימיו, בראיון ל"פייננשל טיימס" ביוני 2003, סמוך למותו, הודה פרידמן בחצי פה כי "השימוש בכמות הכסף, Quantity of money, כמטרה, לא היה הצלחה. אני לא בטוח שהיום הייתי דוחף את התיאוריה הזו כל כך חזק כמו שפעם עשיתי".
"אתם עושים טעות": כשברננקי נזף ביפנים
אך ברננקי, כמו מורו ורבו, היה ראשו ורובו מושקע בתיאוריה. יתר על כן הוא גם הטיף אותה באגרסיביות לאחרים. בשנת 1999 הוא תקף את ראשי הבנק המרכזי היפני על שהם "ממיטים על עצמם שיתוק" בסירובם "לפעול בנחישות" ולקצץ באגרסיביות בשערי הריבית, ולהנהיג מה שלימים ייקרא "הרחבה".
בשנת 2003 ברננקי חזר ויעץ ליפנים לרכוש את החוב של ממשלת יפן ואמר כי הם עושים "טעות יוצאת דופן במדיניותם", כמו שהאמריקאים עשו בשנות השלושים בזמן השפל הגדול.
לכן אין פלא כי כאשר מגדל הקלפים המוניטרי של קודמו אלן גרינספן התמוטט ב-2007-2008 כשהוא מאיים לגרור את העולם כולו לתהום, אץ ברננקי להפעיל את מכונות הדפוס במלוא הקצב.
אחריו מיהרו הבנק המרכזי האירופי והבנק המרכזי היפני, ואחריהם גם הסיני, ובועת אשראי אדירה התנפחה, תוספת של יותר מ-55 טריליון דולר חוב עולמי חדש, מהם יותר מ-15 טריליון דולר תוצרת ההרחבות הכמותיות, הדפסות ישירות של הבנקים המרכזיים.
בועת האשראי העמידה את סך מאזני הבנקים המרכזיים ליולי 2019 על יותר מ-19 טריליון דולר, שיא היסטורי חדש, וכפי שכבר שמענו זה מכבר מהבנק האירופי באופן ישיר וברמז מהפד, היד, או ליתר דיוק מכונת הדפוס, עוד נטויה.
ההדפסה המסיבית הזו של חוב, שהיום עומד בארה"ב על יותר מ-72 טריליון דולר ובעולם כולו על כ-250 טריליון דולר, שינתה מהקצה אל הקצה את מהותו וזהותו של הכסף. מסרגל ערך אובייקטיבי המשקף את העושר הקיים לפייק כסף, אשר בלשון הכלכלן הצרפתי ז'אק רף, ששימש בתפקידי ייעוץ רבים לממשלת צרפת, אין הוא אלא "סבסוד הוצאות שאין עליהן שום החזר עם כסף אשר אינו קיים".
משעלה בידי ברננקי לקיים את ההבטחה למורו ורבו פרידמן, הוא הותיר את ממשיכיו, כמוהו אמונים על רעיונות המוניטריזם, על שביל חד סטרי, שבהמשכו הורדה בלתי נגמרת בריבית עד כדי ריבית שלילית. כזו הקיימת כבר באירופה וביפן, ובארה"ב היא רק שאלה של זמן, וגם הגדלה בלתי מוגבלת בכמות החוב והכסף דרך "הרחבות" ו"המרצות".
הניסוי הגדול ביותר במהותו של הכסף מגיע אפוא לשלב האחרון והמכריע. לא נותר לנו להמתין בנחת ולהיווכח מי צדק: הכהן הגדול של השוק החופשי מילטון פרידמן אשר האמין והטיף, למרבה האירוניה, כי דווקא המימשל (שהבנק המרכזי הוא זרוע מזרועותיו) יכול וצריך להגדיל את כמות הכסף
כרצונו וכך להשיג צמיחה ולמנוע משבר, או דווקא הקומוניסט ולדימיר לנין, אשר שוק חופשי וקפיטליזם היו אויביו בנפש, כשניבא כי "הדרך הטובה ביותר להרוס את הקפיטליזם היא להרוס את המטבע שלו".
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה . מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים , ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה . מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com