כל הסיפורים, טרומן קפוטה / צילום: איל יצהר
כל הסיפורים, טרומן קפוטה, הוצאת ידיעות ספרים, 311 עמ'
הספר. לתוך ספר אחד קובצה סדרת סיפורים של קפוטה, שאורזים את סיפור החיים של תחילת המאה הקודמת ברחבי ארה"ב, ושכמעט כל אחד מהם יכול להפוך בקלות לסרט קצר. הבעיה היא שאלה יהיו סרטים מאוד עצובים, כי העלילות נעות סביב חיים אומללים של בדידות, גם כשאתה מוקף אנשים, ויש בהם מצוקות למכביר. במילים אחרות, אין שום הנאה אמיתית בקריאת הספר הזה זולת, אולי, השפה והתיאורים.
לא כל הסיפורים אחידים ברמתם. יש גם רעיונות שחוזרים על עצמם, כמו מכירת מעיל חורפן עלוב ומיושן כדי להשיג קצת כסף לקיום. אבל כמובן שיש פנינים: 'קנקן של כסף' הוא סיפור נהדר, שיכול להתרחש רק בעידן של תמימות ובמקומות מרוחקים ונשכחים, על כד מטבעות ועל תחרות שנועדה להחזיר את הפופולריות של דראגסטור מיושן. ב'ילדים בימי ההולדת שלהם' קפוטה מציג בפנינו את הילדה מיס בוביט, שהגיעה מהעיר "הגדולה" ממפיס לעיירה שכוחת אל, והצליחה לא רק לבלבל את בני גילה, אלא גם לשבש את דעת המבוגרים. הסיום משבש את דעת כולם, כולל הקורא.
'בית של פרחים' הוא סיפור קצת אחר על אישה צעירה שמשעשעת גברים למחייתה, גאולה שהיא לא גאולה וקצת תושייה, ואילו 'זיכרון מחג המולד' משאיר חשק לעוגת פירות יבשים ולהפרחת עפיפונים, אף על פי שהוא בעיקר מזכיר לך את חשיבותה של משפחה - ושוב, את יגון הבדידות.
שורה לזכור. "אם כולם פועלים נגדך, אל תאמין שהם עושים את זה באופן שרירותי; אתה יוצר את המצבים האלה בעצמך" (עמ' 125).
שורה תחתונה. רק אם אתם לא מדוכאים מהחיים גם ככה.
יפים כמו שהיינו, רון לשם, הוצאת כנרת זמורה, 383 עמ'
הספר. דניאל מההתנחלות בגוש קטיף, הילד הביישן שגדל לבד עם אמו והיה תלוי במשך שנים בחברו הטוב מגורי, מתבגר ויוצא לטיול ארוך בעולם בלי תאריך תפוגה. בשלב מסוים הוא מגיע לדרום אמריקה (בוליביה), ופוגש שם חוקרת מוח שמשכנעת אותו לצאת למסע נועז בג'ונגל. את מרבית העלילה הוא יעביר בין חוף הים הישראלי באזור הרצועה לבין ההווה הרחוק בקצה השני של העולם.
המפגש הזה עם החוקרת מאפשר לרון לשם להעלות רעיון מעניין. תוך כדי שהם נרטבים עד לשד עצמותיהם, היא מספרת לדניאל על פרויקט שהוא אוקיאנוס של זיכרונות. כל אחד יכול לרוקן את הזיכרון שלו לתוך האוקיאנוס הזה, וככל שיותר אנשים מרוקנים את שלהם, התמונה שנוצרת היא מוחשית ומלאה יותר. אל התמונה הזו ניתן לצלול בכל זמן שרוצים באמצעות ממשק מוח למוח, בלי מחשב, כמעט.
איך זה עובד? מרגע המוות המוח עובר תהליך במשך חמישה שבועות, ונפרס לפרוסות שמאפשרות לזיכרונות שלכם להתקיים לנצח. כל אחד יכול לבקר בהם, ולהחליט עד כמה הוא רוצה להיות מעורב בתהליך.
למעשה, לשם בונה כאן סוג של פנטזיה מסקרנת, אבל האם באמת הייתם משתתפים בדבר כזה? נוסטלגיה היא דבר נהדר, לפעמים, אבל מה אם דברים שהייתם מעדיפים לשכוח היו פתאום צפים, והופכים גלויים לכל דורש?
זה לא האתגר היחיד בעלילה. גם לחיות עם המוות זו משימה לא פשוטה ("הייתי חול ושברי זכוכיות עטופים בעור אדם", מספר הגיבור על המוות של אמו), וגם ללמוד לאהוב את חוסר השליטה. הוא עושה זאת באמצעות גלישה בים, ועם הזמן מגלה שהצלחה עם הגלים יכולה לשרת אותך במהלך החיים בדרכים שעוד יפתיעו אותך - הרבה יותר ממה שחשבת.
שורה לזכור. "לחפש זה יותר מרגש מלמצוא, כל עוד אתה לא מחפש את אהבת חייך" (עמ' 70).
שורה תחתונה. לא מה שציפיתי לו מרון לשם, במובן החיובי של המילה.
וירג'יניה, דבורה נגבי, הוצאת עם עובד, 326 עמ'
הספר. ביוגרפיות רבות נכתבו על חייה ומותה של הסופרת החדה והמבריקה בת המאה ה-19, וירג'יניה וולף. לפחות אחת מהן אף תורגמה לעברית. לכן, לא ממש ברור מדוע היה צורך בספר נוסף על חייה, ועוד כזה שנכתב בישראל. הפעם מדובר בפרוזה ולא בעיון, והבחירה הזו של דבורה נגבי מקשה גם לבנות על אמינות הדברים. מה שכן, היא נותנת תמונה כללית של האופן שבו נבנתה התודעה הפמיניסטית של וולף.
וכך, אם נתייחס לכל פרט בעלילה כאל 'לכאורה', נלמד ש: אמה של וולף נהגה לומר שבנות לא צריכות להיות פטפטניות, ואסור להן לשאול הרבה שאלות; אצלם במשפחה רק בנים זכו ללמוד בבית ספר אמיתי; ההורים האמינו שיש נושאים שילדות לא אמורות ללמוד כי זה בזבוז זמן, ויש נושאים שכן - כמו נימוסים והליכות, יציבה, שירה ונגינה; הם גם האמינו שאם אישה לומדת יותר מדי, הפוריות שלה עלולה להיפגע; והרעיון לחדר משלה נבע אצל וולף מהקנאה באביה שהיה לו חדר משלו (ושבו היה מותר לו לעשות הכול).
לספר שלושה חלקים - ילדות, נעורים (שאופיינו ביתמות של וולף) ובגרות - כולם כתובים היטב, וקולחים לקריאה. השאלה שנותרת היא אחת: למה.
שורה לזכור. ספרים הם כמו דבורים שמפיצות אבקנים, (הם) מפיצים רעיונות" (עמ' 30).
שורה תחתונה. מי מפחד מעוד ביוגרפיה.