חברי הרשימה הערבית המשותפת בעת פתיחת הקמפיין / צילום: תמר מצפי
התקוות שצפו במחנה השמאל ליצירת "גוש" עם הרשימה המשותפת שיחזיר אותו לשלטון, נמוגו עם הבהרת ראשי כחול לבן כי אין להם כוונה לקואליציה עם הרשימה המשותפת, שגם היא לא הביעה עניין להיות שותפה קואליציונית למפלגות ציוניות. וכך, כבכל מערכת בחירות בארבעת העשורים האחרונים, המנדטים של המפלגות הערביות נותרים חסרי משמעות קואליציונית, הן מבחירתן להתבדל ולא להצטרף לקואליציה, והן נוכח אי-עניין של מפלגות מרכז וימין לחבור למפלגות אנטי-ציוניות.
לא תמיד זה היה כך. מקום המדינה, כולל בתקופת השלטון הצבאי, פעלו מפלגות ערביות קטנות, ששימשו כ"מפלגות לוויין" של מפא"י, כחלק מהקואליציה, ושיתפו פעולה עם המפלגות הציוניות. בשנות ה-80 דעכו מפלגות הלוויין, וקו פרשת המים היה האינתיפאדה הראשונה, שהובילה לעליית מפלגות ערביות לאומניות ואסלאמיות (בל"ד, רע"מ). מאז נקטו המפלגות הערביות קו אנטי-ציוני, שמנע שיתוף-פעולה קואליציוני עם מחנה השמאל.
הכנסת זיהתה את המגמה באמצע שנות ה-80, ובמענה לכך (ולעליית כהנא) תוקן סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, והתווספה האפשרות לפסול רשימת מועמדים לכנסת בשל הסתה לגזענות או שלילת קיום ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. תיקון זה (שהופעל בהמשך בבג"ץ על "כך"), היה יכול למנוע את הקצנת ההנהגה הערבית ולאפשר לגורמים מתונים יותר שמעוניינים בשילוב, להיכנס לכנסת. אולם בג"ץ פירש את סעיף 7א בצורה מצמצמת ובדרך שאפשרה לרשימות בעלות קו אנטי-ציוני להיכנס לכנסת (כדוגמת הרשימה המתקדמת לשלום, 1988).
האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000 סימנה הקצנה נוספת של ההנהגה הערבית, והכנסת הגיבה בתיקון נוסף של סעיף 7א והוספת עילת פסילה חדשה, שנועדה למנוע התמודדות של מועמדים שהביעו "תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל". התיקון נועד למנוע את התמודדותם של חברי הכנסת הערבים עזמי בשארה ואחמד טיבי; ואכן ועדת הבחירות פסלה אותם.
אלא שבג"ץ רוקן את התיקון מתוכן, בקובעו כי על אף שבשארה השתתף ונאם בעד המאבק נגד ישראל בשתי "חגיגות ניצחון" של חיזבאללה, אחת מהן בסוריה בנוכחות נסראללה - אין בכך "ראיות מספקות" כדי לפסול אותו. בשארה וטיבי נבחרו לכנסת, והמפלגות הערביות המשיכו בהקצנה. לימים, "הצדיק" בשארה את החלטת הפסילה של ועדת הכנסת, נחשד בריגול וברח מהארץ.
גם בשנים הבאות בג"ץ הפך החלטות של ועדת הכנסת, שנועדו למנוע התמודדות של מועמדים ערבים אנטי-ציוניים (בל"ד, תע"ל, חנין זועבי ועוד). למעשה, הפרשנות שהעניק בג"ץ לסעיף 7א - הדורשת הרבה מעבר לתמיכה בטרור נגד ישראל - הפכה את הפסילה לכמעט בלתי אפשרית מבחינת מפלגות ערביות, שדומה שאולי רק שבועת אמונים פומבית לטרור נגד ישראל עשויה להביא לאישור פסילתן בבג"ץ.
פרשנות זו של בג"ץ, בניגוד ללשון סעיף 7א, היא דוגמה לאקטיביזם שיפוטי, שבו בית המשפט מפרש את החקיקה של הכנסת בדרך אשר מעקרת אותה מתוכן. בעניין זה, האקטיביזם השיפוטי איפשר להנהגה בדלנית ומתנכרת מקרב ערביי ישראל, לתפוס אחיזה בכנסת ואף למנוע אפשרות הקמתה של הנהגה חלופית, אשר תהיה מעוניינת בשיתוף-פעולה קואליציוני עם המפלגות הציוניות, ולא תציג קו מיליטנטי אנטי-ציוני שירתיע מפלגות ציוניות לחבור אליהן פוליטית. יתרה מכך, גישה מקלה זו אף העבירה מסר למועמדים כי הם יכולים להמשיך בפעילות אנטי-ציונית השוללת את דמותה היהודית של המדינה בלי לחשוש מהתוצאות, וכך עודדה פעילות כזו.
וכך האקטיביזם השיפוטי, שבו למרבה האירוניה תומכות מפלגות השמאל, מביא לתוצאה המאפשרת את ההנהגה הבדלנית האנטי-ציונית, הגורמת למפלגות הערביות להיות חסרות ערך קואליציוני, ומונעת מהשמאל המצטמק לאיים על השלטון - והוא זה שבסופו של דבר מניע את המערכת הפוליטית היום לקואליציית מרכז ימין. אלמלא אקטיביזם שיפוטי זה, ייתכן שהיינו מוצאים בכנסת הנהגה ערבית ישראלית מתונה המבקשת שילוב אמיתי, תחת איום על הציונות זאת, כפי שהיה בעבר לטובת כלל הציבור הישראלי, היהודי והערבי.
הכותב הוא עורך דין, ממייסדי קבוצת "נתיב בליכוד" ופעיל ליברלי