המוטל מהסרטים
הקירות היו דקים מדי, המזרן היה גושי מדי, והיו יותר מדי שיערות של אנשים אחרים בכל מקום. אי-אפשר היה להירדם, והיה מגעיל מדי להיות שם במצב של ערנות
דרור פויר
מלבד תרחישים קיצוניים ביותר - המטוס שהיית צריך לעלות עליו התרסק, האוטובוס שאיחרת אליו הידרדר, הסירה שלא הספקת אליה טבעה וכיו"ב - הנסיעות היחידות שראוי להתחרט עליהן הן אלה שלא יצאת אליהן, אם כי גם כאן לא הייתי מחמיר יותר מדי; לפי ההיגיון הנ"ל, נגזר על האדם להעביר את כל חייו בחרטה, שהרי ברוב הימים אנחנו נשארים איפה שאנחנו ולא נוסעים לשומקום. ובכל מקרה, גם הנסיעות הפחות טובות הופכות אחרי כמה זמן לנוסטלגיה.
אבל יש נסיעות שמשאירות צלקות. לפני משהו כמו 20 שנה עבדתי בסטארט-אפ מלהיב מאין כמותו בתחום הבינה המלאכותית - ואחרי כמה חודשים נשלחתי לוועידה בסן פרנסיסקו, שאירחה כמה מהשמות הגדולים ביותר בתחום, אחד מהם היה מרווין מינסקי המנוח. בסיומה של הרצאה מרתקת שלו גם ניהלנו שיחה קצרה. לאחרונה נחשף כי היה מעורב ברשת המין של ג'פרי אפשטיין.
החלק המקצועי של הנסיעה היה נהדר. ד"ר ג'קיל פויר נהנה מאוד, אבל מיסטר דרור הייד - זה כבר סיפור אחר.
שוכנתי במוטל גנרי מאין כמותו בצד כביש מהיר, כ-40 דקות מהעיר. החדר היה קטן ובקומת הקרקע, עם חלון שצופה אל חניון מפוקפק לא פחות מהטיפוסים ששהו במוטל. ממש כמו בסרטים; עסקאות סמים, קטטות, משטרות, דפיקות בדלת. הקירות היו דקים מדי, המזרן היה גושי מדי, היו יותר מדי שיערות של אנשים אחרים בכל מקום. אף אחד לא ניקה את החדר מעולם, והוא נראה כמו זירת רצח בסדרת טלוויזיה. אי-אפשר היה להירדם, והיה מגעיל מדי לשהות שם במצב של ערנות. מסדרון ארוך הוביל לבר קטן ותמיד ריק, שבו שהיתי לא מעט.
זה לא סוד גדול שהבן אדם לוקח את עצמו לכל מקום שאליו הוא נוסע. באותה תקופה הייתי לבד, אבל הרגשתי הרבה יותר לבד ממה שבאמת הייתי. ואמריקה, אפשר למות עליה, באמת, אבל היא בהחלט יודעת איך לתת לבן אדם להרגיש לבד. זה היה חזק מדי. חלק ניכר מהכסף שהיה לי הלך בקזינו על הלילה הראשון, מה שהכתיב תזונה של הומלס.
גם לתת לך להרגיש עני היא יודעת, אמריקה. בין הרצאה לסדנה ובין מינגלינג לנטוורקינג הסתובבתי כמו צל של צל, לא משתקף בשום מראה, לא קושר שיחה, לא תופס מקום. זה היה נורא.
איך היה, שאלו אותי כשחזרתי. אחלה, עניתי.
במעלה ההר המיותר
האם כתבתי את האמת באינסטגרם? מובן שלא. גם אני שיקרתי, וצירפתי תמונה שהצלחתי לתפוס מזווית מחמיאה
שני אשכנזי
בוקר טוב, וייטנאם. כבר שבוע וחצי שאני הולכת בתוך חלום, וההתרגשות לא נמוגה. מהרגע הלח והחם להחריד שבו יצאתי מהמונית הוויטנאמית בלב האנוי הרועשת, המטונפת ושובת הלב, לשדות האורז המרהיבים השוזרים בתוכם תרבות מפוארת בצפון הרחוק של סאפה.
יום אחרי יום הצלחתי להניח את ראשי על הכרית כשאני מופתעת שהצלחנו לתכנן את החופשה המושלמת, מבלי לשלם את "מס החופשה" המוכר והידוע - אותם ימים המוכרים לכולם, שאולי פינה ערמומית אחת שלהם מצטלמת יפה לאינסטגרם, אך בתוך תוכנו אנחנו יודעים שמדובר במיני-פיגוע בחופשה שלנו, מעין יום של החלטות גרועות שלא היו צריכות להתקבל. אבל לא בטיול שלנו, לא הפעם, לא על אדמת הארץ הפרועה והיפה הזאת.
אנחנו עולים על מטוס להוי אן (Hoi An) בצפון המדינה. "את כל-כך הולכת לעוף על הוי אן", שמעתי שוב ושוב, משתדלת לא לרפרף בין מאות תמונות מתויגות באינסטגרם - שומר נפשו מספוילרים מפולטרים ירחק. ובאמת, העיר נהדרת. רחובות העיר העתיקה צבועים בצבעים עזים, המתנגשים בתכלת השמיים הבוהקת. העיר הזאת לא זקוקה לפילטרים, וכדי להשלים את התמונה - בין הבתים הנמוכים ניצבים רמקולים, המשדרים מוזיקה קלאסית לנופשים. ואולי לפעמים פשוט צריך לזרום - מבלי לתכנן בדקדקנות. תזרמי, תזרמי, תני לאינטואיציה לעבוד, ככה מגלים מקומות נפלאים.
ואז ראינו את הפוסטר ל"מארבל מאונטין" על קיר ההוסטל המגניב שבו ישנו. תמונת ענק של מערה חשוכה למדי, שאליה מסתננות קרני אור מסדקי תקרה דקיקים, אל פסל בודהה ענקי. האינטואיציה שלי מיד נכנסה לפעולה. מארבל מאונטין. לשם ניסע. פסל בודהה ענק הרי לא יכול לשקר. סגרנו מיד את הטיול המאורגן לשם, ואני מיהרתי להצהיר שההר והבודהה עומדים להיות האטרקציה המפתיעה של הטיול. כמה שעות לאחר מכן, מתברר לנו שלא טעיתי.
הנהג פורק אותנו בתחתית ההר התיירותי, ואנחנו נעים בקצב הלחות, שמרגישה כמו 50 מעלות בצל. אנחנו מטפסים גרם מדרגות לשום מקום ועוד אחד, ומגיעים למקדש בודהיסטי נחמד. הטיפוס ממשיך וממשיך, ועוד מקדש מעשה ידי אדם, ועוד אחד ועוד אחד. הלופ הבלתי נסבל ממשיך, ואין לאן לחמוק. עוד ועוד קומות במעלה ההר המיותר, עד שאנחנו מגיעים לאותה מערה מהפוסטר, עמוסת תיירים ופסלי בודהה, וכבר צהריים.
האם כתבתי את כל זה באינסטגרם? מובן שלא. גם אני שיקרתי, ופילטרתי תמונה שהצלחתי לתפוס מזווית שדווקא מחמיאה להונאה התיירותית.
אין מה לעשות, מסים כנראה צריך לשלם, ואני מחליטה לספוג את היום הזה בגבורה ולהתעורר מחר לבוקר חדש. לילה טוב וייטנאם, תודה שמלבד יום מקולל אחד, היית כל-כך טובה אליי.
אז אני מזמינה לנו את הצימר הזה
הרעיון היה לבלות "סופשבוע רומנטי", טייטל שיווקי מטיל מורא, במושב ליד הכנרת. הפעוט הושאר מבעוד מועד אצל סבתו, כדי שנוכל להתפנות להגשמת היעד המאתגר
יאיר לוינשטיין
"אז אני מזמינה לנו את הצימר הזה", אמרה האישה-שאיתי-לשעבר. הרעיון היה לבלות "סופשבוע רומנטי" - טייטל שיווקי מטיל מורא ואבסטרקטי, שנראה בלתי ניתן להשגה. פעוט אחד הושאר מבעוד מועד אצל סבתו, כדי שנוכל להתפנות להגשמת היעד המאתגר.
בצומת הדרכים הראשון במושב שליד הכנרת ניצב עמוד עץ ועליו שושנת רוחות של שלטי-קרש בצורת חץ, המכוונים את הבאים איש-איש אל צימרו. "פנינת הארבל", "בושם של טבע", "משעול המרגנית", "חלום בהר", "קן הסבכי" ו"מאורת השכווי". "הנה זה", אמרה והצביעה על קרש רופף שנשא בגאון את השם "כהן חדרים".
שביל עפר ארוך הוביל אל מגרשון חניה ריק ליד החדרים שלנו. אחרי התחפרות קצרה, המכונית נחלצה ונעמדה באחת החניות. יצאתי מהאוטו ונשמתי את ניחוח צואת הפרות שאין לטעות בו - גם אם נורא רוצים. מכיוון הרפת התקדם לעברנו מישהו, מנופף בידו. כשהתקרב, חשבתי שמעולם לא פגשתי אדם שראוי לתיאור "איכר" יותר ממנו. הוא חבש כובע חאקי עם שוליים רחבים, לבש ג'ינס שחוקים ונעל מגפיים מרוחים בחרא של פרות.
"בואו, אני יראה לכם ת'חדר", אמר היוגב, והצביע על מה שחשבתי בטעות לאסם - בית קומתיים סמוך, שחלונותיו נמצאים כמטחווי חוטם מהרפת. הוא הוביל אותנו לקומה התחתונה. "טוב, זה המזגן, הנה השלט - שמה בפנים יש את הג'קוזי. תודיעו אם תרצו ארוחת בוקר".
נשארנו לבד. לחצתי על הכפתור בשלט. המזגן, מופתע, טרטר קצת וכעבור כמה שניות החל לפלוט משב מבויש של אוויר בטמפרטורת החדר. פתחתי את הברז של הג'קוזי, גולת הכותרת של החוויה הצימרית הרומנטית, והוא השתעל מעט, כייח כמה סילונים של מים חומים ואז התעשת והחל להציף את האמבט במי בדולח קרירים. שפכתי פנימה את כל הבקבוקים שמצאתי בסביבה, וגיליתי שכאשר משקעים את הראש בתוך המים, הריח של הפרות נעלם כמעט לגמרי.
מצאנו מסעדה מומלצת באינטרנט. התלבשנו ויצאנו מהחדר. ממגרש החניה עלו קולות רמים. שתי מכוניות נוספות חנו שם, עם דלתות פתוחות, וסביבן התרוצצו כשמונה צעירים בגיל צבא והוציאו מהן תיקים, שקיות, ארגזי בירה ורמקולים.
"אל תדאג, בטח יתחפפו אחר-כך לאיזה מועדון בטבריה", הרגיעה אותי.
המסעדה קיימה את הבטחות הממליצים. חזרנו במצב-רוח משופר, רק כדי לגלות שבני התשחורת שוכנו בקומה שמעלינו. נכנסנו לחדר והתחלנו להיערך לשינה, או לסופשבוע רומנטי - מה שיבוא קודם, כשלפתע נשמע מפץ גדול מהקומה שמעלינו - הפיצוץ הנוראי שמתרחש כאשר מחברים כבל הגברה לתוך מגבר פועל במצב של פול ווליום. אחר-כך דממה. אחר-כך, לצורך בדיקה, קצת סאונד חלש - ואז זה הגיע. מן הרמקולים בקעה מוזיקת היפ-הופ עם באסים שאיימו למוטט את התקרה. הלכתי לחלון כדי לנסות לראות מה קורה למעלה. המוזיקה נשמעה מן הסתם בכל רחבי המושב, ואולי גם בכמה מן היישובים הסמוכים. אני נשבע שראיתי צללים של פרות רוקדות ברפת.
"אולי תגיד להם משהו?".
"ומה אגיד להם? שבניגוד למה שהם חשבו עד עכשיו - מערכת הגברה של מופע פארק מעל הראש כן מפריעה לנו?".
"טוב, אם לא היית כזה פחדן, אולי אתה היית עושה משהו".
"אני לא פחדן", נעלבתי. "אני פשוט מגיב גרוע לדקירות. טוב, אני אלך".
יצאתי החוצה והעפתי מבט למעלה. ליד הדלת התגלגלו פחיות רד בול, בקבוקי וודקה ובירה ריקים ומאפרות. במקום לעלות במדרגות למעלה, חציתי את החצר ודפקתי על דלת ביתו של מארחנו.
"אתה שומע את זה?", שאלתי בכעס כשפתח את הדלת בעיניים אדומות. "את מה?", שאל בפליאה. "את ההפגזות בקומה מעלינו!".
"אה, זה...", חייך בפייסנות. "חיילים, קיבלו חופש. באו לחגוג, מה אני יעשה".
"אתה לא יכול להגיד להם משהו?".
"לא יכול, נשמה, זה מקום של נופש".
חזרתי מובס לחדר. נכנסנו בשתיקה למיטה וקברנו את הראש מתחת לכריות. הלילה עבר בנמנומים קצרים ובהתעוררויות מבוהלות בכל פעם שהתחלף שיר או השתנה הקצב. בסביבות חמש בבוקר נתגלו בקיעים ראשונים בחומת הרעש. דאחקה או שתיים, בקבוק מתגלגל וזהו. אחרון החיילים נפל שדוד. אבל אנחנו כבר לא יכולנו לישון. הכול היה מתוח ונפיץ. זמן מסוים עוד בהינו בתקרה, ואז אמרתי את מה שהיא כנראה חשבה. "אני רוצה הביתה. לפני שיתחיל האפטר-פארטי".
בתחושה עגומה העמסנו את התיק ואת הסל של רמי לוי על האוטו. "זהו, כבר זזים?", שאל החוואי.
יצאנו מהמושב והתחלנו לטפס בכביש. "את יודעת", הפרתי לבסוף את השתיקה הארוכה. היא לא הגיבה. "הרגשתי מראש שהצימר הזה לא בא לי טוב. זה היה מיותר מבחינתי".
היא שתקה עוד כמה שניות, ואז ירתה בעיניים רושפות: "לפחות תסתום. אתה כולך חארטה".
"לא חארטה", לחשתי. "חרטה. אני כולי חרטה".
ההדרכה שלא הייתי צריך לקחת
נקראתי להחליף מדריכה בטיול להודו, והתוכנית הייתה כל מה שאני שונא. נחרדתי מהדרך שבה מכרו את הודו לקבוצה, על פסגותיה הרוחניות והאקזוטיקה שלה
יותם יעקבסון
אולי לא הייתי צריך לקחת על עצמי את ההדרכה הזו, למלא מקום של מדריכה במסע להודו. לא הכרתי לא את החברה ולא את הנוסעות, אבל מכיוון שנסיעה אחרת שלי, שהייתה מתוכננת לאותם תאריכים, בוטלה - קפצתי על המשימה, מבלי לדקדק בפרטים.
כבר במפגש הקבוצה המקדים, שבו נכחה גם מנהלת החברה, זו שהזמינה אותי להדריך, היו סימנים מדאיגים. היא לא אפשרה לי כמעט לדבר, וכשדיברה - נחרדתי לשמוע איך היא מוכרת לנוסעות את הודו על פסגותיה הרוחניות, על שלוותה הסטואית, על האקזוטיקה שלה ושלל קסמיה.
הודו אכן שופעת קסם, אך הקסם שאני מוצא בה ומנסה להנחיל ממנו למטייליי שונה בתכלית ממקסם-השווא האינסטרומנטלי שהיא הלעיטה בו את הנוסעות, ממלכה פלקאטית של שאנטי וניו-אייג'יות פיקטיבית.
תוכנית המסע הייתה דלה מאוד. היא כללה המון נסיעות מיותרות הלוך ושוב וזמן חופשי רב מאוד. "כדי להירגע ולהפנים", הוסבר, אבל כמי שמכיר מקרוב את עולם ההדרכה בחו"ל, יכולתי להיווכח שהנתון המרכזי שעל-פיו נקבע המסלול הרוחני היה מינימום הוצאות ומקסימום רווחים. הודו מסריחה בקדושתה, אני אומר לא אחת, ומתברר שגם עולם התיירות בהודו לוקה בכך.
מה לי ולמסע כזה שבו הנוסעות, כך נדמה, מחפשות לרחף בתוך ענן של צמר גפן מתוק מעל הודו, לגעת ברפרוף - לא לגעת ולחזור אל המזרח התיכון הצחיח עם עין שלישית פקוחה ומוארות? מה לי ולמסע שכל-כולו חפצון של הודו למטרות הגשמת האקזוטיקה המזרחית בעיניים מערביות?
תפיסת העולם המנחה אותי, בהדרכה בהודו כמו בכתיבה עליה, היא לשמש כמתווך בין-תרבותי. אומנם גם אני כמערבי, ככל הנראה לא אוכל להימלט מהצגתה של הודו דרך עיניי המערביות אף הן, אלא שלפחות אני מנסה להיות אובייקטיבי וצנוע ולהתבסס על היכרות מעמיקה עם השטח ואחיזה בגוף ידע שגדל ומעמיק כל הזמן.
הייתי מלא חששות ורתיעה, אבל התחייבתי, ומילה שלי זו מילה. לבטל כבר לא יכולתי, זה היה ברור. והנה - קרה קסם. הנוסעות - שבמבט ראשון נראו לי (כנראה דרך עיניה של המנהלת) כמחפשות את מה שלעולם לא אוכל לספק להן - התגלו במהרה כמלאות עניין וצמאות לידע. עניתי בחדווה על הצורך שלהן להבין יותר, לראות עוד, להכיר ולדעת. והרי לשם מה נסענו עד הודו?
המנהלת לא חסכה ממני את גערותיה, גם בפומבי. במיוחד אחרי שגילתה שעצרתי בשוק מקומי, לחלוטין לא מתויר, שלא הוזכר בתוכנית שבנתה, אך עבור המטיילות הייתה זו אחת מפסגות הטיול. כנראה שטעיתי בכך שהסכמתי לקחת על עצמי את ההדרכה הזו, אבל אם במסגרת טעויות אזכה להכיר נוסעות מקסימות כמו שהיו לי במסע ההוא - אני מוכן לטעות עוד הרבה.
סיני, אני איתך גמרתי
בחושה לא היה מזגן, במקלחת זרמו מים מלוחים, והאוכל הזכיר כלא צבאי
רועי ירושלמי
אני בטוח שיש אנשים שאוהבים בכל מאודם את סיני - את שלוות המדבר, את הים הצלול ואת החופשה הזולה, על אפם ועל חמתם של אנשי אל-קעידה ומשרד החוץ. האמת: רציתי גם אני להיות אחד מהם. לא הצלחתי. כמו שסנאי הוא בסך-הכול עכברוש עם יחסי ציבור מעולים, כמו שאומרים בניו יורק - סיני היא המכרסם הפוטוגני של חופשות הקיץ במזרח התיכון. כל פעם שאני רואה בפייסבוק ובאינסטגרם את תמונות הנופש בסיני, אני נזכר בחופשת הביש שלי בחצי האי.
הכול התאגד נגדנו. זה התחיל בנסיעת הלילה באוטובוס לאילת, עתיר מתבגרים ורמקולים רועשים, המשיך בהסעה מפוקפקת ממעבר הגבול לחוף (במונית פרייבט לא ממוזגת שבה ישבנו שבעה, לא כולל הנהג) וכמובן זירת הפשע התיירותי עצמה: חושות בחוף עלום-שם ליד ראס א-שטן.
חם, ידענו שיהיה, רק לא שהמעלות מלטפות את ה-50 מלמטה (ולפעמים גם מלמעלה). לצנן את עצמנו היה קשה, לחמוק מהחום היה כמעט בלתי אפשרי. על החופים שכאילו יצרו מעצבים של שומרי מסך פיטרלו קיפודי ים מרושעים, שדאגו שניכנס למים כמה שפחות (זה לא עזר. כולנו נדקרנו. וזה כואב. מאוד) - ובברזי המקלחת הצבאית המשותפת זרמי מי מלח בלבד.
בחושה לא היה מזגן, כמובן. "תעשנו קצת מזגן לראש", הפציר בנו שוב ושוב הבדואי בעל החושות, בניסיון לשדל אותנו לקנות ממנו סמים קלים ("גרועים", פסקה המומחית מבין ארבעתנו. אני לא מעשן. נשבע).
האוכל הזכיר יותר כלא צבאי ופחות קלאב מד, שלא לדבר על הילטון טאבה הסמוך או "ארבע העונות" שבשארם א-שייח'. בסוף הוא גם עלה בערך כמו שהות שם. במילים אחרות: ידענו כל הזמן שמסבנים אותנו - ובסוף גם גילינו שצדקנו. ועוד במי מלח.
בתום אותו שבוע נפלתי על צווארם של פקידי המכס הישראלים בטאבה, כמו מרקו על אמו האובדת. טוב, גם המזגן עזר. סיני, אני איתך גמרתי - לפחות עד הפעם הבאה שמישהו יעלה פוסט מפתה עם תמונות של ים תכול והרים אדומים.
