בלי חרטות / איור: חן ליבמן
האם בעתיד נוכל לחזור בזמן כדי לתקן מצבים שעליהם אנחנו מתחרטים? ובכן, פרופ' דורון פרידמן עובד על זה. לפני חמש שנים ביצע פרידמן, ראש המעבדה לחקר מציאות מתקדמת במרכז הבינתחומי הרצליה, ניסוי שאפתני במיוחד ביחד עם הסטודנטית קרן אור ברקרס ובשיתוף עם פרופ' מל סלייטר, מהחוקרים המובילים בעולם בתחום מציאות מדומה. השניים יצרו מציאות מדומה שבה השחקן המשתתף מפעיל מעלית בגלריה לאמנות בת שתי קומות. דמיינו את זה: לאחר ששמתם את משקפי המציאות המדומה, אתם רואים אנשים שנכנסים לגלריה. יש מי שמבקשים מכם לעלות במעלית ואתם לוחצים על כפתור כדי לפתוח את המעלית ולאפשר להם לעלות קומה. לגלריה נכנסים בזה אחר זה מבקרים, עד שנכנס מבקר אחד, עולה לקומה השנייה במעלית - בעזרתכם - יוצא ממנה ופוצח במסע ירי עם אקדח. כל המבקרים בגלריה מתים.
החרטה על כך שאפשרתם למבקר הזה לבצע את הפשע לא מניחה לכם, ולאחר מכן המוח יוצא למשחק בשם Should have, could have. מה היה קורה אם לא הייתם מאפשרים ליורה לעלות לקומה השנייה? אולי היה יורה רק במי שבקומה הראשונה והייתם מצילים נפשות? ואולי, אם הייתם יודעים מה יקרה, הייתם מאפשרים לו להיכנס למעלית, אך אז לוחצים על כפתור החירום ותוקעים אותו בפנים. הפרופסורים אפשרו לנסיינים לחזור למשחק המדומה, הפעם ככפיל של דמותם הווירטואלית, כשהם רואים את עצמם מהניסיון הראשון שהוקלט מראש, אך הפעם יכולים להתערב בהחלטות ולפעול אחרת. מבחינת המוח, נעשה כאן תיקון לחרטה, באמצעות הטכנולוגיה.
הניסוי על חרטה ומסע בזמן לא הוביל לתוצאות חד-משמעיות. למעשה, החוקרים ביקשו לבדוק האם המהלך של התיקון הוביל את הנסיינים להרגיש טוב יותר עם מצבים אחרים שקרו להם בעבר ושעליהם הם מתחרטים - מעין אימון למוח שמגלה באמצעות מציאות מדומה שאפשר לתקן את העבר. זה לא הושג בניסוי. מה שכן מצאו החוקרים הוא דווקא מסקנה מעניינת אחרת: עצם העובדה שלשחקנים הייתה אפשרות לתקן את מה שהם התחרטו עליו, יצרה חרטות חדשות. כלומר, האחריות הפכה לכפולה ומכופלת: האם הפעם הם פעלו נכון, ואולי היו צריכים לתקוע את היורה במעלית בין שתי הקומות ולא בקומה השנייה, ואולי היו צריכים לעשות דברים אחרים? חרטה ותיקון על חרטה ותיקון על חרטה ותיקון.
"זה מחקר שאני מאוד אוהב", אומר פרידמן. "הטענה הייתה שאשליית המסע בזמן יכולה להוביל להערכה מחדש של רגשות חרטה והתייחסות למצבים בעבר. בסופו של דבר, מצאנו שהנבדקים הרגישו יותר אשמה וחרטה בתנאי של המסע בזמן, כי לכל מעשה הייתה עוד השלכה והיה להם עוד יותר קשה. הרי אנו כל הזמן עושים זאת בפסיכולוגיה וחקר מוח, זה תחום שצובר תאוצה בשנים האחרונות ויש מחקרים שבודקים את היכולת המיוחדת שיש לאנשים לצאת למסע מנטלי בזמן באמצעות הדמיון, לחשוב מה היה קורה בעתיד אם היינו מתנהגים אחרת בעבר. המציאות המדומה יכולה להפוך את זה למוחשי, אפשר לעשות מסע בזמן וירטואלי, לבנות סימולטור ולראות את ההשלכות של המעשים שלנו, לנתח אותם ולהבין איך שינוי שלהם היה משפיע על העתיד".
השיטה של הלוטו ההולנדי
"חרטה זה הרגש הכי נחקר, אחרי אהבה, באקדמיה. זה מעסיק המון את החוקרים", אומר פרופ' יוסי יסעור, מרצה לתורת ההחלטות ולמנהל עסקים במרכז האקדמי רופין. באוגוסט האחרון יצא לאור ספרו "פיצות, איקאה ודילמת האיש השמן", שעוסק בשיפור תהליך קבלת ההחלטות שלנו באופן אקטיבי ופסיבי. "הטענה שלי היא שבתחום קבלת החלטות, חרטה היא רגש מאוד חזק שמשפיע עלינו יותר מהרגש השלילי של הפסד".
תוכל להדגים?
"למשל, יודעת איך עובד הלוטו ההולנדי? הם מגרילים אזור מיקוד וכל מי שקנה כרטיס וחי באזור הזה זוכה בפרס גדול. זה עובד על חרטה: אם אני גר באזור חיוג שזכה, אתחרט שלא קניתי כרטיס לוטו. הלוטו ההולנדי מנצל את רגש החרטה לצורך קידום מכירות. אדם יעדיף לא להתחרט על כך שיכול היה לזכות, מאשר להפסיד כסף בקניית הכרטיס שלא זכה.
"זה עובד טוב גם כאסטרטגיית שיווק של חברות מובילות. למשל, לחברה כמו נטפים יש מתחרים שמייצרים טפטפות זולות. החקלאים יגידו 'למה שאקנה נטפים? זה יקר, אז אקנה משהו זול'. נטפים לא יכולה להתחרות במחיר, אבל יכולה להגיד לחקלאים 'אם תקנו נטפים, אף פעם לא תתחרטו, ואם תקנו מוצר זול ותהיה תקלה באמצע העונה - תתחרטו שלא קניתם נטפים'. או למשל חברת השכרת הרכב הרץ, שעשתה פרסומת שבה נראה מישהו שתקוע עם הרכב באמצע הכביש, והוא מתחרט ואומר 'הייתי צריך לשכור הרץ'".
פרופ' יסעור טוען שרגש החרטה משמעותי יותר בקבלת החלטות אקטיביות מאשר פסיביות. בספרו הוא מציג מחקר שערכו אילנה ריטוב מהאוניברסיטה העברית וג'ונתן ברון, שגילה שאנשים נמנעו מלחסן את ילדיהם נגד שפעת בגלל שיש סיכוי של 5 ל-10,000 שהחיסון יגרום למות הילד, אף שללא החיסון יש סיכוי של 10 ל-10,000 שהילד ימות מהמחלה. אמנם הסיכוי שיקרה משהו לילד גבוה פי 2 מהסיכוי שיקרה לו משהו כתוצאה מחיסון, אך החרטה שחשים עקב מוות כתוצאה מהחיסון גדולה יותר מאשר החרטה על מוות שנגרם עקב המחלה. במקרה הראשון ההורים יאשימו עצמם שהם האחראים למות הילד, כי בחרו לחסנו בהחלטה אקטיבית. במקרה השני המחלה אשמה ואילו ההורים היו פסיביים. החוקרים קראו לתופעה זו "הטיית אי־העשייה".
"גם החוקר גוראב סורי ועמיתיו מציינים שרבים לא נוקטים צעדים אקטיביים כדי להגן על בריאותם", מוסיף יסעור, "חולי סוכרת מחכים שנים עד שהם מתחילים לקחת אינסולין, חולי לב נמנעים לשנות את סגנון חייהם למרות המלצות רופאים, ורבים לא מתחסנים נגד שפעת למרות הסיכונים הכרוכים בהחלטה שלא להתחסן. החלטה פסיבית היא החלטה להימנע מהחלטה, ולהמשיך במצב הקיים. כשמדובר בהחלטות פסיביות, החרטה שחשים בעקבותיהן מועטה יחסית לחרטה שחשים בעקבות החלטות אקטיביות".
אם כך, החשש מחרטה עתידית מונע מאיתנו לעשות מעשה אקטיבי.
"בתחום קבלת החלטות, חרטה היא רגש שלילי הנובע מההפרש בין מה שקיבלנו לבין מה שיכולנו לקבל אילו היינו בוחרים אחרת. בגלל שאנו חשים חרטה רבה יותר על החלטה אקטיבית מאשר על החלטה פסיבית אז למשל, כשאנחנו רעבים בעיר זרה, הסיבה שנלך למקדונלד'ס היא ששם הסיכוי שנתחרט נמוך לעומת אם נבחר במסעדה לא מוכרת וייתכן ששם האוכל לא יהיה טעים. הכאב הנובע מארוחה לא טובה יהיה גבוה יותר מאשר ההנאה מארוחה טובה. החרטה היא הביטוי לשנאת ההפסד שמניעה אותנו".
יסעור טוען שחרטה היא רגש שלילי בקבלת החלטות ומציע להימנע ממנו: "מחקרים מראים שקיים קשר חזק בין עוצמת החרטה ובין היעדר אושר, דיכאוניות, פסימיות, נוירוטיות, חוסר שביעות רצון מהחיים ופרפקציוניזם. מטריד אותי במיוחד הקשר בין פרפקציוניזם לחרטה. אנשים כאלה לעולם אינם מרוצים וטרודים כל הזמן בחרטה, גם כשהציון שלהם 95".
אגב, מדגיש יסעור, חרטה אינה רק תוצאה של הפסד. "ברור שאדם שהימר בקזינו והפסיד יתחרט על ההימור, אך מחקרים של זיו כרמון ודן אריאלי מראים שגם אדם שזכה בהימור בקזינו יכול להתחרט. על מה? על כך שלא שם יותר כסף על המספר שזכה. פרופ' אורית טיקוצ'ינסקי וטיין פיטמן הרחיבו את נושא החרטה בכיוון ההפוך: אפקט ההתמדה של אי־העשייה שהם מתארים קובע שמי שהחמיץ הזדמנות מושכת, וניתנת לו הזדמנות נוספת באותו תחום, אך פחות טובה מהקודמת, ייטה שלא לנצל את ההזדמנות השנייה גם אם היא חיובית כשלעצמה, ולו רק כדי להימנע מחרטה בדיעבד על כך שלא לקח אותה קודם לכן".
אם כך, להיות מונעת מחרטה בקבלת החלטות זה משהו שכנראה אתחרט עליו.
"לכן אחת התובנות האישיות שלי בתחום קבלת ההחלטות היא לא לעסוק בחרטה. חרטה היא רגש שלילי, כואב, חסר תוחלת ותועלת. כיום, כשאני מקבל החלטות אקטיביות, אני יודע שאני עלול להתחרט, ואני מחליט שגם אם יתברר שטעיתי, לא אתחרט על כך. אני מעדיף את החשש מפני חרטה על פני הרגשת ההחמצה. וכשאני מקבל החלטה פסיבית, אני בוחן את עצמי היטב אם זו אכן ההחלטה הנכונה עבורי או שהיא נבעה מחשש לחרטה".
נחבטים בגבולות המציאות
ד"ר אורנה ראובן, פסיכולוגית קלינית, מרצה באוניברסיטת ת"א ובמרכז הבינתחומי בהרצליה, אומרת שמחקרים ותצפיות מלמדים שעוצמת החרטה על מה שלא עשינו תהיה גדולה יותר מהחרטה על מה שכן עשינו.
"זו אחת התופעות המדהימות של הנפש", סבורה ראובן. "אנשים בעיקר מתחרטים על הדברים שלא עשו בחיים. זה נורא יפה בעיניי, כי זה קצת כמו לומר שיש לנו סוג של נרטיב פנימי לגבי מי אנחנו אמורים להיות, וכשאנו מוותרים לעצמנו ולא הולכים על ניסיון להגשים כל מיני חלומות, אנחנו בדרך כלל מתחרטים על זה ולא על מה שכן עשינו. כשמטופלים מדברים איתי בקליניקה על חרטה, הם בדרך כלל ידברו על דברים שהם לא עשו. הם יסתכלו אחורה ויגידו 'חבל שלא התגרשתי, למה חיכיתי עוד עשר שנים עד שהעזתי'. או למשל 'למה לא העזתי לצאת לטיול הגדול, אז מה אם הייתי לבד, למה לא אפשרתי לעצמי את כל החוויות האלה'. דווקא כשאנו עושים דברים ונכשלים בהם, אנחנו הרבה מרגישים פחות חרטה, זה מסר מאוד משמעותי".
מחקרים שונים מארצות שונות מלמדים על התובנה הזו: אנשים לפני מותם יעידו שהחרטות שלהם קשורות לדברים שהם לא עשו, ויתייחסו לזמן שלא בילו עם המשפחה, לחברים שלא שמרו איתם על קשר, לחוויות שלא העזו, לאהבה שלא מימשו ועוד. אבל חרטה היא גם עניין הרבה יותר יומיומי.
"החרטה נעה מהיומיומי - ורובנו לומדים להתייחס אליה כמו לפסקול שמלווה את ההחלטות שלנו - ועד לחרטה על דברים קשים וכואבים", אומרת ראובן, "החרטה מתייחסת לתחושת האחריות שלנו ולאשמה. לשאול מה היה קורה ולאן חיי היו מתפתחים ומתקדמים אם הייתי בנקודת זמן מסוימת פועלת אחרת, זאת תחושה מאוד קשה וכואבת. להרגיש שאני עצמי במו ידיי, בגלל החלטות שלא היו מספיק אמיצות, מקומות שוויתרתי לעצמי בהם או כל סיבה אחרת, אחראית לכך שחיי התקדמו בצורה הזאת ולא אחרת, ולכן אני מתחרטת על האופן שבו חיי התקדמו, ואם הייתי יכולה לחזור לאותו מקום הייתי עושה בחירה אחרת".
איך נסביר את החרטה מבחינת המנגנון הפסיכולוגי?
"הסבר אחד הוא הפסיכואנליטי. פרויד היה אומר שמצד אחד לנפש יש דחפים ותשוקות שדוחפים אותה לפעול באופן מסוים, ומצד שני לנפש יש מחשבות יותר מוסריות ויותר גבוהות מבחינת השיפוט החברתי, והן דוחפות לכיוון אחר. לכן אפשר להגיד שחרטה היא תופעת לוואי של קונפליקט. כלומר, יש לי החלטה שאני אמביוולנטית לגביה ואני בקונפליקט וצריכה לבחור, אבל יש כל מיני כוחות שמושכים אותי לכיוונים שונים. הנפש, לפי פרויד, מיטלטלת בין האזור של הפחדים והתשוקות לבין האזור של הבנה חברתית ומוסר. הנפש נעה בתוך הקונפליקט ובתפיסה הפרוידיאנית אנו תמיד נידונים להרגיש מידה מסוימת של חרטה וכאב. החרטות גם מזכירות לנו את גבולות המציאות והמגבלות שלנו כבני אדם. בעצם הבחירה שלי אני מוותרת תמיד על המון אפשרויות אחרות. אנחנו נתקלים בגבול המציאות".
הבעיה היא שהאפשרויות רק מתרבות. בחירה יכולה להיות משימה מתישה.
"לכן הכיוון השני של ההסבר על החרטה הוא דרך הפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית. שם החרטה קשורה לבחירה. הרי איך אני בוחרת ומקבלת החלטות כשאין לי בטוחות? הרבה פעמים מטופלים שלי שסובלים מחרדה או מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית שואלים 'איך אני יכול לקבל החלטה אם אף אחד לא מבטיח לי שהכול יהיה בסדר'?
"חרטה היא התחושה שבדיעבד ההחלטה שקיבלנו לא הייתה נכונה. אנשים עם נטייה אובססיבית קומפולסיבית נתקעים במקום ולא זזים בגללה. הם אומרים 'אני לא יכול להחליט, כי אין לי ביטחונות', 'אני לא יכולה להתחתן, כי מה אם אני טועה ואתחרט?'. אף אחד לא יכול להגיד להם שהם לא יתחרטו, ואז הם פשוט נתקעים במקום. לכן, אחד הדברים שמאוד מדגישים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית הוא העבודה עם הקול הפנימי. לגבי רוב הנושאים בחיינו אנו שומעים הנחיה פנימית לגבי מה נכון לנו, אבל אנחנו צריכים להעז להקשיב לקול הפנימי, שמגיע בלי בטוחות".
בודהה אמר להתחיל עכשיו
החרטה מובילה לרוב לאשמה, עוד רגש שרובנו מנוהלים על-ידו לא פעם ויכול לכרסם בשלוות החיים. לכן, בבודהיזם יש הבחנה מאוד ברורה בין חרטה ואשמה, כפי שמלמד יובל אידו טל, המנהל האקדמי של בית הספר פסיכודהרמה ומחבר הספר "בודהיזם מבוא קצר".
"אשמה היא לופ של שיפוט עצמי-היזכרות-שיפור עצמי-היזכרות וכן הלאה", הוא אומר. "יש לך ביקורת על מעשה שעשית בעבר, אתה חושב שהוא לא היה מעשה נכון וכך אתה נשאר בתוך הלופ. החרטה מתחילה אותו דבר כמו האשמה. את מבקרת פעולת עבר, מסתכלת על התוצאות, על הרוח שבה פעלת והמוטיבציות שלך, אבל את לא נשארת תקועה בתוך הלופ. אלא נזכרת-מבקרת-מסיקה מסקנות אופרטיביות. את שואלת את עצמך 'איך הייתי רוצה לטפל או לפעול בסיטואציה דומה בפעם הבאה?'. בהתאם, את מצרפת לזה גם אימון רוח שישפר את סיכוייך בפעם הבאה לפעול בצורה שתהיי שמחה בה. חרטה היא אחד היסודות הכי חשובים בחיים בודהיסטים".
תסביר.
"נניח שמצאתי את עצמי קצר-רוח מול אדם שיקר לי ודיברתי אליו בחוסר סבלנות, והוא נפגע ממני. אם אתקע בלופ של אשמה, אז אלך לדימוי עצמי עם אמירות כמו 'איזה אדם נוראי אני', 'אני לא בסדר ולא בסדר להתנהג כך', 'אני דפוק'. תהליך של היזכרות-שיפוט-היזכרות-שיפוט. בכך אני מזיק לעצמי ולא תורם דבר לזולתי".
ואם אלך בנתיב החרטה?
"אם אני הולך בנתיב החרטה ולא האשמה, אני מתחיל תהליך כמו שמתחילה אשמה, מסתכל על האופן שבו דיברתי לאדם יקר לי, יש לי ביקורות על צורת הדיבור, על קוצר הרוח, על דיבור לא מתאים ועל התוצאה שהאדם נפגע. ואז אני מתחיל לחשוב מה יכול להיות טוב שאעשה בפעם הבאה. אני אתחיל, כמו כל שאר החוכמות בעולם, בהתנצלות: אם פגעתי במישהו אחר, קודם כול אביע את צערי בפניו. אם יש לי דרך לעשות תיקון ברמה הבינאישית כי אני מבין שאני אחראי לזה שהוא הרגיש רע, אעשה זאת. אחר כך אשאל את עצמי למה אני ביקורתי כלפי המעשה שעשיתי. אז אני רואה שהייתי בקוצר רוח, שזאת איכות שמוציאה את הרע ביותר מכולם. אני יכול לחשוב על אימון טוב באורח רוח.
"הבודהיזם ייתן מענים כמו לשבת מול פלונטר של חוט ולפרום אותו בעדינות כתרגול יומיומי. או שאחליט שכשאני רואה תור ארוך לא אחפש תור קצר אלא אסכים לעמוד בו. אני יכול להמציא לעצמי אימונים בסבלנות ואורח רוח, ולקחת על עצמי אימון יומי".
כלומר חרטה מובילה לשיפור עצמי בתרגול הבודהיסטי.
"כן, החרטה מובילה לשיפור עצמי, לעומת האשמה שתוקעת אותנו. האשמה היא הדרך המושלמת לא לקחת אחריות על כלום ולא לשנות כלום, ולא מועילה לאף אחד. לכן, ההתייחסות בבודהיזם לאשמה היא כלרגש שלילי. כשאשמה הופכת לחרטה, היא הופכת למשהו חיובי שמייצר ריפוי".
עד כה דיברנו על חרטה בעקבות דברים שעשינו. מה לגבי חרטה על מה שלא עשינו, על דרך שלא הלכנו בה, על הצעה שפספסנו?
"לפעמים הדברים האלה עקרים לגמרי. למשל, אין ישראלי שהכרתי שאין לו את פספוס הנדל"ן הגדול, על איך הייתה לו הזדמנות לקנות ברמת השרון לפני שנהייתה מקום יוקרתי ואיך יכולנו לקנות שם שטח אבל חשבנו שזה חור. זה עקר לגמרי, כי לא יכולת לדעת מה צופן העתיד, אתה צולב את עצמך שלא לצורך".
אבל מה לגבי חרטה על כך שלא עזרת מספיק לאחרים בחייך, שלא היית מספיק עם המשפחה שלך?
"יש סיפור יפה על שני כוהני דת שמגיעים אל הבודהה כשהם כבר זקנים בני 80 ואומרים לו: 'אנו שומעים אותך בודהה ומשתאים איך איש צעיר הצליח להשיג כה הרבה. כשאנו התחלנו להיות כוהני דת חשבנו שנעשה מעשי חסד גדולים ומעשי חמלה שבאה מאיתנו באופן טבעי, מעצם היותנו ברהמינים. אבל אנו מסתכלים אחורה על חיינו ורואים שבזבזנו את חיינו ולא עשינו מעשי חסד גדולים וחמלה. איפה טעינו ואיך שגינו'?".
ומה בודהה עונה להם?
"תתחילו עכשיו".
הפילוסוף שהציל את איינשטיין
גם פרידריך ניטשה, כמו בודהה במקרה הזה, היה משתדל לא לבזבז זמן לנבור בחרטות על העבר. בספרו "מחשבות לעת לילה" ובספרו האחרון "זיכרון ילדות יפה במיוחד" מתייחס ד"ר חיים שפירא, מתמטיקאי ומרצה מבוקש בתחום קבלת החלטות, אושר והגות לנושא החרטה מהיבטים שונים. כך, למשל, דרך ניטשה שטען שמעל-אדם (הקרוי לעיתים בשוגג על אדם) יידע לאהוב את כל מה שקורה לו בחיים, עם הטוב ועם הרע, ולא יכלה אנרגיה או מחשבה על חרטה.
שפירא מסביר: "לפי ניטשה, אדם שהוא מספיק יצירתי ויש לו גישה אצילית לחיים, לא יתחרט על דבר: לא משנה מה קורה לו ולא משנה איך זה קורה, אותו מעל-אדם אוהב את הכול. מתי מעט הצליחו להגיע לרמה כזאת של אהבת חיים. פסיכולוגים חושבים שאדם ללא חרטות בכלל, כמו שניטשה מתאר, הוא פסיכופת, כי לאנשים נורמליים יש חרטות. אבל אני למדתי מניטשה ומשופנהאואר להיות הרבה יותר איזי עם עצמי".
ספר לנו.
"פעם היו לי הרבה חרטות, למשל מדוע לא השקעתי יותר בנגינת פסנתר, למה אני עצלן ודחיין, עד שהבנתי שזה פשוט אני ואין לי חרטות. יש לי חרטות על דברים אחרים, אולי על דברים רעים שעשיתי, אבל אני לא מתחרט על זה שאני זה אני".
שפירא מספר שאפילו אלברט איינשטיין היה אדם חולה בחרטות בימי חייו, רק ההסבר של שופנהאואר בנושא הרצון החופשי והחרטות הציל אותו מהתאבדות: "שופנהאואר אומר שאנו יכולים לעשות את מה שאנחנו רוצים, אך אז הוא שואל את השאלה המזהירה: האם אני יכול לרצות את מה שאני רוצה, או לא? הרי אם אינני יכול לרצות את הדברים שמתגנבים, עולים ומשתלטים על רוחי, אזי הרצון שלי אינו חופשי ומחשבותיי ופעולותיי אינן נקבעות לפי התבונה. לדעתו של שופנהאואר, הרצון הלא מודע הוא האדון השולט, והתבונה היא המשרתת הכנועה שלו.
"איינשטיין לא האמין ברצון חופשי. בספרו 'העולם כפי שאני רואה אותו' הוא מספר שהתובנה של שופנהאואר שהאדם יכול לעשות את מה שהוא רוצה, אך לא יכול לרצות את מה שהוא רוצה, שימשה לו השראה גדולה מימי נעוריו. הוא סבר שבמשפט זה יש נחמה רבה מול המכשולים הרבים שנקרים בדרך חיינו. היא מסירה מאיתנו את האחריות המשתקת שמובילה לחרטות רבות ומלמדת אותנו לא לקחת ברצינות רבה מדי את עצמנו וזולתנו ולהתייחס למעשינו בהומור ובחמלה. ויש עוד תובנה בנושא חרטות, הפעם של טולסטוי, רוצה לשמוע?".
בטח.
"טולסטוי אומר שהמשפט הידוע שהחוכמה מגיעה עם השנים, שגוי. עם השנים לא מגיעה שום חוכמה, והחוכמה מתמהמהת, אולי תקועה בפקקים של גוש דן, לא יודע. מה טולסטוי אומר שמגיע לכל אחד עם השנים? החרטות. אין כמעט אדם שבסוף חייו לא חש חרטה על חיים שהוא חי אותם לא נכון. הצרה היא שאתה יכול לחיות כמו אידיוט, אבל לא למות כמו אידיוט. הבעיה היא שכשאתה סוף-סוף יודע איך אתה צריך לחיות את החיים, הם נגמרים.
"לכן, טולסטוי אומר שבשביל שכמות החרטות בסוף חייך תהיה מועטה, עליך לפעול כך: בכל מפגש עם כל אדם תחשוב שזו הפעם האחרונה שאתה רואה אותו, כי אתה לא באמת יודע מתי זו הפעם האחרונה ולא תרצה להתחרט על הדבר האחרון שאמרת או עשית לו. ואם תחשוב כל יום שמחר תמות וזה יומך האחרון, כנראה לא תעשה דברים שהיית מתחרט עליהם, כמו לרמות את מס הכנסה או לבגוד באשתך. רוב הסיכויים שתעשה רק דברים טובים, כמו לתקן צעצוע לילד ולהזמין את הוריך לארוחת ערב. טולסטוי אומר לך: 'קח את המוות כמדריך לחיים עם מיעוט חרטות, ותראה איזה יופי זה עובד לך'".