יפים כמו שהיינו עטיפת הספר
אחד המשפטים הזכורים ביותר מספרו הראשון של רון לשם, "אם יש גן עדן", זה שהיה רב-מכר והפך לסרט כמעט זוכה אוסקר, הוא המשפט "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו". ספרו החדש, "יפים כמו שהיינו", שיצא באחרונה בהוצאת זמורה כנרת דביר, ממשיך להתכתב עם המוטו הזה. להישאר יפים כמו שהיינו, פירושו להישאר חנוטים. מפוחלצים. מתים. כי לחיות, להתבגר, זה להתכער. מבפנים ומבחוץ.
העלילה בנויה מזיכרונותיו של דניאל, הגיבור, ואלה מיטלטלים הלוך ושוב בין יערות הגשם של האמזונס לפיגועים בגוש קטיף; בין מרדף כצלף אחרי מבוקשים במחנה הפליטים בלאטה, למרדף ביערות הגשם כשהוא עצמו בתפקיד הניצוד; בין ילדותו בחופי הזהב של גוש קטיף לתפקידו כחייל שבא לפנות משם מתיישבים בתוכנית ההתנתקות.
עיקר העלילה הוא מסע מטורף, סוריאליסטי, מקאברי, שדניאל עורך ברחבי בוליביה בחברת גופה, שוחט נודד ומתנדבת בחוות פרפרים, כאילו ניכס לשם לעצמו מקצת מהריאליזם הפנטסטי של אמריקה הדרומית. הגופה (שנחנטת בטכניקה ביתית חובבנית של שעוות דבורים וצמחי תבלין) אינה נרקבת ואינה מדיפה ריחות מוות, כמו שרידים של קדושה מעונה שארונה נישא בתהלוכה כמו-דתית, מה שאינו רחוק בעצם מן המציאות.
גם אם לא תמיד המסע המוזר הזה משכנע, ניכר בלשם שעשה שיעורי בית. כמו בספרים אחרים שלו - רומן על חיילים במוצב הבופור מבלי ששירת בלבנון ורומן על צעירים באיראן מבלי שביקר באיראן - התחקיר מושקע מאוד. לא רק התיאור החושני של בוליביה - על החרקים, הציפורים, הבוץ והנהר כאילו טבל באמזונס במו-רגליו - אלא גם ובעיקר בחלקי העלילה המתרחשים בישראל.
תיאורים מדוקדקים של גלישת גלים, בירידה לרזולוציות של סוגי זרמים וגלים בחופים של גוש קטיף - אלה של נווה ים מול אלה של דוגית או רפיח ים. עד כדי כך זה היה משכנע, שלרגע בדקתי בוויקיפדיה איפה נולד המחבר, האם בנווה דקלים או ברמת גן מכורתו. לאמינות - בעיקר בחלקים הישראליים של העלילה - תורמת גם האוזן הרגישה של לשם לניואנסים של שפה, לדיאלוגים. שפה של גולשים, של חיילים, של מטיילים.
כרגיל אצל לשם, יש הרבה מוות בספר. הרבה גופות במצבי צבירה שונים, בעלי חיים מפוחלצים ואנשים מתים שאינם מצליחים להגיע בשלווה למקום מנוחתם האחרון - מהגופה שמיטלטלת ברחבי בוליביה למתים של גוש קטיף, שגם הם נעקרים ממקומם יחד עם החיים, בדרכם לקבורה מחודשת.
אבל מעל לכל אלה מתנשא הזיכרון, שגם הוא לכשעצמו סוג של חניטה ופחלוץ. דומה לדבר האמיתי, אבל לא חי באמת. עצם פעולת הזיכרון - האפשרות, או חוסר האפשרות - לצלול לאוקיינוס הזיכרונות ולחוות מחדש את העבר כפי שהיה באמת, היא הנושא האמיתי של הספר.
"זיכרון מתלכלך בכל פעם שאנחנו ניגשים אליו", כותב לשם, "בכל פעם שאני נזכר, אני פותח את מגירת הזיכרון בידיים לא נקיות. העמוד בספר הזיכרונות נמחק ממש ברגע שאני נוגע בו. הזיכרון נמחק מתא המוח כמו כתב סתרים שנעלם, ואז הוא נכתב מחדש. בפעם הבאה אזכור את הפעם האחרונה שזכרתי, ולא את האמת שהייתה שם שהכול התחיל. אני לעולם לא נזכר במציאות האמיתית. אני בסך הכול נזכר בפעם האחרונה שנזכרתי".