כמו רבים בישראל, גם כותב שורות אלה זכה להיכרות הראשונה שלו עם משפחת ה"רנגלר" באמצעות ה"סופה", בת דודתו הצבאית של הרנגלר, שיוצרה בישראל. הסופה העניקה ממד חדש למושג "כלי עבודה": היא חבטה בנוסעיה ללא רחם, הקפיאה אותם בחורף, טיגנה אותם בקיץ, הפחידה אותם בכל נסיעה על כביש רטוב ולא העניקה שום פינוק או אלמנט בטיחותי מעולם הרכב המודרני. אבל היא צלחה כל תוואי שטח בתוך גבולות הארץ ומחוצה להם, סחבה ללא תלונות מאות קילוגרמים עודפים של מיגון וציוד ואת תא הנוסעים שלה היה ניתן לשטוף באמצעות צינור כיבוי אש.
את תא הנוסעים של ה"סהרה", גרסת העילית של משפחת הרנגלר, בהחלט לא היינו ממליצים לשטוף בצינור. גג הבד המתקפל והנוסטלגי עדיין במקומו, אבל כעת הוא נפתח ונסגר לכל האורך באמצעות מנגנון חשמלי למפונקים. המושבים וההגה עטויים בעור משובח, לעמדת הפיקוד האנכית דיפון דמוי עור, לוח המחוונים משובץ במסך LCD גדול וצבעוני ומערכת המולטימדיה המהודרת כוללת מצלמת רוורס, שלל אפליקציות אופנתיות ותמיכה בסמארטפונים מכל הסוגים. יש בתא גם מערכת אקלים משוכללת עם מיזוג פנימי למושבים, תיבה אוטומטית בת 8 מהירויות עם ידית בעיצוב נוסטלגי, שליטה אוטומטית במערכת ההנעה הכפולה ועוד שלל פינוקים מעולם הפרימיום, שיגרמו לבעלי רכבי יוקרה להרגיש כמו בבית אך עלולים לגרום לג'יפאים מסורתיים משבר זהות חמור.
העיצוב החיצוני אמנם מוכר ומזוהה מיידית בזכות מבנה אווירודינמי של מכולה ימית, מרווח גחון אימתני, פגוש ענק מלפנים, קשתות גלגלים רבועות שבולטות הצידה, גלגל רזרבי ענק על הדלת האחורית וממדים עצומים שמטילים יראה על נהגים בסביבה. אבל כל העסק צבוע כעת בצבע מטאלי שלא היה מבייש שום סדנת צביעה בגרמניה וניצב על חישוקי מהודרים בצבע תואם.
מרחב הפנים לא נדיב במיוחד, במיוחד במושב האחורי ובתא המטען. התא גם די אפלולי בשל חלונות הצד הצרים, אבל פתיחת הגג הרך המתקפל הופכת את הרכב למעין "קבריו", מזרימה הרבה אור ואוויר ומשדרגת מאוד את תחושת הקירבה לטבע על חשבון רעש רוח בעוצמת הוריקן. כמו בכל המשפחה, הטיפוס לכלי דורש ידיים חסונות ותנוחת הישיבה הגבוהה משרה ביטחון בכאוס של כבישי ישראל.
את מנוע ה-2 ליטר טורבו בנזין החדש של קבוצת FCA כבר פגשנו בעבר, בין השאר באלפא רומיאו "סטלביו", ועם 282 כ"ס ו-41 קג"מ אין לו בעיה להאיץ משקל של 2 טון לפני נוסעים ומטען, בקצב מכובד ועל כל סוגי השיפועים. השידוך לתיבת ההילוכים האוטומטית מוצלח ובסך הכול זה כלי ידידותי לשימושים יומיומיים בעיר, גם בלי הצילינדרים והנפח העודפים שהג'יפאים המכורים כה אוהבים.
כיול המתלים נינוח ומעודן מזה של גרסת ה"ספורט" ובוודאי מזה של ה"רוביקון" הקשוח. ספיגת הזעזועים יעילה באופן מפתיע על אספלט עירוני משובש ואפילו בעת נסיעת שבילים מהירה, אם כי מפגש עם מהמורת עפר ב-80 קמ"ש עדיין עלול לאתגר את עצמות הגולגולת של היושבים מאחור. התנהגות הכביש בסיסית למדי בשל קשר רופף למדי בין תחושת ההיגוי ובין הגלגלים, אחיזת כביש לא גבוהה ויציבות כיוונית בעייתית במהירויות גבוהות. שמירה על קו ישר במהירות של יותר מ-120 קמ"ש היא אתגר וגם הבלמים דורשים מרחב ביטחון מוגדל.
על יכולות השטח של הסהרה אין מה להכביר מילים. גם ללא ערכת הסרנים המוקשחת וגם בלי שיפורי האפטר מרקט שהג'יפאים הארד קור אוהבים, יש מעט מאוד אתגרי שטח שיכולים לעצור את הרכב הזה. מבלי לפגוע באגו של אף אחד, עם המצב האוטומטי "החכם" של תיבת התמסורת, מרווח הגחון האימתני ותיבת ההילוכים האוטומטית, גם סבתכם בת ה-80 יכולה לצלוח את המעלים של הנגב עם הסהרה מבלי להזיע.
חברת ג'יפ והרנגלר עשו דרך ארוכה מאוד מאז שירתו חיילים, חקלאים וחובבי אבק, שישנים על ברזנט באמצע המדבר. ה"סהרה" עדיין משמר את העיצוב ואת יכולות השטח, אבל מדובר כיום במותג פרימיום, שפונה (גם) לקהל יעד מפונק מבוסס, שיכול להרשות לעצמו לשלם כ-415 אלף שקל כדי להסתכל מלמעלה על שכניו לאספלט ומדי פעם לגרור את הג'ט סקי למקומות הבילוי של האלפיון העליון. ואת פק"ל הקפה-בוץ כבר מזמן מחליפה מכונת אספרסו על סוללות.