שי ניצן וליאת בן-ארי / צילום איל יצהר
המאבק שהגיע לקיצו בשבוע שעבר, בעניין מינויה של עורכת דין ליאת בן-ארי לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה, והמכרז שנטען כי נוצר במיוחד עבורה, ניער אצלי אבק מכמה זיכרונות ישנים. מפה לשם עלתה אצלי באוב פגישה שקיימתי לפני כשנה, בעת שעדיין שימשתי כיועץ לשרת המשפטים. היא שופכת אור על המאבק סביב שיטת המכרזים.
זו לא הייתה פגישת מסדרון מקרית או שיחה קצרה שנקלעתי אליה בלי להתכוון. האורח שלי ביקש מראש לקבוע איתי פגישה מסודרת בעניין "חוק היועמ"שים". הוא הכין את דבריו בקפידה והפציר בי לבוא לפגישה כשאני מוכן "לפתוח את הראש". הוא האמין שביכולתו לשכנע אותי, ואני הבטחתי לו שאגיע לפגישה בלב פתוח ובנפש חפצה.
במועד שנקבע, ואחרי היכרות קצרה, התיישב לפניי אחד מנציגיו הבולטים של מאבק המשפטנים נגד החוק. הם הפגינו נגדו, חתמו עצומות, איימו בשביתות וככלל דאגו לתאר את חוק היועמ"שים כפרק נוסף במלחמתה של הממשלה נגד הדמוקרטיה הישראלית.
בפועל, מדובר היה בשינוי מינהלי חשוב, אך לא כזה שיזעזע את אמות הסיפים. החוק ביקש להפוך את משרת היועץ המשפטי במשרדי הממשלה, ממשרה שזוכים בה באמצעות מכרז - למשרה אליה מתמנים באמצעות ועדת איתור.
לבלום מועמדים מעולים מהשוק הפרטי
על-פי הצעת החוק הממשלתית, שאותה קידמה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, ועדת האיתור אמורה הייתה להיות כזו שיינתן בה משקל דומה לנציגי השר הממנה ולנציגי היועץ המשפטי לממשלה. בנוסף נקבע כי המינוי על-ידי השר ייעשה בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.
עד כאן לא ניתן לזהות דרמה המצדיקה את יציאתם לקרב של בני האור בבני החושך. אלא שהנה מתגלה הבעיה הקשה: הצעת החוק קבעה כי מינויו של יועץ משפטי למשרד ממשלתי ייעשה באמצעות ועדת איתור, ולא כפי שנהוג היה עד אותו יום, באמצעות ועדת מכרזים.
משמעות הדבר הייתה ששערי הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה עמדו להיפתח לרווחה. כל מועמד טוב, הן מתוך השירות הציבורי והן מחוצה לו, רשאי היה, לו הייתה ההצעה מתקבלת, להתמודד על המשרה הבכירה. ההיגיון במהלך ברור - אלא אם כן אתם נמנים עם אותם המאמינים שכאשר חולקו הכישרון והחוכמה, היו אלה רק פקידי השירות הציבורי שהמתינו בתור.
פתיחת השערים הייתה הסיבה לכך שאנשי השירות הציבורי העדיפו את ועדת המכרזים. היא שימשה עבורם חומה בצורה בפני כל אותם מועמדים מעולים מהשוק הפרטי, שהיו יכולים להתחרות בהם. בשיטה הנוכחית של ועדת המכרזים, מי שלא גדל תחת צל קורתם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה - לעולם כנראה לא יהפוך לחלק מהפקידות הבכירה.
בכך מונצחת ההיררכיה של מערך הייעוץ המשפטי, ולא ניתן לעקוף אותה. המשרות יחולקו בין החבר'ה של משרדי הממשלה, בדגש על אלה שהוכיחו נאמנות לאורך השנים.
מאבק של ועד עובדים השומר על המבנה הקיים
ובחזרה לאורח שלי. הוא שטח בפניי באריכות את טענותיו נגד החוק. ולפני שאשתף אתכם ב"טענת הזהב" שבה ביקש לשכנע אותי להיצמד לדגם של ועדת המכרזים, אתעכב לרגע על הטענות שלא טען. הוא לא טען שישראל תהפוך לחריגה בעולם. הוא לא טען שהחוק יחריב את הדמוקרטיה, וגם לא שהשינוי שייעשה יהרוס את השירות הציבורי.
את המסרים האלה הוא השאיר לחברים שהפגינו מחוץ למשרד. בתוך החדר שלי האווירה הייתה שונה, והאורח שלי שטח בפניי טענות אחרות לחלוטין.
"האם אתה יודע כמה בעלי כיפה סרוגה מכהנים כרגע בתפקידי יועץ משפטי של משרד ממשלתי?", שאל אותי האורח שלי. "למה זה רלוונטי לשיחה שלנו בעניין ועדת מכרזים או ועדת איתור?", ניסיתי להבין. "קודם תן לי הערכה, ואז אסביר לך", הוא התעקש.
לראשונה בחיי התחלתי לספור כיפות. הערכתי שמדובר בקרוב ל-40%. האורח שלי טען שדייקתי. "אתה מבין, החבר'ה שאתם מייצגים מסודרים כיום. אם ימשיכו למנות אותם באמצעות ועדת מכרזים, הם ימשיכו להוות חלק גדול יותר מחלקם באוכלוסייה. מה שאתה עושה יפגע בייצוג של החבר'ה שלך, כי עלולים להגיע מועמדים מבחוץ".
תסלח לי סבתי עליה השלום, שמעולם לא הבחינה בין חובש כיפה לגלוי-ראש, אבל באותו רגע חשתי כזו תחושת גועל, שנפלט לי שאולי את הסבתא שלי זה מעניין, אבל אותי בוודאי שלא. הסברתי לאורח שאנחנו מבקשים להביא את המועמדים הטובים ביותר לשירות הציבורי. לא את הכיפות הגדולות ביותר. ודאי שלא מצבע ומחוט מסוימים.
הפגישה הזו הכתה אותי בתדהמה. ניהלתי מאבק על פתיחת שערי הייעוץ המשפטי, והוא ניהל איתי מאבק של ארגון עובדים. השפה שלו הייתה שפה של גילדה, וכזו גם הייתה החשיבה שלו. התפיסה הזו הייתה כל-כך חלק ממנו, שקשה היה לו להאמין שמצידנו המאבק שונה כל-כך.
המכרז יוצא מהפריזר: ללא נחיצות וללא דחיפות
המכרז שבו זכתה בשבוע שעבר עו"ד ליאת בן-ארי בתפקיד המשנה לפרקליט המדינה, הוא ניצחון נוסף של שיטת המכרזים - על כל מה שרע בה; והוא גם ניצחון נוסף של פרקליט המדינה שי ניצן על הממשלה. ניצן הצליח לכפות על שר המשפטים קיומו של מכרז למשרה שלא אוישה כשנה וחצי, שלא הצליח לשכנע את נציבות שירות המדינה בנחיצותה ובדחיפותה, וכזו שמנכ"לית המשרד שבו ממוקמת המשרה ביקשה לבטלה.
כך עובד הדבר כשמדובר בשיטת המכרזים. מנהל היחידה הוא שמוציא את המכרז, בלי להזדקק לאישורו של איש. הוא גם לא זקוק לספק הסברים. זו הסיבה שוועד העובדים תומך נלהב כל-כך בשיטה הזו.
אלא שבפועל הניצחון הזה הוא ניצחון פירוס. מדובר במכרז אחד יותר מדי. המכרז הזה יצא באופן בוטה בשעות הספורות שבין עזיבת השרה שקד לכניסתו של שר המשפטים אמיר אוחנה. הוא מייצר כיום בממשלה תחושה חזקה של ניצול חולשתה, וממה שאני שומע, תגובת הנגד לא תאחר לבוא.
המכרז הצליח לגרום אפילו לנציב שירות המדינה, אדם נעים לבריות, להוציא מכתב ובו תמיהות לגבי מהלכו של ניצן. הנציב לא ביטל את המכרז, אבל התחושה של כל מי שקורא את מכתבו של הנציב היא שניצן חצה גבול.
המכרזים למשרות בכירות הפכו לבדיחה
באופן אישי טרם יצא לי להיחשף למכרז בכיר שלא יכולתי לדעת, שבועות מראש, מי יהיה הזוכה בו. אני לא חושב שאני מוכשר יותר מאחרים שהסתובבו בשירות הציבורי. מי שיתפוס לשיחה את בכירי השירות יגלה ששיטת המכרזים פשטה את הרגל.
מי שמכיר - יודע. זו שיטה שמכשירה את בחירת הפקידות החזקה והוותיקה. היא מקדמת את אנשיה ומשבטת את טיפוסיה. אלא שהפעם זה היה מוגזם. התוצאה של ועדת המכרזים הייתה ידועה מראש. לא רק לאלה המסתובבים במסדרונות הפנימיים. היא הייתה ידועה לכל מי שהסתובב בישראל בשבועות האחרונים. למעשה, גם תייר שנקלע בטעות ליבשת אסיה ידע לומר במי תבחר ועדת המכרזים. למכרז הזה קראו מראש - "מכרז בן-ארי".
צריך לדייק: המכרזים הזוטרים של שירות המדינה מתנהלים טוב באופן יחסי. אלא שהמכרזים למשרות הבכירות הפכו מזמן לבדיחה לא מוצלחת. במשרד האוצר הודה בכך המנכ"ל ביוני השנה. "בעיניי מכרז תפור הוא מכרז שבו עוד לפני סיומו תוצאותיו ידועות מראש, וכפי שאתם יודעים היטב, הדבר נכון לכל אחד מהמכרזים שבהם אתם זכיתם להיות סגנים", הטיח מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד בבכירי אגף תקציבים שיצאו נגדו לאחרונה.
מה שמפתיע בהודעה הזו של מנכ"ל האוצר היא העובדה שאיש לא מתרגש ממנה. נראה כי כולם יודעים שכך עובדת השיטה. מבחוץ זוכה ועדת המכרזים למוניטין של "מצנפת המיון" מספרי הארי פוטר. לעולם אין היא טועה, ותמיד בוחרת היא במועמד המושלם. מבפנים כולם יודעים שאין שום קסם שפועל בוועדה הזו.
מדובר במתפרה מהסוג הישן והמוכר; ואין איש שיפנה ביקורת כלפי צורת ההתנהלות הזו, שעל פניה אינה חוקית. מי בדיוק אמור להעמיד לדין את העבריינים במקרים כאלה? הפרקליטות? גם כבדיחה איני בטוח שהיא משעשעת.
השיטה הזו גם אינה מאפשרת ביקורת על ההליך. עד כמה שהדבר לא נתפס, בישראל של 2019, הציבור הישראלי אינו מחזיק בזכות האלמנטרית לדעת מי היו המועמדים האחרים שהתמודדו על המשרה הבכירה. גם לאחר מכרזה של ליאת בן-ארי, כשביקשתי מהנציבות לגלות את שמות המועמדים שבן-ארי נמצאה טובה מהם, נאמר לי כי "שמות מתמודדים לא מתפרסמים מפאת צנעת הפרט של המתמודדים".
את שמות החברים בוועדת המכרזים גם אין חושפים מראש, מחשש להפעלת לחץ עליהם. וכך, ממילא הציבור אינו יודע לבחון את פעולתה של ועדת המכרזים. אין לו המידע הבסיסי כדי לשאול את עצמו אם נבחר האדם הראוי ביותר, ומה עשויים היו להיות השיקולים שהביאו לבחירתו. כל שנותר לו הוא להאמין שהמצנפת, גם הפעם, בחרה נכון. בפועל היא מזייפת, וכבר הרבה מאוד זמן.
הגיעה העת להיפרד משיטת המכרזים. היא מתה די מזמן.
הכותב שימש בארבע השנים האחרונות יועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי מטעמה על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. בנוסף, שימש מרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית.