איך הגענו לכך שמאז 1977 המרכז-שמאל איבד את הדומיננטיות שלו בקרב הציבור הישראלי? בעיניי התשובה מורכבת מכמה אלמנטים, רובם חברתיים ודמוגרפיים. אם נביט על חלוקת האוכלוסייה היהודית לפי פלחים נראה שהימין יחד עם המרכז הנוטה ימינה מהווים כ-58% מהאוכלוסייה. מבחינת דתיות, האוכלוסייה היהודית מורכבת מ-46% חילונים, 35% מסורתיים, 10% ציונות דתית-לאומית, ו-9% חרדים (הנתונים נכונים לשנת 2015 ומאז מן הסתם אחוז הדתיים והחרדים גדל). האוכלוסייה בישראל הופכת ליותר דתית וליותר חרדית.
האם המרכז-שמאל יכול לנצח בחירות בישראל? לכאורה - לא. עובדה, גם בבחירות האחרונות קיבלו מפלגות המרכז שמאל יחדיו, ללא הסיעות הערביות, 44 מנדטים בלבד, לעומת 55 מנדטים של הימין-חרדים. גם עם הסיעות הערביות (כולל בל"ד) למרכז שמאל ישנם רק 57 מנדטים. כך אי אפשר להקים ממשלה.
אז מה בכל זאת יכול המרכז-שמאל לעשות כדי לחזור לשלטון? בעיני, בסוף היום, האלמנט החשוב ביותר הוא מנהיג. בני גנץ לא נתפס כמנהיג סוחף, אלא יותר כברירת מחדל מול נתניהו. על השמאל להעמיד בראשו מנהיג שיוכל בכוח אישיותו להעביר מצביעים מהימין אליו. יש תקופות בהן אין בנמצא מנהיג כזה - ואז דינו של המחנה הזה לא לזכות בבחירות, אבל תמיד צריך לעשות מאמץ גדול. מועמד כזה יכול להיות, אם ירצה, גדי אייזנקוט. אייזנקוט הוא קונצנזוס. אדם לא מתלהם, רציני, רמטכ"ל מצטיין. אבל בחירה של אדם מעולה אינה מספיקה. המרכז-שמאל צריך לעצב מדיניות אמיתית משלו ולא להיות ליכוד ב’, כי לרוב המקור טוב יותר מהחיקוי.
בן-גוריון עשה בזמנו הפרדה שאינה נהוגה היום בין מדיניות חוץ לבין מדיניות ביטחונית. וזו, בעיניי, המדיניות אותה צריך לאמץ מנהיג המרכז-שמאל. מצד אחד, מדיניות חוץ יוזמת. כזאת שדוחפת להסכמים, שמציעה פתרונות, ששמה אותם על השולחן, במקום המדיניות פאסיבית של ממשלת הימין. כך מייצרים תקווה בקרב העם. זו גם מדיניות שהייתה משנה באחת את היחס של האירופים של הדמוקרטים בארה"ב כלפי ישראל. זו הייתה מדיניותו של אהוד אולמרט כראש ממשלה, מדיניות שזיכתה את ישראל באהדה עולמית רבה.
מצד שני, למרות היוזמה לשלום, צריך מנהיג המרכז-שמאל לנקוט מדיניות ביטחונית של אגרוף ברזל. קחו למשל את המצב באזור עוטף עזה, שם סובלים התושבים שנים רבות מחיים ללא ביטחון פיזי. אותו מנהיג צריך לנקוט יוזמות צבאיות מושכלות ויד ברזל שאולי לא תביא שקט מוחלט לדרום, אבל לא תיצור את התחושה שהממשלה מקריבה את תושבי הדרום על מזבח מדיניות הכלה, אותה ניתן לתקוף כ"רופסת".
בתחום הכלכלי, מדיניותו של ראש מחנה המרכז-שמאל צריכה להיות כזו שתטפל באהבה באוכלוסיות החלשות של מדינת ישראל, גם מבלי לצפות לדיבידנדים מיידיים: טיפול במערכות הבריאות, הרווחה, והחינוך. בסוף, יהיו לכך גם פירות פוליטיים.
למרכז-שמאל יש כעת הזדמנות להגשים את החזון הזה. אם בני גנץ ישכיל להקים ממשלת אחדות עם נתניהו (ולוותר, חלקית, על הצהרותיו בקמפיין שלא יישב איתו) הוא יהיה ראש ממשלה ויוכל להוכיח לעם שגם איש מרכז-שמאל יכול לנהל את המדינה. אם הוא ישבור את המחסום הזה ויצטיין בתפקידו ייתכן שבפעם הבאה הוא כבר יוכל להוביל את המחנה לניצחון בבחירות, ללא צורך להתחלק עם הליכוד בראשות הממשלה.
הכותב הוא יועץ תקשורת, שניהל, בין השאר, את קמפיין העבודה בבחירות 2006, ואת קמפיין הליכוד בבחירות 2009
