יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק / צילום: White House Photograph, לע"מ
מושג השמאל הישראלי מתעתע. סוג של אחיזת עיניים. שמאל אמור להיות תורה שלמה, תפיסת עולם מקפת שענייניה שוויון מלא של כל בני האדם, הגינות בחלוקת המשאבים הציבוריים, חילון המרחב הציבורי, וכללי משחק ציבוריים הוגנים והגונים לכול. כל אלה אינם בהכרח חלק מתורת השמאל שלנו. עד להבלי נתניהו האחרונים, שעל פיהם כל מי שאינו נאמן ביתו הוא שמאל, היה היחס לסוף הכיבוש למפתח החלוקה בין הגושים. כל מי שבעד הסדר מדיני היה בגוש השמאל, וכל השאר ימנים.
מכיוון שכך, קשה לדבר על סיום תפקידו של השמאל, כאשר ייתכן שהוא בעצם עדיין לא לגמרי התחיל את תפקידו. מפלגת העבודה, למשל, שנתפסה כספינת הדגל של מחנה השמאל, איננה כזו. היא חוללה את מרבית מלחמות ישראל, הקימה את מפעל ההתנחלויות, רבים מבוחריה ונבחריה נהנים ומאמינים בכלכלה קפיטליסטית, וההסתדרות "שלה" אינה אלא עוד טייקון משקי.
אי האמון הציבורי פשוט ומובן. איך אפשר לתת אמון במפלגה ובנציגים שכל מהותם היא פער בלתי ניתן ליישוב בין האחד שבפה לאחד שבלב? יש סתירה מבנית בין מפלגה שהרטוריקה שלה סוציאליסטית והמעשים שלה ניאו-ליברליים, של נבחרי ציבור שמדברים שלום ותומכים בגושי התנחלויות, מנהיגות שאין לה אומץ להתקדם לכיוונה של מדינת כל אזרחיה, שאיננה מחויבת לשוויון מלא בין כולם לכולם ולא חדלה מלהתחנף בלא הרף לציבורים השמרניים, הדתיים והלאומניים ביותר בישראל.
העתיד של השמאל תלוי באחת משתי חלופות. או התחדשות מוחלטת, אתחול של כל המערכת האידיאולוגית של המפלגות שמהעבודה ושמאלה, או מוות טבעי של העבודה ומרצ שיפנו מקום פוליטי שבו תיבנה "המפלגה החסרה". מפלגת שותפות מלאה בין יהודים לערבים. רק מנקודת המוצא הזאת, של מפלגת שמאל אזרחית המקיימת בדבריה ובמעשיה את תורת השמאל המלאה, ניתן יהיה לחלום על חברה מתוקנת, על הגינות אזרחית, על אופקים של שלום ועל פיוס חברתי ולאומי רחבי היקף.
הכותב היה ח"כ מטעם מפלגת העבודה בשנים 1995-1988 ובשנים 2004-1999