גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

ספרים אוקטובר / צילום: איל יצהר

מבוסס על סיפור אמיתי, דלפין דה ויגאן, הוצאת מודן, 303 עמ'

צריך להתריע מראש - אם לא קראתם את ספרה הקודם של דלפין דה ויגאן, 'אל מול הלילה', שבו יצאה לפענח מדוע התאבדה אמה והציגה מסע מרתק לתוך הנפש, אולי כדאי שתעשו זאת עכשיו, לפני שתיכנסו לתוך 'מבוסס על סיפור אמיתי'. זו לא לגמרי חובה, אבל אחרת אתם עלולים לחשוב שהוא נורא משעמם - לפחות בשליש הראשון שלו.

בספר הנוכחי היא מספרת שכמה מבני המשפחה שלה לא אהבו את מה שעשתה, ושאחד או אחת מהם לקחו את זה צעד אחד רחוק מדי. במקביל היא פוגשת 'במקרה' את ל', שהופכת לחברתה הטובה - ולמשתקת הגדולה ביותר שלה (אם כי לוקח לה זמן להבין את זה. בשלבים הראשונים היא מעריצה את ל' על הפיכחון שלה נוכח העולם ונוכח עצמה, וגם על היכולת שלה לתעתע, לשחק את המשחק). מכאן מתחילה העלילה, אם אפשר לקרוא לזה כך.

ל' מצטיירת כדמות מלאת ביטחון, ידע והבנה בבני אדם, ולמעשה בנושאים רבים שמעניינים גם את דה ויגאן. בין היתר, הן דנות בטריטוריה העכשווית של הספרות: האם היא צריכה להיות אותנטית כדי להצליח, כלומר לספר על החיים, ולא להמציא אותם? ל' טוענת שהבדיון הוא כעת נחלתם הבלעדית של התסריטאים (ואילו אנשי הקולנוע טוענים שאפילו זה כבר לא). הכותבת, לעומת זאת, מתקשה לוותר על המרחב הזה. ל' ממשיכה להקשות: קוראים מצפים היום מסופר, בוודאי מאחד שכבר כתב סוג של אוטוביוגרפיה, שימשיך להתייצב מול המציאות ולהתעמת איתה. היא גם סבורה שסופרים הם בהכרח "תוצר של בושה, כאב, סודות, קריסה" (עמ' 131).

למה בעצם לתת נפח לדעות של ל'? כי היא הגורם המניע של הספר, בגללה אנחנו כאן. לרע ולטוב. היא זו שהפעילה אצל דה ויגאן את האדם חסר הביטחון שמסוגל להחריב הכול, וגרמה לה לחוש שטלפיו של עוף דורס כותשים את מוחה. כמובן, כל זה בהנחה שהיא באמת קיימת.

אגב, הספר עובד לסרט בבימויו של רומן פולנסקי, ובכיכובה של אשתו, עמנואל סנייה. פולנסקי הירשה לעצמו לערבב את סדר האירועים ולהציג אותם אחרת ממה שיש בספר, וגם ויתר על כמה הסברים הכרחיים, כך שהצופה נותר עם סימני שאלה. למרות זאת - הסרט שווה צפייה, במיוחד לחובבי השוואות.

שורה לזכור. "כתיבה היא נשק להשמדה המונית" (עמ' 133).

שורה תחתונה. סיפור אמיתי או לא, על כישרון הכתיבה קשה להתווכח.

סרוטונין, מישל וולבק, הוצאת בבל, 316 עמ'

על השאלה מהו ספר טוב יכולות להיות הרבה תשובות. אחת מהן היא שזה ספר שלא רק גורם לך לחשוב על עצמך ועל חייך, אלא אף מעורר בך את הצורך לחלוק את המחשבות, התהיות והתובנות עם האחרים המשמעותיים שלך. במובן הזה, 'סרוטונין' של מישל וולבק הוא ספר מצוין. האם זה אומר שהסכמתי עם רוח הדברים העולה ממנו? לא ממש. רוב הזמן, אפילו להיפך.

הגיבור הוא פקיד צרפתי (מהנדס אגרונומיה, אם לדייק) בן 46, שמועסק בחוזה אישי במשרד החקלאות. כשאנחנו פוגשים אותו לראשונה הוא חי בספרד ומרוויח לא רע, אבל מרגיש רע, עם עצמו בעיקר. הוא מנהל מערכת יחסים עם בחורה יפנית בעלת חיבה לסקס ביזארי עם גברים אחרים, שמדכאת אותו. הפתרון שלו הוא לתקשר איתה כמה שפחות, לקחת אותה לפריז, ואז לברוח מהכול. כלומר, להיעלם, במידה שזה אפשרי.

אנשים שהיעלמות היא הפתרון שלהם, ברור שמצבם לא טוב. מכאן הדרך קצרה אל נוגד דיכאון בשם קפטוריקס (אין באמת אחד כזה), שמגביר את הפרשת הסרוטונין ומסייע לשיפור ההערכה העצמית, אבל גם פוגע ברמות הטסטוסטרון. כך הופך הגיבור - שכמעט ואינו מוזכר בשמו - לאדם שאולי מצליח להכניס את עצמו למקלחת מדי בוקר, אבל נטול כל ליבידו וסיבות אמיתיות לחיות.

במסגרת מסע הפרידה שלו מהחיים הוא פוגש אהובה מלפני 20 שנה, שהפכה לאלכוהוליסטית בלי עבודה, אבל עם הרבה כסף שקיבלה בירושה. גם אצלה, השעמום וחוסר האושר בחיים הם תמה חוזרת. בהמשך, כדי להחזיר לעצמו את הכבוד האבוד, הוא לומד לירות ברובה, ואז מכוון אותו אל ציפורים, בנימוק הפתטי "אני רק צריך לזכור שאני גבר, אדון ושליט, היקום נברא לנוחותי בידי אלוהים בכבודו ובעצמו". כמובן שכמה דקות אחר כך הוא משתפן ומוותר. זו לא ההשתפנות האחרונה.

כתיבתו של וולבק קולחת מאוד, קצת בסגנון זרם תודעתי עם המון פסיקים ומעט נקודות. הוא שותל בה תובנות מגדריות ("האהבה אצל גבר היא סוף, הגשמה, ולא כמו אצל האישה, התחלה, לידה", עמ' 64), קרייריסטיות ("הבחורות אולי זונות, אבל החיים המקצועיים הם זנות הרבה יותר גדולה, והיא לא מספקת לך שום תענוג", עמ' 126) ומעמדיות ("שום חברה אנושית מעולם לא נוסדה על שכר עבודה, עמ' 122). הוא גם מציב זרקור על מצבה העגום של החקלאות הצרפתית, שמתמודדת עם הסחר החופשי ומרוץ היעילות הקפיטליסטי בחסות האיחוד האירופי. חקלאי ישראל היו אולי יכולים למצוא בזה חצי נחמה, אבל לא באמת. אצל וולבק, הכול תמיד נגמר יותר גרוע ממה שאפשר לדמיין.

אבל נעזוב לרגע את התודעה החברתית. מי שהציג ב'כניעה' את החזון האפוקליפטי - אם כי הלא מופרך לצערנו - על עליית המוסלמים בצרפת, עסוק עכשיו בעיקר במצוקות הגבר המודרני. מסכן הגבר הזה: גם צריך להמשיך לשאת בעול הפרנסה, גם להיות אבא טוב וגם להיות בן זוג משקיען. ממש דרישות מוגזמות. מה, הוא אישה?

שורה לזכור. "שום דבר לא יכול לקרות בלי הסקס, וכל השאר, בדרך כלל, נובע ממנו בנעימות" (עמ' 66).

שורה תחתונה. לא מה שיעלה לכם את הסרוטונין, אבל שווה קריאה.