עו"ד מיכאל דבורין / צילום: יונתן בלום
הבית
ממרפסת דירתם של מיכאל וטל דבורין נשקף נוף ירושלמי טיפוסי, על בתי האבן וההרים הסלעיים והמוריקים. "שם זה גן החיות התנ"כי. אפשר לשמוע את קולות החיות בשעות הבוקר המוקדמות", מדריך אותי בעל הבית, כשאנחנו צופים בנוף, נהנים מאוויר בוקר קריר.
הבית מעוצב בטוב טעם ומשדר משפחתיות נעימה. הוא מסודר ונקי מכדי לחשוף שמדובר במשפחה שכוללת שש נפשות, בהן ארבעה ילדים מתחת לגיל 13, שהקטן ביניהם בן שנתיים וחצי. מיכאל דבורין מצביע על אגרטל על השולחן ובתוכו מתגלה "הבלגן" (עמוס מפתחות, אביזרים וחפצים קטנים נוספים שלא נמצא מקום טוב יותר להסתירם). "זה מסגיר אותנו".
אנחנו מתיישבים בסלון ומתחילים לדבר על חייו והקריירה שלו, ובין היתר, גם על הלקוח מספר 1: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שדבורין משמש כיועץ אסטרטגי־משפטי בקמפיין שלו. מעת לעת אני מציצה במסך המחשב שלי ובודקת עדכונים שוטפים והדלפות מהשימוע של נתניהו שנערך באותם רגעים. "אני אופטימי. אני מאמין שהתיק ייסגר בתום השימוע", אומר דבורין, והמבע על פניו לא מסגיר את הספק, שאין ספק שקיים בתוכו.
את דעותיו הפוליטיות הוא לא מסתיר ("אני עו"ד ימני-חילוני"), וציוני נלהב. את אחת החוויות שעבר, קליע שספג מירי חיזבאללה בלבנון, הוא שומר בבקבוקון זכוכית על מדף בסלון.
קליע בבקבוק
"אחרי התיכון התגייסתי לגבעתי, לגדוד 'שקד'. הייתי חובש קרבי. עלינו ללבנון, ושם נפצעתי. חטפתי בירך קליע ענק של 7.62 מ"מ ממקלע של חיזבאללה. אומרים שהיה לי מזל, כי הוא עצר שני מ"מ מהפמורליס. זה קרה לפני 21 שנה, בספטמבר 1998. בעיתון נכתב ש'חייל נפצע קל עד בינוני', וזהו. מאז אני שומר את הכדור בבקבוק על המדף בסלון כתזכורת לשבריריות החיים".
נוף ילדות
"נולדתי וגדלתי בירושלים, בגבעה הצרפתית. הוריי יבגני ובלה, עלו מרוסיה בתחילת שנות ה-70, בעלייה מאוד ציונית. "אבי-סבי, סבא-רבא שלי, היה פילוסוף גדול בברית-המועצות. שם משפחתו היה יפֶה. סטלין העניק לו דאצ'ה (בית קיץ) במתנה, שקיימת עד היום מחוץ למוסקבה באזור של וילות. אבל סטלין דאג גם לרצוח את כל תלמידיו באוניברסיטה, כי הוא היה 'מנשביק' ולא 'בולשביק', וסטלין לא אהב זאת. הרבה שנים הוא חשב שיהרגו אותו, אז הוא שינה את שם משפחתו לדבּוֹרין, והשם נשאר איתנו.
"אבי היה מורה לעברית במחתרת במוסקבה. הוא שייך לקבוצת מורים לעברית שעשו דברים משוגעים ואמיצים מבחינת היכולת לעמוד מול משטר חשוך שאין לו בעיה להעלים אנשים או להכניסם לכלא. הוריי גדלו במשפחות חילוניות שלא קשורות לדת, אבל ציוניות ואוהבות ארץ-ישראל, במובנה החילוני - שצריכה להיות מדינת יהודים ושצריך לחיות כאן. ספגתי בבית את אהבת ארץ-ישראל. בארץ, אבי עבד כמתכנת בכיר ב-IBM. הוא למד מתמטיקה ברוסיה, ועשה פה הסבה לתכנות. אמי הייתה ספרנית בספרייה הלאומית. אחותי, אילנה, עובדת בבצלאל.
"כילד קיבלתי חינוך רוסי, לא מאוד נוקשה, אבל כזה שאומר שעליך להיות הכי טוב בהכול, במיוחד בחשבון ובשפות. היו לי מורים פרטיים לאנגלית מכיתה א', ואחר-כך לצרפתית, והחינוך היה להישגיות. אבי הצטיין בכל מה שהוא עשה ועושה, אבל לא ירשתי את התכונה הזאת עד הסוף. אני לא שואף למצוינות במובן הקלאסי של המילה, אלא שואף לתוצאות הכי טובות שאפשר במה שאני עושה".
פריק של אקטואליה
"מילדותי אני פריק של אקטואליה. בגיל 9 הייתי 'טוחן' את כל העיתונים. הייתי הולך למכולת, קונה שוקו, לחמנייה ועיתון, וקורא את כולו, עד המילה האחרונה, כמעט כל יום. הייתי קורא גם את הכלכלה, שלא הבנתי בה, את הספורט וכל האקטואליה. בלעתי כל מילה. בגיל 10 כבר שלטתי במפה הפוליטית. עוד לא גיבשתי איזו תודעה מיוחדת, אם אני ימני או שמאלני, אבל הכרתי את כולם ובאיזה מחנה הם.
"בהקשר הזה יש לי טראומה קלה מהילדות. ב-88' רחבעם (גנדי) זאבי התמודד בבחירות, והיה לי שכן ארגנטינאי, נער, שמשפחתו תמכה בשמאל. בוקר אחד לקראת הבחירות הוא שאל אותי 'איזו מפלגה נראית לך טובה?', ואני בתמימות של ילד בן 10 עניתי "אני חושב שגנדי מעניין". והוא תקף אותי 'מה? השתגעת? אתה יודע מה זה לסלק אנשים מפה'. אלה לא היו אף פעם דעותיי, אבל בתמימות ובילדותיות עניתי משהו שהיה נשמע לי הגיוני, שהערבים יילכו למקום אחר, ואנחנו נהיה פה. זה היה מתמימות ולא כי באמת חשבתי כך. והוא בתגובה התנפל עליי.
"זה נשאר לי כזיכרון לא נעים מהילדות. אבל למדתי דבר חשוב מהאירוע הזה - שאתה לא יכול לנהל ויכוח אם אתה לא יודע את כל הפרטים. הייתי בנחיתות מולו בנוגע לפרטים ולעובדות; והוא הלעיט אותי במספרים ובדברים נוספים, והבנתי שחסר לי מידע.
"מאז ועד היום, אני מקפיד לא להיכנס לדיון לא מוכן. אני מגיע עם כל העובדות, כל הציטוטים, והראיות. זה התחיל מהדיונים עם חברים בשכונה, והתחדד כשגדלתי - ההבנה שאינך יכול לבוא כ'חאפר', בלי שתדע את סוף הטיעון שלך. במשפטים אומרים שאתה לא יכול לשאול שאלה שאינך יודע את התשובה עליה. ככה אני חי. לא מתחיל מהלך לפני שהבנתי איך הוא ייגמר".
פוליטיקה 1
"הסכם אוסלו היה משבר גדול בעיניי. כמשפחה ירושלמית טיילנו המון בכל ירושלים, בעיר העתיקה, ברבעים הנוצרי והמוסלמי. הכרנו כל פינה ואבן, כל סמטה. טיילנו גם במזרח ירושלים. יריחו היה בית שני עבורי. הייתה שם מסעדה שאהבנו. "כשהגיע הסכם אוסלו זה היה נורא. כמו פגיעה בבית שלי. איך אתה יכול להחזיר את זה? את יריחו? המקום הכי נעים שהכרתי. זה שבר אותי. אם אתה מתחיל להחזיר שטחים, תתחיל עם עזה; ואיך עושים את זה עם ערפאת. עבורי זו הייתה טראומה גדולה. הייתי בן 16.
"זה חידד את התודעה הפוליטית שלי. התחלתי לקרוא ספרים על שורשי הסכסוך, כמו 'אדמת מריבה', של שמואל כ"ץ, שהיה העוזר של ז'בוטינסקי; ואת 'מאז ומקדם' של ג'יימס פיטרס, וספרים שעד היום יושבים אצלי עמוק בפנים. זה מעין מצפן בתוכי.
"מיד אחרי הסכם אוסלו הצטרפתי לנוער הליכוד. כולם הלכו לצופים ולנוער העובד, ואני הלכתי לנוער הליכוד. עשינו הפגנות ופעילות, וניסינו להסביר את האג'נדה שלנו. הייתי בנוער הליכוד עד גיל 18. פוליטיקה תמיד הייתה טבועה בי".
עיתונאי או עו"ד
"מילדות רציתי להיות עיתונאי. החלום הזה מלווה אותי כל החיים. נשמתי את העיתון, ניתחתי כתבות, כותרות, משנה, וכשזה מה שאתה עושה בגיל 10, ברור שאתה חולם להיות חלק מזה. זה גם לא שינה לי איזה נושא אסקר. זה היה יכול להיות פוליטי, או ספורט. פשוט חלמתי להיות עיתונאי. מצד שני, יש בי איזה טבע פרגמטי וקפיטליסטי, שאמר לי 'אל תלך למקום שתרוויח פחות'.
"מכיוון שאני איש של מילים, מ-א' ועד ת', ומשפטים זה הכי טוב שיכול להיות כשאני נשאר נאמן להשקפה שאני צריך לעשות 'הכי טוב בנסיבות', הלכתי ללמוד משפטים. למדתי באוניברסיטה העברית, ולא אהבתי את הלימודים. אחרי שנה רציתי לעזוב - ממש נאבקתי להישאר ולסיים.
"הלימודים לא היו לי קשים, אבל הם לא עניינו אותי. אמרתי לעצמי 'בזמן הזה אני יכול להשתלב בעיתון ולהשפיע'. פעם, טרום עידן הפייסבוק, אינסטגרם וטוויטר, הפרשנים בעיתון היו מובילי דעת קהל. העיתונאים עיצבו את דעות ההמונים. היום כל אחד פרשן. נחום ברנע, שהיה בזמנו בעמוד הראשון של 'ידיעות', היה מיוחד, וזה מה שרציתי להיות. משפיען של פעם.
"אבל החלטתי להיות פרקטי, קודם לסיים את הלימודים ואחרי זה להשתלב בעיתונות. זאת הייתה המחשבה שלי. הייתי בטוח שלא אעשה התמחות, אבל בשיחה עם חבר הוא הציע לי להיפגש עם עוה"ד גבריאל לו ואבי אליקים ממשרד לוי-אליקים, שהיה משרד עסקי-מסחרי (אליקים הוא היום שופט מחוזי בחיפה, ולוי נפטר), והחלטתי ללכת על זה. שם התמחיתי, והבנתי מהר שהמשפט זו הפלטפורמה שמאפשרת לי לעסוק במה שאני רוצה, עם הכלים של עו"ד.
"באמצע ההתמחות, ב-2003, הרגשתי שאני כבר על הגחון מהבחינה שאני טובע בחומר המשפטי, ולא כיף לי. ואז ראיתי מודעת 'דרושים' באתר 'ניוז-1' של יואב יצחק 'דרוש כתב משפטי'. שלחתי קורות חיים. מפה לשם התחלתי לכתוב אצלו ככתב משפטי. כך, שתי קריירות - עו"ד ועיתונאי - התחילו במקביל.
"בשלב מסוים, כשפורסמה ב'גלובס' מודעת 'דרוש כתב משפט' שקלתי להגיש מועמדות, אבל הבנתי שאני צריך לבחור - משפט או תקשורת. לא נעים להגיד, אבל מבחן הכסף הכריע. עיתונות זה נפלא, אבל הפרקטיות גברה. לאורך השנים המשכתי לכתוב מאמרים, ומ-2016 אני גם מגיש תוכנית רדיו בימי שישי בבוקר".
פוליטיקה 2 ו-3
"באוניברסיטה הקמתי יחד עם כמה חברים מתנועת נוער הליכוד תנועה פוליטית בשם 'תכלית - תנועת סטודנטים לאומית בישראל'. היום אנחנו קוראים לה בהומור 'הסבא של אם תרצו', כי 'אם תרצו', שהוקמה הרבה שנים אחרי, עושה משהו דומה. אבל התנועה שלנו לא הצליחה. 'אם תרצו' יותר טובים, מקצועיים ונכונים.
"היינו תמימים. הבאנו אישים פוליטיים ולא פוליטיים להרצאות, ורצינו להיות כאילו מעל הפוליטיקה, ולא מזוהים עם המפלגות, אלא עם הרעיונות. אני כמעט לועג על זה היום, כי אני מבין שאין דבר רע במפלגות ובפוליטיקה. להיפך. היכולת להביא רעיון ולזקק אותו זה נהדר, אבל מישהו צריך לדבר אותו ולייצגו בכנסת. אין בזה פסול, ולא פחיתות כבוד. עשו לפוליטיקאים הפחתת שווי, אבל להיות נציג ציבור זו עבודה משמעותית. מה שגרם לי להבין זאת, היו דווקא הבחירות ללשכת עורכי הדין.
"ב-2011, דורון ברזילי, שהיה אז יו"ר מחוז תל-אביב, חיפש מועמד בירושלים שיתמודד מול אשר אקסלרוד המיתולוגי, שעדיין מכהן בתפקיד. ברזילי חיפש מועמד צעיר, שלא אכפת לו להיות בפרונט, ולהפסיד, כי אינו מוכר. אמרתי 'יאללה, אני הולך על זה', על אף שלא הכרתי את הלשכה ולא הייתי פעיל בה. הפסדתי, אבל השגתי תוצאה לא רעה של 28% מהקולות. נחמד שאנשים לא הכירו אותי והצביעו לי. כך יצא שחזרתי לפוליטיקה מהדלת האחורית. ראיתי את התככים בפוליטיקה בלשכה, וכל ההקשרים, וזה לימד אותי על פוליטיקה".
עורכי דין ימנים בארון
"בשלב מסוים בחיים הבנתי שאין כמעט עורכי דין ימנים, חילונים שמביעים דעה. לפני שפתחתי את המשרד בירושלים, עבדתי תקופה בתל-אביב, וראיתי שבמשרד תל-אביבי ממוצע יש 80% שמאלנים ו-20% ימנים בארון.
"אני תמיד באתי עם המנטליות של הירושלמי, הקשוח, שלא אכפת לו מכלום, הימני שאומר את דעתו. אנשים אומרים לי 'איך אתה יוצא נגד הפרקליטות, נגד שי ניצן?', ואני אומר 'זה טבעי לי'. קודם כול, אני לא אוכל מהם, אז לא אכפת לי ואני לא מתרגש. אני לא מפסיד מזה שאני מביע את דעותיי ונלחם את המלחמות שאני חושב שראוי להילחם, או לפחות אני לא יודע שאני מפסיד משהו. זה כאילו ה'טיקט' שלי. אני רואה את עצמי כאדם שמשמש דוגמה לאחרים, ואומר 'אתם יכולים להביע את הדעות שלכם'".
דין מיוחד לנתניהו
"בתקופה שפייסבוק היה פופולרי, הייתי כותב מדי פעם פוסטים, ובשלב מסוים עברתי לטוויטר. במקביל, התחילו חקירות נתניהו. בחנתי את מה שקרה בתיקים, ואמרתי לעצמי 'מה עשו בחקירות נתניהו? לקחו פעולות יחסית רגילות, שראינו אצל אחרים, ושמו עליהם את הזרקור הפלילי'. ככה אני רואה את הדברים. החלטתי, שאם אנחנו בעולם חדש שבו הכול פלילי, אז נתחיל לאתגר את המערכת ונשלח לגורמי האכיפה תלונות על מעשים דומים לאלה שבהם מאשימים את נתניהו. מאשימים אותו במתנות? - נשלח תלונות מקבילות שקשורות למתנות.
זה היה בסוף 2016-תחילת 2017, כשהחקירות היו בראשיתן, ולפני שעבדתי עבור הליכוד. קראתי, למשל, שנתניהו חשוד בתיק 2000 (נתניהו-מוזס), אז שלחתי תלונות על 'חוק ישראל היום' (שחייב לגבות תשלום על עיתון, א' ל"ו), ואמרתי 'תחקרו את החבר'ה שהצביעו בעד החוק, את ח"כית לשעבר ציפי ליבני ואת אנשי שלומנו של 'ידיעות אחרונות', שהצביעו בעד. הרי נתניהו הצביע נגד החוק ופיזר את הכנסת. הם הצביעו בעד. ברור שלא ענו לי, ושלא יענו.
"עוד דוגמה היא ח"כ לשעבר איתן כבל, שהתלונן ל'ידיעות' שמסקרים אותו באופן לא הוגן ושוחטים אותו בעיתונות. הוא יוצא מהפגישה עם 'ידיעות', ומגיש את הצעת 'חוק ישראל היום', ואחרי זה שואלים אותו החוקרים 'האם הסיקור השתפר?' והוא אומר 'נהיה הרבה יותר טוב'. בסטנדרטים של מערכת אכיפת החוק, זו ראיה לשוחד, ואמור היה להוביל לכתב אישום, כמו במקרה נתניהו, ויותר גרוע. מפני שהצעת החוק שהוא הגיש הייתה אמורה להיטיב עם 'ידיעות' במאות מיליונים. כבל התלונן על סיקור עוין, אמרו לו 'קח, תעשה', והיה שיתוף פעולה. יש סיבה, יש תוצאה, ולא העמידו לדין.
"בקטע הזה יש דין מיוחד לנתניהו. אז התחלתי להוציא מכתבי תלונה למערכת, וחלקם הגיעו גם לעתירות לבג"ץ - שכולן נדחו. כולם במערכת אכיפת החוק התעלמו מהראיות, מהמסמכים ומהתיעוד. הכול מתועד ומגובה בראיות בתלונות שלי.
"אז למה במקרה אחד זה לא פלילי, ובמקרה נתניהו כן? כי גורמי האכיפה, המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי אוחזים במפתחות. ברצותם, זה משהו חמור, ויחסי רה"מ ושאול אלוביץ 'זה שוחד' (תיק 4000, בזק-וואלה, א' ל"ו), וברצותם, מכרז תפור זה 'לא קרה כלום', ולא יחקרו אותו.
למה דווקא נתניהו? המשטרה, פרקליט המדינה והיועמ"ש מושחתים?
"אני חושב שהם נכנסו לסחרור, לקונספציה שגויה, עם מוטיבציית יתר וטהרנות. והם גם מגינים על עצמם וזה על זה. כשבכתב החשדות נגד רה"מ כתוב שנתניהו היטיב עם אלוביץ' ב-1.8 מיליארד שקל, כשאלוביץ מחזיק בבזק רק 9% בשרשור, אז אינך יכול להגיד שרה"מ היטיב עם אלוביץ ב-1.8 מיליארד שקל. הציבור מחזיק בשאר. צריך לומר שבמיליארד שקל נתניהו היטיב עם הציבור, ועם אלוביץ ב-100 מיליון; או זה שלמשל הדביקו לנתניהו את התכשיט שאשתו קיבלה, או השמפניות ששתתה. הוא לא שתה את השמפניות. יכלו להגיד 'אתה חשוד בזה שקיבלת סיגרים ב-300 אלף'. למה צריך להגיד שהוא קיבל תכשיטים ושמפניות במיליון שקל?
עוד דבר שמטריד אותי זה שח"כ יאיר לפיד עשה שלוש פגישות עם איש העסקים ארנון מילצ'ן, להארכת 'חוק מילצ'ן' (הטבות מס לתושבים חוזרים, א' ל"ו), וטוען 'גלגלתי את מילצ'ן מהמדרגות'. זה שטויות, כי לפיד קיים שלוש פגישות, הביא יועצת שלו, ועו"ד פנחס רובין הגיע לקדם את חוק מילצ'ן. לפיד היה לכאורה בניגוד עניינים. אז למה האיפה ואיפה הזאת? אתם רוצים להעמיד את נתניהו לדין, איפה החקירה באזהרה של לפיד והטענה שהוא היה בהפרת אמון? ללפיד יש אינטרסים מול מילצ'ן, ולא חוקרים אותו. זה מטריד אותי. יש פה בעיה".
אז שוב, למה דווקא נתניהו? מישהו מנסה להפיל ראש ממשלה?
"התשובה היא, שמערכת אכיפת החוק צברה כוח בלתי מוגבל, והם התאהבו בטענות של עצמם. תיקי נתניהו מוזרים ותמוהים - גם סיפור הסיקור האוהד שהוא קיבל לכאורה ב"וואלה" בתמורה להטבות רגולוטוריות לבזק (תיק 4000). המשוואה שסיקור אוהד שווה שוחד, אינה נכונה. לאורך הקריירה שלי העברתי לעיתונאים 50 סיפורים מכל הסוגים, והיה ברור לי ולעיתונאי שהעברתי לו את הסיפור, שמצופה ממנו שיפרגן לי או ללקוח שלי שהביא את הסיפור. אז מה רוצים להגיד? שאת העסקאות האלה נבחן בעין פלילית? כמה סיפורים כאלה הם שוחד? 2, 7, 30? להכניס עין פלילית ליחסים בין עיתונאים למקורות, או בין עיתונאים לעובדי ציבור, זה קטסטרופה. העיתונאים היו אמורים להתנגד לזה ראשונים.
"חד-משמעית תופרים לנתניהו תיק. עושים חוק מיוחד לנתניהו; ואחרי שנתניהו יסיים את הקריירה, בין שזה יהיה באופן טבעי ובין שבדרך אחרת, לא יעמידו איש לדין על אותן עבירות. מהתיקים נגד רה"מ אפשר ללמוד שנתניהו הוא האיש הכי פחות מושחת בפוליטיקה הישראלית. הוא יושב בעין הזרקורים ולא קיבל כלום, למעט הסיגרים האגביים שמילצ'ן, חברו, היה מעביר לו בארוחות ערב".
"כשאין דין שווה, זה יותר גרוע מהעבירות שמאשימים אותו בהן".
השימוע
"אני מקווה שהשימוע יעזור לגורמי האכיפה לרדת מהעץ. אם הם יקשיבו באמת יש סיכוי שהאישומים לפחות יופחתו. בסוף, מי שצריך לקבל את ההחלטה ההיסטורית, עם כל הכבוד לצוותים, זה היועמ"ש מנדלבליט. הוא צריך להחליט אם יורידו ראש ממשלה מכהן. וזה 'יורידו', כי על אף שהחוק מאפשר לנתניהו להמשיך לכהן, ספק רב אם הוא יכול להישאר עם אישום שוחד. אז היד של מנדבליט צריכה להיות כבדה על ההדק, ואם יש ספק, אז אין ספק. אי-אפשר להתחיל תקדים מראש הפירמידה, במיוחד כשבכל התיקים אין עבירה לכאורה. אדם שמיליונים תמכו בו, תוריד עם טענות תקדימיות?
"נתניהו גם נפגע ציבורית בגלל החקירות. הוא כיהן 10 שנים, עבר את בן-גוריון, עושה עבודה לא רעה בכל מיני תחומים, ויכול להיות שאלמלא החקירות הוא היה יושב היום על 45 מנדטים בנינוחות. הוא נפגע מזה ציבורית, ושם צריך להשאיר זאת. אל תלכו למגרש הפלילי. נצטרך לחיות עם עצמנו אחרי שנתניהו ילך. לא צריך להדיח ראש ממשלה שלא באמצעות הציבור, כשאתה נמצא ברף פלילי נמוך, אם בכלל. נורא שבוחרים להחליף את שיקול הדעת של הציבור בשיקול הדעת של הגורמים המשפטיים. השימוע נותן להם הזדמנות לרדת מהעץ".
מה דעתך על היעדרות הפרקליטה ליאת בן-ארי מחלק מישיבות השימוע?
"מה זה הדבר הזה? הזלזול? הרי אלה תיקי דגל. מה היא לא יכולה לנסוע באיחור של יומיים, או לבטל? פשוט זלזול ואמירת 'מה כבר יקרה בשימוע שיזיז אותי מדעתי?' היא הייתה הראשונה שהייתה צריכה לדרוש שהשימועים ייערכו בנוכחותה; ומי שאישר לה את החופשה, לא פעל כשורה".
נשים בצד את הפן הפלילי. בפן הציבורי-פוליטי, ייתכן שנגיע לבחירות שלישיות השנה בגלל נתניהו. למה שלא יפרוש, במקום לסחוב אותנו שוב לבחירות.
"זו בדיחה עצובה שהמערכת הפוליטית מחכה למערכת המשפטית. זה לא עובד ככה. צריך לראות מי יצר את הפלונטר הזה. הליכוד לא שולל איש, ואומר לכחול-לבן בואו עם מרצ והעבודה, אין בעיה. אז למה שוללים אותו? הוא כבר בתפקיד. יבוא יום, שאינו רחוק, שנתניהו ממילא יפרוש, כי הוא לא צעיר, אבל לא צריך לזרז את פרישתו.
"גם על אנשים שלא אוהבים אותו להבין שהתיקים הם על הרף הנמוך ביותר, ולא משנות הקריאות שזה שוחד וזה חמור. אז הפתרון זה לערוף לנתניהו את הראש בכיכר העיר, ללא הצדקה? לסלק אותו? 1.1 מיליון איש בחרו בנתניהו. איש לא יכתיב לציבור מי יהיה המנהיג הבא. לא מגיע לו שייערף בגלל חשדות בתיקים תקדימיים, שלא ברור מה יהיה גורלם, ואין סיבה שיפרוש".
סדר יום
"אני קם בשש בבוקר מהשעון המעורר או כשהתינוק מעיר אותי, ואחראי לכל הסנדוויצ'ים וההסעות בבוקר. בשש וחצי אשתי כבר לא בבית, אז אני עושה הכול. כעצמאי אני יכול לצאת מאוחר יותר. אני מתאמן פעמיים-שלוש בשבוע עם מאמן, והולך למשרד. פעמיים בשבוע אני במשרד בתל-אביב, והיתר בירושלים.
"לקראת אחר-הצהריים מתחילים העקצוצים, כי בחמש-חמש וחצי עליי לפזול לכיוון הבית כדי לקחת את הילדים לחוגים. יש קראטה, בלט של הקטנה ומשימות. אני משועבד למטלות הבית. פעם בשבוע אני אוסף את הילדים בשלוש וחצי, ובשאר הימים מגיע לפזר לחוגים ולהיות איתם אחר-הצהריים.
"בערב אני חוזר לעבוד מהבית, ולפעמים מקבל שיחות מרה"מ שיכולות להגיע גם ב-11 וב-12 בלילה. ואז היום נגמר.
"המשפחה אצלי באה ראשונה. אם יש שיחות טלפון, אני אקבע אותן לאחרי שהילדים יילכו לישון. כשאני נמצא עם הילדים, אני איתם. זה אורח חיים ירושלמי כזה, שעבודה זה חשוב, כסף זה חשוב, אבל קודם כול המשפחה, ושהילד יגיע לחוג ויתקדם".
פנאי
"אני קורא הרבה ספרים או מאזין להם. ספרות רגילה, ספרי היסטוריה, ספרים פוליטיים ועוד. אתה צריך כל הזמן לחדד את המחשבה. אני גם חוזר לחלקם שוב ושוב, של הייק, בֶּרְק והוגים. מצאתי גם פתרון לחוסר הזמן ולעייפות בזמן קריאה - אני שומע ספרים כשאני שוטף כלים ובנהיגה. זה דבר שאני אוהב. אין לי תחביב או עיסוק פנאי מיוחד".
קריירה חלופית
"לפעמים אני חושב על פוליטיקה, ואז זה עובר לי. אני מסתכל על פוליטיקאים, וכבד לי. החשיפה, אובדן האנונימיות זה לא פשוט. זה נפלא שאתה יכול ללכת ברחוב ולא יודעים מי אתה. אנשים לא מעריכים מספיק אנשי ציבור. אבל הקריירה שתמיד חלמתי עליה היא עיתונות. הייתי רוצה להיות עיתונאי או שדר כדורגל".
לא יודעים עליי
"שאני חולה על מוזיקה מזרחית. מה שיותר מזרחי יותר טוב. עומר אדם, אייל גולן, אפילו בואכה מוזיקה ערבית".
"החולשה הגדולה שלי היא אולי קצת יהירות"
מה מכעיס אותך?
"קשה מאוד להכעיס אותי, אבל לקוח שבא בהאשמות לא מוצדקות כלפיי, עלול להצליח; או חוסר יושר של עו"ד מהצד השני או ניצול של חולשה שהפגנתי".
מהי החולשה הכי גדולה שלך?
"אולי קצת יהירות. ככל שאתה מתבגר, אתה מבין כמה אתה לא יודע, והחולשה שלי לפעמים זה שאני חושב שאני יודע יותר ממה שאני יודע באמת. בפועל, כל הזמן צריך ללמוד".
על מה אתה מתחרט?
"על הרבה דברים קטנים. יש תיקים שאני מתחרט שלקחתי או פשרות שלא עשיתי, אבל בסך-הכול אין לי חרטות גדולות במסלול חיי. שם אני לא מתחרט על כלום".
מה שובר את רוחך?
"כישלון גדול, אבל לאורך השנים למדתי להתאושש מהר".
באיזו אמונה טפלה אתה מאמין?
"לא לעשות עין הרע. לא לחגוג לפני הזמן, ולא לנקר עיניים. לפני הילדים הייתה לי BMW7 והייתה לי תחושה שפותחים לי עיניים. כשהילדים נולדו החלפתי לרכב עם שבעה מקומות, ופתאום הרגשתי יותר נוח. אתה לומד עם הזמן שיעורים להיות צנוע ולא 'לעוף' על עצמך כל הזמן. כולנו עולים ויורדים כל הזמן, וצריך לזכור את זה".
מיהו גיבור ילדותך?
"יצחק שמיר".
מי מעורר בך השראה?
"אנשים שעשו משהו בכוחו של היחיד, לבדם, והצליחו להניע תהליך".
לו היית יכול להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?
"זאב ז'בוטינסקי . הוא היה איש מיוחד. גם איש מעש וגם איש רוח, באותה רמה. זה מאוד נדיר".
מה מניע אותך לקום בבוקר?
"חדוות היצירה. בעולם המשפט יש המון יצירה".
מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?
"כשאני מצליח בפרויקט שלקחתי על עצמי; כשאני מצליח ללמד את הילדים משהו חדש; וכשאני מפנק את אשתי והיא מאושרת".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"בהלוויה של סבתי ב-2011. אני לא בוכה. לפני זה בכיתי אולי בילדות. לפעמים אני עצוב, אבל זה לא בא לידי ביטוי בבכי".
מתי צחקת בפעם האחרונה?
"אני כל הזמן צוחק. החוש הומור שלי, זו אחת התכונות הטובות שיש לי".
בעבור מה תסכן את חייך?
"בעבור המדינה והמשפחה".
על מה לא תסלח?
"על רוב הדברים אסלח. קשה לי לראות משהו שאין לו כפרה".
מה חסר לך בחיים?
"לא חסר לי כלום".
מהו המאכל האהוב עליך?
"חומוס שחותנתי עושה".
מהו הצליל האהוב עליך ?
"הצחוק של ילדיי".
כיצד היית רוצה למות?
"הייתי מעדיף שלא למות, אבל אם חייבים אז בשיבה טובה, בשינה, כמו סבי".
אישי:
מיכאל דבורין, 42, נשוי לטל, מנהלת פרויקטים ב-gov.il, ואב לארבעה
מקצועי: מייסד משרד עורכי הדין בם-דבורין-כהן, המתמחה בתחומים מגוונים, בהם ליטיגציה אזרחית ומסחרית, נדל"ן, קבוצות רכישה, תובענות ייצוגיות, פלילים, צווארון לבן ועוד. משרדו היה מעורב בתובענות ייצוגיות גדולות נגד פריגו בפרשת האלטרוקסין, נגד ענקית התרופות מרק בעניין תרופת הפרופסיה (הסתיים בפשרה), נגד אבן קיסר (הסדר פשרה ממתין לאישור), ונגד קלאב-הוטל, פרטנר, פלאפון, בנקים, חברות ביטוח ועוד; מייצג את מכינת עלי ומכינת עצמונה בתביעות לשון הרע נגד יאיר נהוראי (עלי), ערוץ 13 ועמרי מניב בפרשת הרב נאמבורג
הקשר לנתניהו:
שימש כיועץ אסטרטגי־משפטי בקמפיין הליכוד. טרם עבודתו עם הליכוד התפרסם שקיבל על עצמו את תפקיד מגיש התלונות נגד אכיפה בררנית בפעולות המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, בין השאר בתיקי החקירה נגד רה"מ. הגיש, בין היתר, תלונות נגד הח"כים ציפי לבני ויאיר לפיד, ודרישה לחקור את נסיבות חקיקת "חוק ישראל היום"
חשיפה ציבורית: מוכר כפרקליטו של תת־ניצב גיא ניר, לשעבר ראש חטיבת המודיעין באגף החקירות והמודיעין, שנאבק נגד בכירי המשטרה בטענה לשחיתות; ועומד מאחורי חשיפת סיכול מינויו (לכאורה) של תא"ל במיל' גל הירש למפכ"ל ב־2015; נטל חלק בפרסום יומן הפגישות של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך עם עיתונאים, ובבדיקה שערכה נציבות שירות המדינה בפרשת קרן וקסנר והמיליונים ששילמה לרה"מ לשעבר אהוד ברק
עיתונות: מנחה יחד עם ארז תדמור את התוכנית השבועית "פעמיים הפוך" ברדיו "גלי ישראל"