צו השעה: עליית תוחלת החיים תיטיב עם מי שימשיך לעבוד, ובעיקר איתנו הנשים
סוגיית העלאת גיל הפרישה לנשים (להלן העלאת הגיל) והשוואתו לגברים (67) מעוררת סערות כבר שנים. היום, כשמדובר במיתון קרב, בגירעונות בתקציב ובביטוח הלאומי, לא יהיה מנוס מהעלאת הגיל. העלאת הגיל מ-62 ל-65 נדחתה מחשש להשלכותיה. אך דחייה נוספת תציף שוב את הקיצוץ (שהוקפא) בקרנות הפנסיה הוותיקות .
עליית תוחלת החיים פגעה קשות בקרנות ובביטוח הלאומי, וגררה בהם גירעונות עתק. למי שחיים יותר זמן, צריך לשלם יותר ויותר. רק קצבאות הזיקנה שמשלם הביטוח הלאומי, 29 מיליארד שקל לשנה, ושעולות כל שנה, טומנות סיכון לפשיטת רגל.
קצת מידע על החוק: גיל הפרישה לנשים, 62, הוא הגיל שבו אישה רשאית לפרוש מעבודתה, ולקבל פנסיה וקצבת זיקנה מהביטוח הלאומי. העלאת הגיל תביא לדחיית קבלת קצבת זיקנה ופנסיה, לגיל 65. הצעת האוצר כוללת שני שלבים: בראשון, יועלה גיל הפרישה ל-65 בהדרגה (ילידות 1968 יפרשו בגיל 65); ובינואר 2037 יחל השלב השני שיותאם לתוחלת החיים, ויעודכן אחת לשלוש שנים.
העלאת הגיל עוכבה בעיקר בשל הפגיעה בנשים העובדות בעבודות פיזיות ובהוראה. ארגוני הנשים התנגדו לחוק בלי החרגת נשים במקצועות שוחקים, בטענה שייגזרו עליהן עוד שנות סבל ועוני, ושצריך לאפשר להן לצאת לפנסיה מוקדמת, ולעשות הסבות מקצועיות כדי שיוכלו להמשיך לעבוד.
הטיעונים נגד העלאת גיל הפרישה לנשים הם: .1 העמקת אי-השוויון המגדרי שמחריף עם הגיל. 2. הכרח להיערך מראש להתבגרות האוכלוסייה, להסרת חסמים שמפלים נשים מבוגרות, למציאת פתרונות לשילובן בעבודה, ולהסדרת אמצעים למחייתן 3. דחיית קצבת הזיקנה וזכויות "אזרח ותיק" נוספות תפגע בנשים.
אם אפשר לעבוד - למה לפרוש
דווקא מהסיבות הנ"ל אני מוצאת, שככל שיועלה גיל הפרישה - ונשים "ייאלצו" להמשיך בעבודתן, כדי לא להיפלט לאבטלה ולפגיעה כלכלית קשה, הדבר יפעל לטובתן. נשים שימשיכו לעבוד, יקבלו שכר, זכויות, ופיצויים שיעלו משמעותית בפרישתן.
בנוסף, עבודה תורמת לאיכות החיים - הראש עובד, ישנה חברה, והבדידות הבעייתית בגיל הזהב, נדחית לשנים.
זו גם תשובתי החלקית לטענה שבשוק העבודה רווחות הפליה והדרת נשים מבוגרות - כך הן ירצו להמשיך לעבוד, ולהרוויח. עם זאת, בשל הבעיה שהעלאת גיל הזכאות לקצבאות תפגע בנשים ללא עבודה, חשוב לדאוג לתעסוקה ולביטחון כלכלי לנשים במקצועות שוחקים, ושהחוק יכלול הקצאת משאבים להעסקת מבוגרים.
אבטלה היא בעיה - ולהמשיך בעבודה עד גיל 67 (הצעיר יחסית) ויותר, כמקובל היום, ימנע אבטלה למבוגרות. רוב חברותיי, בנות גילי (70+), שהופרשו מעבודתן בגיל 67 ויותר, מצטערות. רובן מחפשות תעסוקה, מוצאות ג'ובים זמניים, והיו שמחות להישאר בעבודתן הקודמת עוד שנים.
העלאת הגיל היא גם תשובה (חלקית) לטענה שנשים מגיעות לפרישה עם פנסיה קטנה מדי. שהרי המשכת העבודה עד גיל מאוחר, תיטיב עם רובנו - הן מההכנסות והן מהתעסוקה.
פער גילאי הפרישה בין גברים לנשים היא שרירותי, ופוגע בזכויות הנשים. היום, כשרובנו מאריכים ימים, יש לאפשר לכל מי שרוצה, יכול ותורם, להמשיך לעבוד עד 120. נשים רבות, במלוא כוחן, במקצועות חופשיים (עורכות דין, בנקאיות, עיתונאיות), לא רוצות לפרוש.
העלאת הגיל תדרבן גם נשים במקצועות אחרים להמשיך לעבוד - הן זקוקות לשכר, לחברה, להרגיש שהן שוות ותורמות. לכן חשובה ההבחנה בעיסוק, ולאפשר לנשים הכשרות, שדרוג והסבה מקצועית, במקום עבודתן (למשל, המנקה תעשה קורס לקוסמטיקה) בהתאם להסכמת הצדדים.
השאלה למי המשך העבודה טוב או רע תלויה בהרבה גורמים, אך היתרונות מנצחים. העלייה החדה בתוחלת החיים של נשים לכ-85 שנה, אומרת דורשני. מבחינה אישית-חברתית, כל שנת עבודה תורמת לנו כלכלית, מחקרים מראים שאנשים עובדים מרגישים חיוניים ומסופקים, וחיים יותר שנים. מבחינה כלכלית-משקית, בני 70 ומעלה, שימשיכו לעבוד, מוסיפים משאבים ותפוקה לאומית למשק, הם מגדילים את כוח הקנייה שלהם ותורמים לתוצר. במקום נטל, כוח עבודה כזה הוא נכס למשק.
בשורה התחתונה, אנחנו הנשים רוצות שוויון בכול - והשוואת גיל הפרישה תורמת לשוויון. אם ביבי יכול להיות רה"מ בגיל 70 פלוס גם אנחנו יכולות!
הכותבת היא עורכת כתבות ומשכתבת ב"גלובס"
