גפילטע בפיתה עם חזרת ביתית / צילום: דוד ששון
חת האופנות הקולינריות הבולטות ביותר בישראל של שנות האלפיים היא תופעת ה"הכול בפיתה". אלא שזוהי בעצם אופנה מומצאת לגמרי. רוצה לומר, לא אופנה בכלל, אלא הרגל לאומי רב שנים וזכויות. מאז ומעולם דחפו כאן הכול לפיתה. פלאפל ושווארמה כמובן, מאכלים שבן תרבות, או לפחות מי שאינו חס על גזרתו, לא יעז לאכול לא בפיתה. ואחריהם, מחרה-מחזיק המאכל הלאומי האמיתי, שניצל בפיתה, עם חומוס-צ'יפס-סלט כמובן, אחת ההמצאות הקולינריות הגדולות ביותר של המטבח הישראלי. ועוד לא דיברנו על שיפודים וסביח. וחומוס. איך אפשר לשכוח את החומוס? אף שדווקא הוא טעים הרבה יותר בצלחת כשהפיתה לצדו. ומעורב ירושלמי. ומה שכחתי?
עכשיו מגיעות המוזרויות. שקשוקה בפיתה. ירחם השם. בוריק בפיתה. יצירת מופת טוניסאית קטנה, שמשום מה מתעקשים בימינו לקלקל את עדינותה ופריכותה על-ידי דחיפתה לפיתה עם סלט ירקות וצ'ירצ'י.כל זה כדי להדגים באותות ובמופתים את העובדה הידועה לכל מי שעיניו בראשו. אייל שני לא המציא את הפיתה. העובדה שהוא קורא למעורב ירושלמי "נתחים אינטימיים" ולשקשוקה "עגבניות תינוקות עם ביצים שלא נולדו" (או משהו כזה), זו כבר בעיה שלו. ושלנו.
אז נכון, האיש דוחף גם תפוח אדמה לפיתה ובעצם כמעט כל דבר אחר. אפילו בננה עם שוקולד למריחה. אבל זה רק בגלל שהוא סוטה ואנחנו תמימים. אה, כן, וזה גם טעים נורא. לפחות אצלו. אחריו כמובן הגיעו שלל חקיינים שהפיתות (כלומר הפיתות עצמן, כיס הבצק) שלהם הרבה פחות עמידות במיצי הבישול, או סתם פחות מוצלחות (יש לו איזה מערך אפייה סודי, לשף הפייטן). וזהו. כולם, שפים וסתם קיוסקאים, כולם דוחפים הכול, אבל ממש הכול, לפיתות, ומקווים שגם בהם תיגע אלת המזל שנגעה בשני והפכה אותו מפושט רגל למי שמכריז על עצמו כעל איש עשיר.
אלא שאיש מכל אלו, טבחים ואכלנים, מבקרים ושופטים, ובכן איש מהם לא יכול היה לנחש את המהלך הבא. זמי שרייבר, בעליה רב הזכויות של מסעדת סנדר הוותיקה (שנת הקמה, 1948!) פתח לפני שנה בצמוד למסעדת האם, מאחרונות המסעדות האשכנזיות של תל אביב ואחת הטובות שבהן, את "סנדר בפיתה". הוא מוכר בה מנות לא אשכנזיות בעליל כמו סביח או סתם חומוס בפיתה. ויש חריף ועמבה וסלטים ואפילו סוג של מעורב. כל זה טוב ויפה. לכולנו מותר הכול וכולם צריכים להתפרנס. ופיתות, כאמור, הן פתרון קל אבל לגיטימי למסעדנים כדי שיוכלו לסגור את החודש קצת יותר בקלות. לא רק לאייל שני מותר.
אלא שלצד כל אלו, מוכר סנדר גם קציצות אשכנזיות ברוטב וכבד קצוץ, גם הם בתוך פיתה. ואם זה נשמע עדיין סביר, מה תגידו על - ובכן, אני יודע שראיתם את זה בא - גפילטע פיש בפיתה. עם חזרת, בטח שעם חזרת. כלומר, אם אתם רוצים. אפשר גם עם עמבה, אני מניח. איטס א פרי קאנטרי.
שמעתי על העניין הזה כבר ביום הקמתו, וגם ראיתי אותו, אבל סירבתי להאמין. הייתי משוכנע שאחרי כמה חודשים זה ייסגר. מי יאכל סביח בפיתה אצל פולני. שלא לדבר על גפילטע בפיתה. המונח חילול הקודש אינו מתחיל אפילו לתאר את הפלצות שאוחזת בפולני כמוני לנוכח ההצעה המגונה הזו. גפילטע אוכלים בצלחת, כשהגזר מביט בך והג'לי רוטט מולך. לא בפיתה. או כך לפחות חשבתי. כי אתם הרי מבינים לבד מה קרה. אני, יחיאל גורפינקל, נכדם של יחיאל ופלה גורפינקל, אכלתי גפילטע בפיתה. וחזרתי כדי לספר לכם. סליחה, סבתא.
עכשיו ככה. אני מקדיש את חיי לטעימת גפילטע פיש בכל מקום שבו הוא מוגש. זה, וקציצות פרסה, כדי לאזן מכיוון הצד היווני שלי. מעולם לא העליתי בדעתי שמישהו יעז להגיש גפילטע בפיתה. מילא זה, אבל שאני אזרום עם זה. אזמין, אוכל, אכתוב. וכן, מה לעשות, גם אהנה. כלומר במגבלות ההלם לפני, תוך כדי ואחרי מעשה חילול הקודש והכפירה הזה. וכן, כמו שהבנתם, זה היה טעים. כלומר בסדר גמור.
הגפילטע של סנדר הוא כידוע (למי שידוע לו, רוב העם לא נוגע בגפילטע גם עם מקל ארוך), הוא מהמשובחים, כמו רוב המנות האחרות כאן. החזרת מצוינת. חריפה וביתית. לשאר התוספות סירבתי כמובן בנימוס פולני. יש גבול. כאילו מה, גפילטע עם עמבה!? וגם הפיתה מצוינת, רכה ועמידה בפני נזקי הנוזל. אפילו גזר קיבלתי, והבחור מאחורי הדלפק (בלתי פולני בעליל) אפילו הציע עוד. רק ג'לי לא היה. אולי עדיף ככה.
ישבתי בחצר האחורית המשקיפה על המטבח של סנדר המסעדה, מטר מהקורקינט החשמלי שמישהו טען. לידי תקע מישהו שניצל בפיתה. עורפו השב של זמי שרייבר הציץ עליי מהמטבח. קיוויתי שאיש לא יראה אותי. בחצר זה יותר קל. ואכלתי. ונהניתי. סליחה סבתא. אומנם יום כיפור מאחורינו, אבל בכל זאת.
לוינסקי 54, תל אביב, 03-5371872. א'-ה' 17:00-10:30. כשר
מחיר: גפילטע בפיתה - 26 שקל