לאגר אנד אייל / צילום: אנטולי מיכאלו
אחד הנושאים שהכי מעצבנים שתיינים רציניים, וגם פחות, הוא מחיר הבירה בישראל. נכון, גם היין לא ממש זול, וגם לא הוויסקי. שלא לדבר על דירת שלושה חדרים בחולון, מכונית יד שנייה או אפילו לחם וחלב. ובכל זאת, יש בו, במחיר הבירה, איזשהו עניין סמלי. בבחינת, אם אפילו לשתות בירה אי אפשר בזול, כדי לשכוח את שאר המחירים והצרות למשל, אז מה כן אפשר לעשות כאן בזול. כלום, כידוע.
מחאת הקוטג' (או המילקי), נכשלה כישלון חרוץ כזכור לכולנו. המחיר ירד קצת, ואחר כך עלה בהרבה. וזה עוד כלום לעומת הפירות והירקות. מתי לאחרונה התפנקתם בקילו שלם של פלפלים אדומים, או רחמנא ליצלן ענבים.
בירה היא מפלטם האחרון של הפועל והפקיד, אבל גם המנהל והברוקר, לפחות אם הם יודעים מה טוב בחיים. משקה עממי, זול, מרווה, משמח ומה לא. טעם החיים האמיתי. בארצות הים יודעים זאת היטב, ומקפידים לסבסדה או לפחות לשמור על מחירה הנמוך. ומה שלא עושה הממשלה, עושים כוחות השוק, כוחות שכנראה אינם קיימים אצלנו למרות הקפיטליזם החזירי השולט כאן כבר שנים רבות.
ואם מחירו של בקבוק בירה על מדף המרכול או חנות המשקאות הוא גבוה, הרי שמחירה של כוס בירה מהחבית בברים המקומיים הוא מזעזע ממש. ולא רק אותנו. הררי מילים כבר נכתבו על "מדד הבירה" (מדד המקדונלד'ס של השתיינים) העולמי ומקומנו בראש הגרף שלו פחות או יותר. תל אביב, ועמה כל שאר הארץ למעשה, הם מהמקומות היקרים ביותר בעולם לשתות בהם פיינט לאגר.
יש אומנם כמה צדיקים בסדום - מתי המקלל בשוק לוינסקי, המנזר וסלון ברלין בפאתי שוק הכרמל ועוד כמה ותיקים וטובים - אבל אצל כל השאר, חצי ליטר בירה נע סביב 30 ולפעמים אפילו 35 שקל. על שפת הים, אגב, תשלמו אפילו יותר. לשם השוואה: בפראג תעלה לכם כוס בירה שבעה שקלים, בברלין 16. בדובאי 45. ככה שיש גרועים מאיתנו, אבל מי רוצה לשתות בירה בדובאי?
את כל אלה בדיוק מנסה בשנה אחרונה לשנות רשת הברים הקטנה (שניים בסך הכול, לעת עתה) "לאגר אנד אייל". הסניף הראשון נפתח במתחם שרונה הידוע לשמצה ואחריו הגיע גם הסניף החדש במרינה של הרצליה, עוד מקום ששום חובב בירה לא חושב עליו כבחירה ראשונה או אפילו חמישית לדפוק בו את הראש או סתם להירגע קצת.
כשנפתח הסניף הראשון, לפני קצת יותר משנה, הייתי בטוח שלא יעברו כמה חודשים והוא ייסגר. לא טרחתי אפילו לבקר בו למרות הפצרות פרנסיו. זה לא רק המיקום הכללי במתחם המלוקק הנ"ל, אלא גם חוסר האמונה הבסיסי של שועל קרבות כמוני, שסירב לקוות שמחירי בירה זולים כל-כך אכן ישרדו את שכר הדירה המפלצתי ואת הפראייריות הבסיסית של הצרכן הישראלי שמוכן לסבול כמעט כל גזרה ומחיר מופקע. וראה זה פלא, המקום לא רק שורד אלא אף משגשג. אז הלכתי.
מה אומר ומה אדבר. שוס אמיתי - שלל בירות מהחבית או מהבקבוק במחירים שוברי שוק של 16-12 (!) שקל לכוסות של שליש ליטר ו-22-16 שקל לחצאי ליטר. עם בירות קלאסיות ונפוצות כמו טובורג וגינס, אבל גם הרבה פחות שגרתיות כמו נגב המקומית, סן ברנרדוס הבלגית ואחרות. מגוון הבקבוקים העצום כולל לא מעט מבשלות בוטיק מקומיות ולצידן לא פחות מבשלות מהעולם. פלצני בירה אולי ימצאו על מה לקטר, אבל כל השאר יחגגו.
לצד הבירות יש כאן אוכל ברים בסיסי אבל מצוין (כל מה שטעמתי היה מוצלח, נקניקיות או כריכי בשר למשל) ואווירה נעימה ומפתיעה, במיוחד לאור המתחם המארח. אז איך הם עושים את זה? לא יודע. אבל זה רק מוכיח שאפשר. לידיעת כל שאר בעלי הברים.
טעימה
גינס. יופי של גינס. מזוגה כמו שצריך עם ראש קצף יציב ומכובד, גיזוז עדין והטעם המריר העדין הנחשק. לאגר אנד אייל עומדים בכבוד במבחן האולטימטיבי של מזיגת בירה רצינית, לפחות לטעמי העממי. 22-16 שקל לשליש או חצי ליטר
סטלה. נדמה לי שכבר התוודיתי כאן בעבר על חיבתי העזה לבירה הבלגית העממית הזו, שרק אצלנו ממוצבת כאיזו בירת פרימיום יוקרתית. עממית או יוקרתית, הסטלה היא יופי של לאגר בהיר, מרווה ומריר (אולי לא כמו בירות גרמניות, ועדיין). בסוף היום, ואתם יודעים מה, גם בתחילתו, אין טובה ממנה לעיצוב האישיות והרגעת המתח. ושוב, גם אותה מוזגים כאן כמו שצריך. שאפו. 18-15 שקל
פולר'ס לונדון פרייד. פגישה חוזרת משמחת עם הפייל אייל Pale Ale האנגלי הנהדר ולא מספיק נפוץ במקומותינו. מרירות טובה, גיזוז מצוין, יופי טופי. 15-20 שקל