זה ייגמר בבכי / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב
בני אדם נחשבים היצור החי היחיד שדומע בתגובה לרגש, אבל צריך להתייחס לעובדה הזה במידה של ספקנות. בעבר חוקרים ייחסו לבני אדם תכונות רבות ייחודיות שלאורך השנים התבררו כלא כל כך ייחודיות, אחרי הכול. ובכל זאת, דמעות בתגובה לרגש הן עניין נדיר בקרב יצורים חיים ומתקדם יחסית מבחינה אבולוציונית.
התפקיד של הבכי אינו ידוע בוודאות. מאחר שתינוקות בני יומם בוכים ללא דמעות, וצינורית הדמעות מתפתחת במלואה רק אחרי כמה שבועות של חיים, נראה שדמעות אינן מנגנון שנשאר מתקופת הינקות, אלא משהו אחר.
בכי הוא גם עניין תרבותי. במערב בוכים יותר מאשר במזרח, ונשים מערביות בוכות פעמיים עד שלוש בחודש נתון, בעוד שגברים מערביים בוכים רק פעם בחודש בממוצע. ובמזרח הפער המגדרי קטן יותר. נראה שככל שהבכי בתרבות מסוימת נפוץ פחות, כך נפוצות יותר רגשות אשמה בעקבות בכי, ואולי להפך, ככל שהבכי יותר מביך או מעורר רגשות אשמה, כך בוכים פחות.
מה גורם לנו לבכות, מה אנחנו מנסים להשיג בכך ומה קורה כאשר איננו מצליחים לבכות? כמה מחקרים חדשים מנסים לענות על השאלות.
ירידה לצורך עלייה: הסיבה שאנחנו אוהבים סרטים עצובים
קבוצת חוקרים, בהובלת אסמיר גאסנין מאוניברסיטת טילבורג בהולנד, מצאה שנבדקים דיווחו על הרגשה טובה יותר אחרי שבכו בעקבות צפייה בסרט עצוב. הממצא הזה תואם את הדעה הרווחת בציבור שלפיה בכי חזק וטוב משפר את ההרגשה, אולם עד לאותו מחקר מדענים לא הצליחו להוכיח זאת. אחרי שהעציבו נבדקים בכוח, הנסיינים גילו, כצפוי, שהם מרגישים רע יותר משהרגישו תחילה.
גאסנין וצוותו ביקשו לפשר בין הממצאים לחוכמת ההמונים על ידי בדיקת נסיינים בשלושה מצבים: מיד אחרי הבכי, 20 דקות אחריו וכעבור 90 דקות. לנבדקים הוקרנו שני סרטים הנחשבים סוחטי דמעות במיוחד. 32 נבדקים מתוך 60 כלל לא בכו וטענו שהסרטים לא כל כך השפיעו עליהם. 28 נבדקים בכו ודיווחו מיד אחרי הסרט על מצב רוח רע. אחרי 20 דקות, לעומת זאת, חזר מצב רוחם לקדמותו, וכעבור 90 דקות הם הרגישו אפילו יותר טוב מקודם.
ייתכן שזו הסיבה שאנחנו בוחרים לעתים במכוון לצפות בסרטים עצובים, לקרוא ספרים עצובים ולהאזין למוזיקה עצובה. הירידה החדה ואחר כך העלייה במצב הרוח גורמת לנו להרגיש שעברנו חוויה טובה סך הכול. כאשר הבכי אינו מקובל תרבותית, הרגשות אחריו הם פחות חיוביים. לעומת זאת, אנשים שקיבלו תמיכה חברתית בזמן הבכי נטו יותר לדווח עליו כחוויה חיובית. זה מזכיר את הסצינה בסרט "הקול בראש", שבה הגיבורה אומרת שאולי זה תפקידו של עצב, לאפשר לאנשים לתמוך בך.
אנשים שסובלים מדיכאון או מחרדות פחות נהנים מיתרונות הבכי וחווים אותו פחות כמשפר מצב רוח. נראה שלבכי במסגרת הפרעות אלו יש תפקיד אחר.
על מה אנחנו בוכים כשאנחנו בוכים מאושר
דמעות של אושר יכולות להופיע בחתונה, בפגישה מחודשת עם אדם שהתגעגענו אליו, בהופעה של אמן נערץ או כשקבוצת הכדורגל שלך מבקיעה גול. אבל מדוע הן זולגות? בעבר, חוקרים טענו שאלה לא באמת דמעות של אושר אלא דמעות שנובעות מהקלה בעקבות פחד שלא התממש, לדוגמה בעת חזרת אהוב משדה הקרב או מחשבה על כל מה שיכול היה להשתבש עד הגעת הילד לחופה. האם יש סוגים נוספים של בכי מרוב אושר?
פרופ' אוריאנה אראגון, מאוניברסיטת קלמזון שבצפון קרולינה, הציעה לאחרונה במאמר שפורסם בכתב העת Psychological Science שבכי עשוי להיות כלי לוויסות רגשות כשהם עוצמתיים מדי, גם אם חיוביים. בניסוי שהובילה, הוקרנו לנבדקים סרטים שבהם נראו תינוקות חמודים מאוד או מפגשים מאושרים בין אנשים שלא התראו זמן רב. "נראה שהנבדקים הגיבו לרגשות שהיו כל כך עוצמתיים, עד שהם לא היו מסוגלים להכילם. ומי שאכן בכה, הצליח להתמודד בצורה יעילה יותר עם הרגש", היא טענה.
בני אדם, כמו רוב היצורים בטבע, הם חיות שזקוקות לאיזון. כשחם לנו, אנחנו רוצים להתקרר. כשקר לנו, אנחנו רוצים להתחמם. כשרטוב לנו, אנחנו רוצים להתייבש וכן הלאה. רגשות המציפים אותנו בעוצמה רבה בבת אחת יכולים לגרום לחוויה גופנית לא נעימה גם אם מדובר ברגשות חיוביים. בכי מרוב אושר ומהתרגשות כנראה נועד לווסת את הביטוי הגופני של הרגשות הללו.
במחקר נמצא דבר מה נוסף: אנשים שנטו לבכות ברגעים משמחים אך מציפים ברגש גם היו אלה שרצו לצבוט לחיים של תינוק חמוד. נראה שיש כל מיני דרכים לנטר הצפה של רגש חיובי, חלקן ידידותיות לסביבה מאחרות. אראגון העריכה שיש קשר בין הבעת רגשות שליליים באירועים מציפים חיוביים לבין תגובות חיוביות לכאורה במצבים שליליים, כמו צחוק בלוויה או חיוך בעת מבוכה.
לא בכית, לא הרגשת: האם אפשר לחיות בלי לבכות?
אם בכי הוא עניין תרבותי, האם אפשר לחיות בלעדיו? אנשים החולים בתסמונת Sjorgen, מחלה אוטואימונית הפוגעת במנגנון ייצור הדמעות, מדווחים גם על שיבוש בעולם הרגשי.
במחקר שהשתתפו בו 300 נבדקים הלוקים בתסמונת, 22% מהם תוארו כ"אלקסיתמיים", כלומר היה להם קושי לזהות את רגשותיהם שלהם, לעומת 12% מקבוצת הביקורת של נבדקים בריאים. ככל שהאלקסיתמיה הייתה חמורה יותר, כך המצב המנטלי של הנבדקים היה רע יותר והם נטו יותר לדיכאון ולקשיים חברתיים.
על רקע המחקר הזה, עולה השאלה אם גם בחברות שהבכי פחות מקובל בהן מתבטא הדבר ביכולת פחותה להבחין ברגשות ובמועקה שקשה לסלק, או שאולי מלכתחילה באותן תרבויות תפקידי הבכי מתפתחים באופן שונה.
בסך הכול רוצים קצת אמפתיה
בכי הוא עניין נפוץ בסיטואציות של פרידה, אובדן או חשש מפרידה. אצל חיות רבות, גוזל המופרד מהוריו משמיע צליל ייחודי, שהוא ככל הנראה האב הקדמון של הבכי שתינוקות וילדים משמיעים בגיל צעיר, כשהם זקוקים לתשומת לב מהמטפלים העיקריים שלהם - אם משום שהם בודדים ואם משום שהם פצועים או זקוקים לנחמה אחרת. נראה שעם ההתבגרות, בני אדם מרחיבים את השימוש בבכי גם כדי לקבל עזרה ואמפתיה מאנשים שאינם בני משפחה.
מחקר שהוביל פרופ' אד ווינגרהוטס מאוניברסיטת טילבורג בהולנד בחן אם בכי אכן יעיל בהשגת התוצאות האלה. 530 איש קראו שישה קטעים שבהם תואר מפגש עם אנשים הזקוקים לעזרה. חלק מהנבדקים נחשפו לגרסה שבה מבקש העזרה בכה. מתברר שהבכי עוזר. נבדקים הצהירו שייתנו תמיכה רגשית רבה יותר לאדם שבוכה וירגישו יותר אמפתיה כלפיו. אולם התמונה הזאת אינה שלמה, כי אותם נבדקים שנחשפו לאדם בוכה דיווחו על יותר רגשות שליליים בסיטואציה, ועל שיפוט כללי פחות חיובי של אותו אדם שפגשו.
מסקנות המחקר היו שבכי הוא תגובה שנועדה לגייס עזרה מאחרים, אולם האופן שבו הבכי מניב עזרה הוא חרב פיפיות. נראה שהוא מעורר רגשות שליליים הנעים מאמפתיה עד עצבנות ורחמים. העזרה נועדה להפיג רגשות שליליים אלה אצל האדם שעוזר, אולם הסיטואציה עצמה, אף שהיא פרו-חברתית, אינה בהכרח חיובית לשני הצדדים. לדוגמה, בכי עז של תינוקות קטנים מקושר לרגשות תסכול, זעם ודיכאון אחרי לידה אצל האם, לצד רצון לעזור.
"המלחמה נגמרה": כל בכי מתחיל בכניעה
פרופ' מריה מיסלי מהמכון לחקר הטכנולוגיות והמדעים הקוגניטיביים ברומא ופרופ' כריסטיאנו קסטלפרנצ'י מאוניברסיטת סיינה בנו מודל שלדעתם מתאר את המכנה המשותף לכל סוגי הבכי.
לפי המודל שלהם, מרכיב המפתח בכל בכי הוא כניעה - לרגשות שלך או לסיטואציה, ותחושה של הקלה על כך שהמאבק הסתיים, גם אם הסתיים בכניעה.
כך, לדוגמה, אדם המוצף ברגשות זעם בעקבות תסבוכת ביורוקרטית אך ממשיך להתמודד עם הסיטואציה, לאט לאט נצבר בו עוד ועוד תסכול. כאשר אין פתרון, הוא חש שהתסכול מציף אותו מעבר ליכולתו, הוא מאותת לעצמו, 'אני חסר אונים', ואז הבכי מציף אותו. זהו איתות לכך שהמלחמה נגמרה.
אותן תחושות עולות במקרה של בכי מרוב פחד. האדם מנסה להתמודד עם הפחד, והבכי מופיע כאשר הוא מבין שאין לו ברירה אלא לחוות את הצפת הרגש.
האם אפשר להסביר באותו אופן גם בכי בעת חוויות חיוביות ומרגשות? מיסלי וקסטלפרנצ'י טוענים שכן. לדעתם, התסכול במקרה של חוויה אסתטית עוצמתית מאוד נובע מחוסר היכולת לתעד, להביע או לשמר את החוויה. התסכול מציף, האדם חושב כיצד הוא בכל זאת יכול לבטא או לאחוז בחוויה, אך מבין כי אינו יכול לעשות זאת, ונכנע. "המלחמה נגמרה", אומר המוח לגוף, והדמעות זולגות.
מפחדים מבושות? שתי אסטרטגיות לעצירת הדמעות
כיוון שבכי הוא בין היתר איתות חברתי, הגיוני שבנסיבות מסוימות נרצה להימנע ממנו, אבל איך עושים את זה?
קבוצת חוקרים בהובלת בריאן פרקינסון מאוקספורד וד"ר גוונדה סימונס מאוניברסיטת ברימינגהם הציגה שאלון לכ-100 נבדקים במטרה לברר באילו נסיבות הם מנסים לשלוט בבכי ובאילו נסיבות הם דוחקים בעצמם לבכות.
מחקרים קודמים הראו שאנשים משתמשים בשני סוגי אסטרטגיות לעידוד או דיכוי של בכי. האחד הוא "שינוי בשלב הקלט", כלומר, שינוי הרגש עצמו - אם על ידי הימנעות מסיטואציה שמייצרת בכי ואם על ידי ניסיון להסיט קשב מהסיטואציה ולהוסיף לה רגשות אחרים (חיוביים או סתם משעממים), או ניסיון לפרש את הרגשות בדרך חדשה ופחות מעוררת בכי. אסטרטגיה שנייה היא "שינוי בשלב הפלט", כלומר, להרגיש הכול אבל לשלוט בדמעות באמצעות נשימות, בליעת הדמעות ועוד. הנבדקים במחקר זה השתמשו בשתי האסטרטגיות.
במחקר נמצא עוד כי נבדקים נטו לעודד את עצמם לבכות כשהם לבד או עם אדם מוכר. הדחקת בכי התרחשה כמעט תמיד בציבור.