אנחנו עוברות טרור מגדרי, ולאף אחד לא אכפת
השימוש במילה טרור אינו מוגזם. הוא תיאור די מדויק של מציאות חיינו, הנשים. רק שהורגלנו לשתוק, להדחיק, לא לחפור בזה ופשוט להמשיך הלאה. נשים כקבוצה מגדרית חיות במציאות חברתית שבה כמעט כל אישה היא קורבן פוטנציאלי, לאלימות מינית, לאלימות פיזית, וכן גם לרצח מצד בן הזוג. מדובר בטרור מסוג מתוחכם ביותר. כי נראה שלא תמיד מרגישים בו. רוצחים אותנו בסלון, במטבח, בחדר שינה, ולא מול קהל. מדובר בטרור כל-כך מושתק ומוטמע, עד שכמעט הפך לטבעי ולרגיל. על אף שהוא מגביל אותנו כמעט בכל דבר.
דורשים מאיתנו להצטמצם כשמדירים אותנו ממרחבים ציבוריים; האיום הזה גם מכתיב לנו באילו זמנים עדיף שנסתובב לבדנו, ואיפה ובאיזה לבוש. השיקולים הקטנים הללו שאנחנו עושות בשברירי שנייה, החל מאיזו דרך לבחור חזרה הביתה, החשוכה או המוארת? ועד כיצד ננחה את הילדות שלנו לפעול כשהן הולכות לאיבוד, למי עליהן לפנות לגבר או לאישה? השיקולים הללו הם חלק ממציאות חייהן של נשים, כי האיום שמרחף מעלינו שמא יקרה לנו משהו רע, תמיד שם. מלווה אותנו. ואף אחד לא קורא לו בשמו. טרור.
אי-הידיעה וחוסר יכולת השליטה במי שתהיה הקורבן הבא, או מי יהיה התוקף הבא, מעלים את מפלס החרדה אצל כולנו כמעט. לכן, מתוך רצון טבעי לנסות ולהחזיר את השליטה בחיינו, אנו נוטות להפוך את האירוע, למקרה אינדיבידואלי, ששייך ל"אחר" למי ש"שונה ממני", עד כדי נטייה אבסורדית להטיל את האשמה על הקורבן. אבל הרצח של מיכל סלה ז"ל על-ידי בן זוגה לא התיישב בשום תבנית. נשים פונות אליי בפחד "אבל איך זה ייתכן? איך אני יכולה לדעת שזה לא יקרה אצלי?" המילים והחששות האלו, הם עוד ביטוי למצב נתון בלתי מתקבל על הדעת.
יו"רית נעמ"ת, חגית פאר, פנתה לממשלה והסבירה כי מדובר במצב חירום. אבל אין קול ואין עונה. ישנה תוכנית לאומית למאבק באלימות נגד נשים, אך זו נותרה במגירה, ואינה מתוקצבת. הזילות שמופגנת כלפינו, 51% מהאוכלוסייה, בא לידי ביטוי גם בהתייחסות המבזה ששרים בממשלה, לא כולם, מרשים לעצמם להשתמש ברצח נשים ככלי להתנגחויות פוליטיות, במקום להציב את הסוגיה בראש סדרי עדיפויות.
הרי מדובר כאן בחיי אדם. אך חיי אישה כנראה פחות חשובים.
נראה כי הצבת הטרור המגדרי שנשים חוות בראש סדר העדיפויות של המדינה ומוסדותיה, לא תגיע מעצמה. לכן עלינו להתאחד ללא קשר לדעות פוליטיות, ולדרוש שינוי בקול אחד ברור. סולידריות נשית היא כוח בלתי מעורער, אם רק ניטול קורה מעינינו ונבין כי מדובר במאבק על החיים עצמם.
חשוב מכך, זו שצריכה להפר את השתיקה הרועמת היא גם התקשורת. המילים הנבחרות לעצב את הכותרת הבאה, הבחירה של עורכי החדשות מה יפתח את המהדורה, מי יוזמן לדבר על כך, ממי תדרשו תשובות, לכל אלו הכוח לעצב את השיח. לכן, הגדירו את המציאות כפי שהיא, הנחילו לשיח הציבורי את המושג "טרור מגדרי".
התקשורת מסקרת לא פעם את המקרים הללו כמקרים אפיזודיים, ותולה את האשמה במאפיינים ספציפיים של האירוע, ולעיתים היא נוטה לסנסציה ומחפשת לזעזע את הציבור. אבל צקצוקי הלשון של הציבור ושל מקבלי ההחלטות, לא יועילו. לא למיכל סלה ז"ל ולמשפחתה, ולא ליתר הקורבנות. גוף תקשורת אמיץ שיידע להפנות אצבע מאשימה כלפי המבנה החברתי שבו אנו חיות, שיידע למסגר את האירועים יחד, להוציא קול זעקה אמיתי ולהניע אנשים לפעולה - יעשה לטובת כולנו.
הכותבת היא חוקרת תקשורת, מגדר ואלימות נגד נשים. מרצה ופעילה חברתית
