המבורגר וצ'יפס ב־113 שקל. מסעדת לומינה / איל יצהר
מאיר אדוני הוא כידוע אחד הכוכבים הגדולים של המטבח הישראלי בעשורים האחרונים. אחרי שסגר את מסעדות כתית והמזללה לפני כמה שנים, מרכז כיום אדוני את פעילותו המקומית (יש לו גם מסעדה בניו יורק) ברשת המזון המהיר דוניא ובשתי המסעדות הכשרות שלו במלון קרלטון בתל-אביב.
את מסעדת בלו סקיי שבקומה האחרונה של המלון כבר ביקרתי כאן לפני כמה שנים, עת ביליתי בה בארוחת צהריים בלתי נשכחת באמצע מבצע צוק איתן. כעת הגיעה תורה של אחותה מהקומה הראשונה. את הנוף הפנורמי של מסעדת הגג אשר לשפת הבריכה (אף שאי אפשר לראותה מהמסעדה) מחליפה זווית נמוכה יותר, אך לא פחות נוסטלגית. יכולתי לראות גם חתיכה מגן העצמאות, גם פיסה מחוף הגולשים וגם את כל בריכת גורדון המשופצת. רגע תל-אביבי מזוקק.
הרגע הזה נעלם כמובן כמעט לחלוטין כשהתפריט מגיע, ואתה נזכר שאתה במסעדה כשרה של מאיר אדוני בבית מלון. זה לא בא לומר שזה לא נעים, זה רק מאוד לא תל-אביבי. זה בסדר כשלא רוצים להיות, אבל פחות כשכן. הבעיה מחמירה כשאתה נוכח, או נזכר, שזה גם מאוד לא שום דבר אחר. כן, האוכל של אדוני, כמו תמיד, הוא מקצועי, מהוקצע, טעים ונעים. אבל הוא גם, וכבר כתבתי את הדברים לא פעם, חסר כל נשמה, רגש או עניין. או בעברית קלה, קצת משעמם.
וזה קורה אף שכל מה שאדוני מתיימר, ואולי גם באמת מתכוון, למכור לך זה רגש. נוסטלגיה מעודכנת ששורשיה במטבח של סבתו וראשו בשדרה החמישית, עבור בכל התחנות המתבקשות. אדוני הוא טבח מוכשר כשד, אבל נטייתו לסבך דברים, נטייה שהוא הראשון להעיד עליה (לא יודע לבשל מנה עם פחות משלושים מרכיבים, הוא אומר תמיד), היא אולי מרהיבה, אבל מכבידה. לפחות עליי.
התחלנו עם משהו פשוט דווקא. בייגלה ירושלמי לוהט עם סלסת עגבניות ודואה (תערובת תבלינים מצרית קלאסית ,הכוללת בדרך כלל שומשום, גרגירי כוסברה, כמון, מלח ובדרך כלל גם בוטנים או אגוזים). אי אפשר לטעות עם זה. ליד הבייגלה הגיעו שלושה מטבלים/סלטים. מסבחה של עדשים ירוקות וטחינה, סטנדרטי, אבל טעים מאוד, סלט חצילים, סליחה "קרפצ’יו", כפי שהוא כונה, מעוטר בפיסטוקים, בעלי ורדים, באבקת שמן זית (נשבע שזה מה שהמלצרית אמרה) ועוד שלל עיטורים וקישוטים שבסופם התקבל, ובכן, סלט חצילים קלויים, שזה תמיד טוב, וסלט אסייתי משהו של גזיזי סלק, קינואה שחורה, כוסברה, משמש אוזבקי, אגוזי מלך ובחיי שאני לא זוכר כבר מה עוד. לא משנה, זה היה טעים.
עכשיו הגיעו העיקריות. בני הבכור, שאיתו ביליתי כאן גם אז, באמצע המלחמה, הלך על ההמבורגר שהוגש עם קטשופ פלפלים תוצרת בית, חרדל, איולי קוניאק, מלפפון חמוץ ביתי, בצל על הגריל וערימה נאה של צ’יפס מתובל בעשבים. ההמבורגר היה המבורגר והצ’יפס היה צ’יפס. מהטובים בסוגם, ועדיין, קצת מוגזם לדרוש בעבורם לא פחות מ-113 שקל, אפילו כשלוקחים בחשבון את הראשונות הקטנות על חשבון הבית.
אני הלכתי על לברק בגריל פחמים עם במיה, חציל קלוי וזיתי טאסוס, הכול ברוטב עגבניות. סליחה, פארפום. אם ההמבורגר היה שגרתי, אבל רק בגלל שהוא כאמור המבורגר, בלברק התגלה במלוא עוזו מה שכיניתי ביני לבין עצמי "זיקוק דינור על אוטומט". לא ניכרו בו שום יצירתיות, למרות שלל התוספות, או איזשהו שאר רוח המצופה משף ברמתו של אדוני. אולי מיותר ולא הוגן לחפש אותם כאן, אבל בהתחשב בארוחה שאכלתי שבועיים קודם בבלו סקיי שעל הגג, במסגרת טעימת יין אחת שהוזמנתי אליה, קשה לטעון שאי אפשר לייצר כאלו כאן, רק בגלל שזה מלון כשר.
ואגב, לכל אורך הארוחה לא התגלתה הכשרות כמכשול. אפילו לא בקינוח, שהיה צריך להיות כמובן פרווה. אלא שדווקא בו הודגשה הפטפטנות, או שמא אפילו הקשקשנות הקולינרית המוגזמת של אדוני. שכבות של שערות קדאיף וביניהן מלבי רך מאוד, כשעל כל זה מפוזרים ברוחב לב קוקוס קלוי, אבקת קסיס, לימון פרסי, פיסטוקים וג’לי פטל. ואם כל זה לא מספיק, ליד מונח סורבה דובדבן (לא רע כשלעצמו). גם המנה עצמה לא הייתה רעה. רק כל- כך עמוסה ומוגזמת ועצומת ממדים, שאי אפשר היה לסיים אותה וגם לא ליהנות ממנה באמת.
מאיר אדוני הוא כאמור טבח מוכשר כשד. גם אם אינכם מתחברים לדמותו הטלוויזיונית הבכיינית, לא תוכלו לטעון נגדו שאינו יודע לבשל. הבעיה היא אולי שהוא יודע לבשל יותר מדי טוב, אם יש דבר כזה. אחרי למעלה מעשור בצמרת המקומית, אולי הגיע הרגע לפשט קצת את הדברים. הוא כאמור טוען שאינו מסוגל, אבל לי נדמה שהוא פשוט לא רוצה. מצד שני, אולי זה רק אני, ואולי יש לזה קהל, ויש לזה סיבה. אני כבר כנראה לא אבין לעולם. לא רק ככל שזה נוגע לאדוני אלא בכלל. אתם, כן או לא שומרי כשרות, תוכלו ליהנות כאן מאוד.
שורה תחתונה: יקר, אבל שווה.
פרטים: מלון קרלטון, אליעזר פרי 10, תל-אביב. 03-5201828.
א’-ה’ 15:30-12:30, 22:00-18:30. כשר.
מחירים: המבורגר - 113 שקל (כולל מנות פתיחה של בייגלה וסלטים), דג - 127 שקל (כנ"ל), מלבי - 32 שקל, כוס שרדונה בלי עץ של יקב לוריא (טוב) - 48 שקל.