מחר (ה') נפתח פסטיבל המוזיקה אינדינגב במצפה גבולות שבדרום הארץ. הפסטיבל חוגג השנה בר-מצווה - 13 שנים מאז הפסטיבל הראשון, שהתקבל בחיבוק חם עד כדי כך, שרבים מצאו את עצמם בחוץ וללא כרטיס. מאז, הפסטיבל התרחב, התגבר על מכשולי הפקה, ואומץ באהבה לא רק על-ידי סצנת האינדי אלא גם בידי המיינסטרים ותחנות הרדיו. שינוי נוסף שעבר על הפסטיבל הוא הדגש שנותנים מארגניו לאמנות הפלסטית, שמוקמת אך ורק לשלושה ימים בלב המדבר.
בשנתיים האחרונות, אוהד כברי הוא הארט דירקטור של הפסטיבל והאחראי על האמנות הפלסטית. הנושא הנבחר השנה, "יסודות", מביא את היוצרים לעסוק בנושא דרך מיצבים, פיסול ועיצוב תעשייתי. "בחמש השנים האחרונות האמנות הפכה ממש לתחום בפסטיבל. משקיעים בו כסף, זמן ומשאבים ויש אנשים שזה כל התפקיד שלהם", אומר כברי. "זה חשוב לפסטיבל, כי מעבר לאלפי האנשים שיגיעו אליו, רוב האנשים יראו תמונות ממנו. הדרך להבדיל את הפסטיבל משנה לשנה היא דרך האמנות הפלסטית והאופן שבו המדבר נראה פיזית באותה שנה".
כמו ברנינג מן או מידברן
אמנות פסטיבלים ייחודית בכך שהיא גם מראה מקום או מסמנת אזור והופכת לחלק בלתי נפרד מהחוויה. כך בפסטיבל הברנינג מן או המידברן שמתבססים על האמנות כמוטיב מרכזי, וגם באינדינגב. "האינדינגב זה פסטיבל מוזיקה, אבל לפני הכול, זה פסטיבל יצירה מקומית ועצמאית. לכן מהיום הראשון היה ברור לנו שהפסטיבל אמור להיראות כמו שהוא אמור להישמע. כלומר, מלא באמנות ובפסלים של חבר’ה מקומיים".
לקראת הפסטיבל מופץ קול קורא לאמנים. "בשנים הראשונות האמנים שענו לו היו בעיקר מהדרום ומהיישובים בסביבה. הפסלים נעשו מרפסודות, מקרטונים, מבד ומכל מה שאפשר היה להשיג קרוב ובחינם, כי לא היו תקציבים", מספר כברי. "השנה יש יותר תקציבים לאמנות ולוקחים בו חלק גם אמנים מתל אביב ומירושלים. אבל עדיין, לקבוצת האמנים של הפסטיבל בווטסאפ קוראים ‘ארטעזכן’, מתוך התפיסה שאנחנו עובדים עם זבל. גם בקטע עקרוני כדי לשמור על הסביבה וגם כי המשאבים דלים בדרום, והם דלים בפסטיבל בדרום, גם אם זה פסטיבל האינדי הכי גדול בארץ".
עבור האמנים, מדגיש כברי, מדובר בארגז חול, הזדמנות להתנסות וניסיונות עם חומרים שונים. "גם אני כסטודנט בשנים קודמות הייתי משתתף כאמן באינדינגב והתנסיתי בטכניקות ורעיונות שהתגלגלו מאוחר יותר להיות פרויקטים. בכל שנה אנחנו צריכים להבין מחדש איך עושים את זה ובכל שנה זה קצת מפתיע שזה קורה. זאת עבודה בתוך מגבלות רבות, וכמו בכל תחום בפרינג’, המגבלות הן מה שמגדיר ומייחד אותנו, לעומת קבוצות שיש להן יותר כסף ומשאבים. בזכות זה יוצאים דברים שאי אפשר לראות במקומות אחרים".
לסרק את המדבר
כברי מציין שהשנה, תחום האמנות הפלסטית קפץ מדרגה עם מיצבים ומוצגים שאפתניים. ביניהם, למשל, העבודה "מידבראג’" של קולקטיב סטודנטים לעיצוב תעשייתי מבצלאל, שבנו לפסטיבל ציליות שעשויות מרשת ברזל בניין, ובתוך הריבועים מיקמו שקפים צבעוניים שזורקים צבע ומתערבבים עם צבע המדבר. עבודה אחרת, של המעצב דוד ש"ץ, היא מגדל משרפרפי פלסטיק שקנה המעצב בגדה המערבית, ומהם הוא בונה מגדל שעוסק בהתכנסות באמצע המדבר. לפרויקט קוראים "חומר מקומי".
פרויקט שיצר כברי השנה הוא בניית קרן רחוב עירונית במדבר, בתהליך שכולל יציקת בטון בשטח לכדי מדרכה, תמרורים, ספסל ותאורת רחוב. פרויקט נוסף שיצר יחד עם המעצב תום גל במיוחד לפסטיבל הוא קונסטרוקציה של מסדרון שהופך בשעות הערב למיצב וידאו. ככלל, העבודות בפסטיבל שמות דגש על משחק עם אור וסאונד באופן חושי, שמשתלב עם חוויית המוזיקה.
ומה קורה בסוף ימי הפסטיבל? "מפרקים הכול ומסרקים את המדבר עד הבדל האחרון. רוב החומרים נלקחים בחזרה על-ידי האמנים או ממוחזרים", אומר כברי.
יש בזה שחרור ליוצרים - הזמניות והפירוק.
"וזה אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם בתהליך העבודה. באמנות פסטיבלים לא צריך לייצר משהו שיחזיק מאה שנה, זה לשלושה ימים בסיטואציה ספציפית ואפשר להתנסות בצורה שכמעט לא קיימת בעולם שבחוץ. אתה מקבל תקציב וחושב על הרעיון הכי מופרך ועף על זה. אתה לא מחויב לאף אחד ולשום דבר ולא צריך להתמודד עם ההשלכות של העבודה, כמו שקורה בחיים בעולם האמנות והעיצוב. אפשר לעבוד על דימוי שהוא לגמרי אישי, מהילדות, ואף אחד לא מכיר אותו ואותך. אתה שם אותו באמצע המדבר וכולם יסתכלו עליו לשלושה ימים. ואז זה נעלם - כמו סטורי באינסטגרם".
