תחנת רכבת תחתית שרופה בסנטיאגו, צ‘ילה / צילום: רויטרס
למצוא קשר בין מאורעות המתרחשים כמעט בו זמנית בהונג קונג, בעיראק, בקטלוניה, באקוודור, בלבנון, בצ'ילה, בגיניאה - באופן מילולי ב"ארבע כנפות הארץ" - היה מחייב פעם מידה ניכרת של יצירתיות.
לא עכשיו. טלפונים סלולריים, אפילו במהירויות דאטה נמוכות, מעבירים בשורות במהירות מסחררת. לפעמים אנחנו יכולים רק לשער את הקשר, ולפעמים אין לנו צורך לשער. המפגינים שכבשו את חוצות ברצלונה בשבוע שעבר, בתביעה לשחרר את מנהיגי תנועת העצמאות מספרד, הכריזו בגלוי שהם שיננו את שיעורי הונג קונג, כאשר החליטו לנסות ולכבוש את נמל התעופה הבינלאומי.
אין כל חדש בעצם יכולתן של התפרצויות רחוב להעניק השראה ולחצות גבולות. הסיבה שאנחנו כותבים למשל על 'אביב העמים' של 1848 היא שהתפרצות אחת בפריז, במארס של אותה השנה, הדביקה את שאר חלקי אירופה במהירות כזאת שעוד לפני בוא הקיץ, כמעט כל אירופה הייתה שרויה בתזזית מהפכנית. וזה היה יומיים-שלושה לפני בוא האינטרנט.
160 שנה ויותר אחר כך פרץ 'האביב הערבי', שהתפשט על פני המזרח התיכון מסיבות מובנות - אבל איים להתפשט, או לפחות להעניק השראה, לארצות רחוקות שערבית מדוברת, או אפילו ספרותית, אינה שגורה בהן.
איך מפחידים נתינים
'מהפכת היסמין' היה שמה של תנועת מחאה בערי סין בחורף 2011, ששאבה את השראתה מן 'האביב הערבי', והסתיימה ממש כמוהו - בדיכוי מסיבי. המשטר הקומוניסטי גמר אומר להדק את לפיתתו סביב צווארה של החברה האזרחית, עד שהניסיון הקטן ביותר להשתחרר מן הלולאה ידון את המנסה לחנק.
ה"חנק" הזה כמובן הוא לשון השאלה לתיאור אלמנט ההרתעה של משטר דיכוי נגד היחיד. פחד מאריך ימים לאו דווקא מפני ששוטרי חרש חמושים אורבים מעבר לכל פינה. אפילו בגרמניה הנאצית, מדינת המשטרה החזקה ביותר עד זמנה, למשטרה החשאית, הגסטאפו, לא היו אלא 32,000 סוכנים במשרה מלאה.
הפחד עובד גם בלי כפייה יומיומית, מפני שהיחיד משתכנע בעקרותה של ההתנגדות ובסכנות האישיות הנובעות ממנה. הפחד משתק כל תהליך של שיחה ושל תכנון. לפחד יש אינרציה, ותוצאת האינרציה היא אדישות. אדישות היא ביטוי של כניעה נפשית וולונטרית לפחד.
אין עניין המהלך אימים על משטר דיכוי יותר מאקט השתחררותם של נתיניו מן הפחד. ההיסטוריה המודרנית חוזרת ומראה את כוח ההתפשטות של ההשתחררות. למשטרי דיכוי, יהיו יעילים וברוטליים כאשר יהיו, לעולם אין ידיעה ודאית על הרגע שבו יחדלו להפחיד. כאשר המפחידים הם המפחדים, כוח היצירה שלהם נפגע. כן, גם מדינות משטרה זקוקות ליצירתיות, כדי לחזות סכנות ולהקדים אותן.
ארבעה סנטים בסנטיאגו
מה מחלץ אנשים מן הלולאה החונקת של משטר דיכוי? לא פעם זו תוצאה השקולה כנגד שיר הילדים האנגלי המפורסם, 'הכול בגלל מסמר קטן'. עניין של מה בכך, לפעמים כמעט מגוחך בדרגת חוסר חשיבותו, הופך לניצוץ, ומצית תבערה.
בהונג קונג התבערה הוצתה בגלל חוק הסגרה לסין. לא עניין של מה בכך, אבל ממשלת הונג קונג ומושכי חוטיה בבייג'ינג היו שמחים לחזור אחורה, ולהסיר את החוק ההוא מסדר היום מבעוד מועד, מפני שהוא היה כה לא חשוב בהשוואה לנזק העצום שגרם. הוא התחיל קריאת תיגר מסיבית על הסטאטוס-קוו, אשר תערובת של תחנונים ושל איומים, של יד קשה ושל ליטופים לא הצליחה להשקיט.
את התקוממות הרחוב בלבנון הציתה החלטה של הממשלה להנהיג היטל על שיחות טלפון באמצעות ווטסאפ, בשווי מקומי של 20 סנט. כמובן, הסיבה לא הייתה ההיטל, אבל ההיטל הספיק לדגדג את החושים, כדי לשחרר זעם עצום כלפי משטר פוליטי וחברתי, שטיאטא כל קורטוב של דינמיות, של העזה ושל מחשבה עצמאית.
התקוממות רחוב בסנטיאגו, צ'ילה, שלא ניתן לה כל רמז מוקדם, פרצה לאחר שהשלטונות ייקרו ב-4% - שווה ערך של ארבעה סנטים של ארה"ב - את כרטיסי הנסיעה בתחבורה הציבורית. דרגת האלימות של המפגינים, כולל התפרצויות של ונדליזם, ואלימות הנגד של כוחות הביטחון, עוררו אסוציאציות שצ'ילאנים וזרים היו מעדיפים לשכוח.
הדמוקרטיה הסולידית ביותר של אמריקה הלטינית הופלה על ידי הצבא כמעט לפני 50 שנה, והייתה במשך כמעט 20 שנה שם נרדף לברוטליות ולדיכוי מסיבי. השבוע, ממשלה אזרחית אובדת עצות חזרה ושיגרה את הצבא לרחובות עיר הבירה. כמובן, ארבעת הסנטים היו רק תירוץ. מרירות ותסכול פעפעו מתחת לפני השטח לאורך זמן, ונעלמו מעיני הפוליטיקאים או התקשורת.
נמאסתם, אמרו 'המקוריים'
באקוודור, העלאה של 25% במחיר הדלק הציתה התקוממות רחוב של 'אינדיהנס', או 'מקוריים', צאצאי התושבים המקוריים של הרי האנדים לפני הכיבוש הספרדי. הם בערך עשירית האוכלוסייה, העניים והמקופחים. תודעתם הפוליטית גברה בדור האחרון.
הם כבשו החודש את רחובות עיר הבירה קיטו, ואילצו את הנשיא ואת ממשלתו להימלט על נפשם אל חוף האוקיאנוס השקט. אלמלא נמלטו, היו כנראה נופלים. שכר הישארותם בשלטון, לפי שעה, היה הסכמתם לבטל את הייקור. אבל את הנעשה אין להשיב: חולשתם הופגנה לעיני כול.
עיראק הייתה הר געש רותח הרבה לפני המהומות של תחילת החודש. אבל גם כאן היה נחוץ ניצוץ. הורדה בדרגה של קצין צבא פופולרי סיפקה אותו, אם כי היו נוספים.
מהומות הרחוב של השבועות האחרונים לא התחוללו בדיקטטורות מלאות. אפילו הונג קונג נהנית משיעורים של חופש אישי ופוליטי, שלא היו עולים כלל על הדעת בסין גופה.
כיוצא בזה, בעיראק ובלבנון יש יותר חופש אישי ופוליטי ממה שיש כמעט באיזושהי ארץ ערבית אחרת (תוניסיה, ועכשיו גם סודאן, הן יוצאות מן הכלל). צ'ילה היא דמוקרטיה לכל דבר, ומדורגת לצד בריטניה וגרמניה בדוח השנתי של Freedom House. אקוודור נמצאת בקטגוריה נמוכה יותר, אבל היא ארץ רב-מפלגתית עם עיתונות פחות או יותר חופשית.
מנצחים גם כשהם מפסידים
מדוע הרחוב הוא מפלטם של הכועסים, של המתוסכלים, של המקופחים ושל המרומים? האם הם מספרים לנו משהו על חוסר הרלוונטיות של דמוקרטיה רב-מפלגתית (טוב, לא בהונג קונג)? אולי הם חושבים בנשיכת שפתיים על הקלות שבה פוליטיקאים מנצחים גם כאשר הם מפסידים?
זה קורה אפילו בדמוקרטיות בוגרות ויציבות. בארה"ב מכהן עכשיו נשיא, שנוצח במניין הכללי בהפרש של שלושה מיליון קולות. 16 שנה לפניו, אחד מקודמיו נבחר, אף כי הפסיד בהפרש של חצי מיליון קולות. בקנדה ניצחה השבוע מפלגה, שקיבלה אחוז אחד פחות של הקולות מן המפלגה המפסידה. בבריטניה, מפלגה המועמדת לקבל 20% של הקולות תצטרך כנראה להסתפק ב-5% של מושבי הפרלמנט, אם בכלל.
משהו מסוכן תלוי באוויר. אולי זה ריח העובש של מערכות דמוקרטיות, המתייחסות בחרדת קודש אל האינרציה וזקוקות לאוורור דחוף. ואולי זה רק עניין של תקופת המעבר: סתיו בחצי הכדור הצפוני, אביב בחצי הכדור הדרומי. כשיבוא החורף בצפון, כשיבוא הקיץ בדרום, הכול ישוב על מקומו בשלום. או לא.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny