שר המשפטים אמיר אוחנה / צילום: רפי קוץ
השר אמיר אוחנה מסיים בימים אלה ארבעה חודשי כהונה במשרד המשפטים, וזו הזדמנות לראות כיצד בכהונה קצרה יחסית בממשלה יוצאת, ניתן לקדם את עקרונות המשילות ולבצע פעולות רבות ומשפיעות.
מדינת ישראל נמצאת בסיטואציה ייחודית של ממשלה יוצאת, שמכהנת זמן ארוך מהרגיל בשל שתי מערכות הבחירות שהתרגשו עלינו. רבות נכתב על כך שעל-פי חוק היסוד, לממשלה יוצאת יש אותן סמכויות של ממשלה רגילה, ושהמושג "ממשלת מעבר" הוא מושג שהמחוקק דחה באופן אקטיבי, כדי להימנע מיצירת ואקום שלטוני או מכבילת שיקול-הדעת של השרים והממשלה על-ידי משפטנים.
באווירת האקטיביזם השיפוטי והייעוצי שבה אנו חיים, מילותיו של חוק היסוד הן המלצה בלבד, ומה שקובע הוא רצונה של האליטה המשפטית, שהחילה, באמצעות עילת הסבירות, מגבלות שונות על השרים ועל הממשלה בתקופת בחירות.
למרות המגבלות הללו, השר אוחנה הצליח לייצר שינוי. יש לזקוף לזכותו את עצירתה של רפורמת סדר הדין האזרחי, שאיימה להחיל את האקטיביזם השיפוטי שאנו רגילים אליו בתחומי המשפט המינהלי והפלילי, גם על המשפט האזרחי. התקנות שהכינה הנהלת בתי המשפט הציבו דרישות נוקשות ואפילו דרקוניות על המתדפקים על דלתות בית המשפט, ובאותו זמן ביטלו את הדרישות שהופנו כלפי השופטים, לרבות דרישות מינימליות של מתן פסק דין בתוך 30 יום, הקבועות בתקנות היום. לאחר הליך אינטנסיבי של בדיקה ואיסוף ההתייחסויות של גורמי המקצוע באקדמיה, בחברה האזרחית ובלשכת עורכי הדין, הקפיא אוחנה את הרפורמה.
בנוסף, בעניין "חוק המצלמות" שבר אוחנה טאבו ארוך-שנים. היועץ המשפטי לממשלה ואנשיו התרגלו במשך שנים - אף שאין לדבר מקור בחקיקה או בהחלטות ממשלה - שלא ניתן לקדם הצעת חוק ממשלתית ללא הסכמתם. הדבר הוביל לכך שהדרך היחידה של הממשלה לקדם חוק, בניגוד לרצונה של הפקידות המשפטית, הייתה באמצעות "הלבנת" הצעת החוק על-ידי חקיקה פרטית, על חסרונותיה. לעתים הוביל הדבר לפשרות מרחיקות לכת עם הפקידות הממשלתית. "חוק ההסדרה" ו"פסקת ההתגברות" הוגשו כהצעות חוק פרטיות. נציבות הביקורת על הפרקליטות סורסה בהצעת החוק הממשלתית לבלי היכר. לעומת זאת, תזכיר החוק המאפשר הצבת מצלמות בקלפיות הופץ על-ידי השר אוחנה ואושר בממשלה ככתבו. השמיים לא נפלו, האדמה לא רעדה, אבל בחומה הבצורה ששלטון המשפטנים בנה במשך שנים נוסף סדק חדש ויפה.
הליך נוסף, שעודו בעיצומו, הוא החלפת מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור. פלמור הייתה משרתת ציבור נאמנה וראויה, אבל זכותו, ואפילו חובתו, של שר למנות מנכ"ל מטעמו, אשר השר נהנה מאמונו המלא. התערבות בג"ץ במהלך זה היא שערורייה שמייצרת פגיעה בהפרדת הרשויות ומפירה את האיזונים הראויים בין הרשויות. גם אם המהלך טרם הושלם, ונכון להיום מכהנת במילוי מקום עו"ד סיגל יעקובי כמנכ"לית משרד המשפטים, ההשפעה על התנהלות המשרד ניכרת. פעולות הנהלת משרד המשפטים לעצירת המכרז שבו מונתה עו"ד ליאת בן-ארי למשנה לפרקליט המדינה, הראו על נחישות ורצון לתיקון ליקויים ארוכי-שנים בהתנהלות הפרקליטות, וחבל שהם לא נענו בתגובה הולמת מצד נציבות שירות המדינה.
תיקון יסודי של שלטון הפקידות והמשפטנים דורש התגייסות מצד כל נבחרי הציבור. מדובר בסוגיה שצריכה להיות מעל המחלוקות הפוליטיות. גם האופוזיציה אמורה לדרוש משילות, שכן רק באקלים שבו החלטות של נבחרי הציבור מיושמות, ניתן לבקר את היריב הפוליטי ולמנוע ממנו את היכולת להתחמק מאחריות ולהתחבא מאחורי סינרם של היועץ המשפטי לממשלה, בג"ץ ואגף התקציבים.
השנים האחרונות הובילו את האופוזיציה לתמוך כמעט בכל מהלך שיעכב את ביצוע רצונם של השרים וחברי הכנסת מטעם הקואליציה, גם במחיר אובדן המשילות והדמוקרטיה שבשלטון הפקידים. אם אכן תקום ממשלת אחדות, נקווה שהדוגמה שמציב השר אוחנה לעמידה איתנה על עקרונות וקידומם, גם במחיר עימות עם שלטון הפקידים והיועמ"שים, תיושם על-ידי כל שרי הממשלה, ושהמשילות שרואים היום במשרד המשפטים, בהובלת שר בממשלה יוצאת, תהפוך למחזה קבוע.
הכותב הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ולדמוקרטיה