זה ייגמר בבכי / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
מדינת ישראל משותקת זה כשנה. בעוד אנו נעים ממערכת בחירות אחת לשנייה, וייתכן שאף לשלישית, עברה מערכת ההפעלה השלטונית ל"מצב טיסה": המנועים עובדים על שקט, וההגה לא מנתב לשום כיוון. מי שמכיר את מערכת הממשל והשירות הציבורי בישראל, מודע לעומק הבעיה הטמונה בממשלת מעבר ממושכת: משרדי הממשלה מבצעים פעולות שוטפות בלבד, ובקושי מקדמים את מה שעוד ניתן לקדם. הסטות תקציבים, אישור והנעת פרויקטים בקנה-מידה גדול, קליטת עובדים בכירים, אישור מכרזים ורכש, מצויים בהמתנה מתמשכת. הכנסת מושבתת, ותהליכי אישור פרלמנטריים לחוקים, לתקנות ולתקציב חסומים. זאת, בעוד הדרג הפוליטי עסוק בקמפיינים, ברשימות מועמדים, ובתמרונים פוליטיים. ככה אי-אפשר לנהל את המדינה.
ישראל זקוקה בדחיפות לממשלה חדשה. עדיין לא ברור איזו ממשלה זו תהיה, אבל כן ברור שעבודה ומשימות רבות לפניה, וכי עליה להניע מחדש את תהליכי העבודה, התכנון והביצוע, ולהפעיל מחדש את השירות הציבורי במלוא עוצמתו.
כדי לעשות זאת הממשלה החדשה חייבת להחליף את שיטת הממשל. ולא - אין הכוונה לשינוי בשיטת הבחירות או במוסדות השלטון, אלא לשינוי השיטה הפוליטית שקנתה אחיזה בשנים האחרונות. שיטה שאפשר לכנות בשם "יללנות שלטונית", בסגנון "אכלו לי, שתו לי".
הממשלה היוצאת הפכה שיטה זו להרגל מגונה וקבוע, כאשר לכל מחדל, לכל כישלון ולכל תקלה יש אשם; ובכל פעם האצבע המאשימה מופנית לכיוון אחר: פעם לכיוונם של פקידי האוצר, פעם לעברם של היועצים המשפטיים, פעם לכנסת ולחברי האופוזיציה, ופעם לארגונים החוץ-פרלמנטריים. וכמובן, איך לא, אצבע קבועה ושיטתית לכיוונו של בית המשפט העליון, ככתובת נוחה וזמינה לכל אוזלת יד מצידה של הרשות המבצעת, קרי הממשלה.
היללנות השלטונית מוסגרה בתחכום רב תחת תיאוריית "בעיות המשילות" ו"שלטון הפקידים", הנישאת בפי נושאי מסר רבים. המסגרת התיאורטית הזו מספקת אליבי שלטוני מושלם לכל חידלון מצד הדרג הנבחר, ומייצרת נוסחה פשוטה בסגנון - "זה לא אנחנו, זה הם". וכך, בכל פעם שמדיניות נתקלת בקשיי מימוש ולא מצליחים לספק את הסחורה, למדנו לחפש את האשם במקום אחר, אצל חורשי הרעה המנסים להכשיל את הפוליטיקאים.
שיטה זו הלכה והשתכללה לכדי אומנות פוליטית של ממש, עד כדי כך שהיא משמשת כקרקע נוחה להשלכת רעיונות מופרכים לזירה הציבורית, כאשר ברור שאלו ייפסלו וייחסמו בכל מקרה. דוגמה עדכנית לכך הייתה "חוק המצלמות" ששוגר כלאחר יד לתוך מערכת הבחירות, בלי מילימטר של עבודת מטה ותכנון, ומתוך ידיעה ברורה שאין סיכוי שהחוק יהפוך למציאות. אבל המדיניות עצמה לא חשובה ולא מעניינת. הערך הפוליטי, הסמלי והאלקטורלי מצוי במקום אחר - היכולת להתהדר במדיניות אטרקטיבית לקהל הבוחרים, לא לעשות דבר על מנת ליישמה, ולמצוא אשם אחר לחוסר מימושה, בין שזו האופוזיציה, בית המשפט העליון או בין שזה מי שיהיה (רק לא אנחנו). ככה זה עובד, יורים - ומייללים.
הקמתה של ממשלה חדשה בישראל היא הזדמנות לשים סוף להרגל השלטוני המגונה הזה, ולהחליף את היללנות השלטונית בהובלה ציבורית ופוליטית המבוססת על קבלת אחריות, מנהיגות וניהול. ובל נתבלבל - בישראל אכן קיימים קשיי משילות עמוקים, הנובעים הן מהשיטה הפוליטית המייצרת ריבוי מפלגות ויחסי תלות קואליציוניים, הן מהמבנה השלטוני המתאפיין בפלונטר מסובך של סמכויות ומשרדים, והן מכשלים בתוך השירות הציבורי הסובל מסטגנציה ארגונית, מריכוזיות גבוהה, מהיעדר מקצועיות מספקת, ומחולשה טכנולוגית מובנית.
כדי להתמודד עם הקשיים הללו, חיפוש האשמים הקבוע וליבוי יחסי העוינות בין הדרג הפוליטי לשירות הציבורי - חייב להיפסק. היכולת להצליח לקדם ולממש מדיניות עוברת בדרך ההפוכה, ומחייבת מנהיגות פוליטית המפעילה באופן אפקטיבי את המערכות המקצועיות המקיפות אותה, מכבדת אותן, ורותמת אותן לשיתוף פעולה הדדי. הממשלה החדשה, בתקווה שתקום פה במהרה, חייבת, אפוא, להחליף את תפיסת ההפעלה שלה, לפעול ולא ליילל, לקבל אחריות ולא לחפש אשמים, להוביל ולהנהיג, כי יש פה מדינה לנהל.
הכותב הוא מומחה לממשל ולמדיניות ציבורית, היה ראש מטה יו"ר מפלגת העבודה ומנכ"ל המרכז להעצמת האזרח, ועמית בכיר בקרן ברל כצנלסון