עו"ד חיים מסילתי,/ צילום: יונתן בלום
הבית
כשהחניתי את רכבי ברחוב הפתח-תקוואי הוותיק שבו מתגורר עו"ד חיים מסילתי, חשבתי לרגע שטעיתי בכתובת. ברחוב הצנוע, הממוקם קרוב למרכז העיר, עומדים בעיקר בניינים ישנים, מהוהים, ללא וילות או סממני סטטוס. משפחת מסילתי גרה בבניין החדש היחיד ברחוב, בדירה צנועה שמשדרת חום ומשפחתיות.
"זה אחד האזורים שאני הכי אוהב בעיר", אומר לי בעל הבית, כשאני שואלת מדוע אינם גרים באחת משכונות הווילות בעיר. "יכולתי לגור בכל מקום, אבל בחרתי באזור הזה, כי הוא טוב, ויש בו חתך סוציו-אקונומי טוב, ומצד שני הוא לא משדר יוקרה. זה אזור צנוע, פשוט. על הבסיס הזה אני רוצה לחנך את בנותיי. אני רוצה לחיות עם מגוון של אנשים סביבי. שבחניית הרכבים באסיפות הורים יחנו גם מרצדס וגם טויוטה קורולה, ושבנותיי ילמדו עם ילד עולה מאתיופיה, עולה מרוסיה, ילד עם אמא מרוקאית ואמא אשכנזייה".
ההסבר הזה, התברר לי במהרה, מתחבר היטב למסלול החיים שעשה מסילתי מילדותו באחת השכונות העניות בקריית מלאכי, ועד היותו יו"ר לשכת שמאי המקרקעין בארץ ובעל משרד שמאות ועריכת דין.
הילדות בקריית מלאכי
"נולדתי, גדלתי והתחנכתי בקריית מלאכי, אח בכור לשישה אחים ואחיות. אבי, עמוס, היה פועל בניין, ואמי שולמית הייתה עקרת בית שלא עבדה. הבית היה פשוט, בשכונה פשוטה, במעמד סוציו-אקונומי נמוך, אפילו בהשוואה לשכונות אחרות בקריית מלאכי. אני שמח שגדלתי בשכונה הזאת, כי מי שגדל באופן שבו אני גדלתי סופג חוכמת חיים ורחוב שלא תמיד מכירים כשגדלים במקומות אחרים. קיבלתי סט כלים נכון, שהוא אחר מרכישת תעודות ותארים. הייתה לי ילדות שלימדה אותי להתמודד עם החיים.
"גרנו בדירת 60 מטר, שמונה נפשות, וחיינו ממשכורת המינימום של אבי מעבודתו כפועל. היינו ארבעה ילדים יחד בחדר, עד שבגיל 20 אבי סיים לבנות את הבית הפרטי הראשון שלנו. הוא בנה אותו בידיו. לקח לו שש שנים לבנות אותו. הוא היה עובד בבוקר כפועל בניין שכיר, מסיים ב-16:00 והולך לבנות את הבית שלנו. כולם תהו איך אדם אחד יבנה בית לבדו, והוא עשה זאת. אני קצת עזרתי לו בחופשים, כשהייתי בן 14-15, אבל העזרה שלי הייתה מזערית. בגיל 20 הגענו לרווחה יחסית מבחינת מגורים, כי פתאום היה לי חדר משלי בפעם הראשונה בחיים.
בילדותי ובנעוריי לא היה דבר כזה, מותרות. היום אני יודע מה זה מותרות, אבל גדלתי בסביבה שהייתה דומה לנו מבחינה כלכלית, כך שלא ידענו שחסר לנו משהו. לא ידענו שאין לנו מותרות. הוריי עשו מאמץ לספק לנו את כל מה שיכלו, וחיינו עם זה. במקום חפצים הערכנו חוויות. רצינו לנצח בטורניר הכדורגל השכונתי, הערצנו שחקני קולנוע וחלמנו להיות הם".
ידיים מחוספסות
"אבי הוא מקור השראה. לא פשוט לגדל שישה ילדים עם משכורת מינימום, לא לוותר, לבנות את הבית של המשפחה במו ידיך במשך שנים; לקחת איתך את הילד לכל מקום וכל הזמן להטיף לו שצריך ללמוד ולחתור קדימה.
"כל יום שישי אבי היה מגיע הביתה מהעבודה ומלטף לי את הפנים עם היד שלו. היו לו ידיים מחוספסות מעבודת כפיים. הן נסדקו מהסיד ומהדברים שהוא עבד איתם, והיה מלטף אותי עם היד עם החספוס על הלחי, ואומר לי 'אתה מרגיש? אני לא רוצה שהיד שלך תהיה כך'. אני רוצה שהיד שלך תהיה רכה. עד היום יש לי קטע כזה לבדוק מדי פעם שהידיים שלי לא מחוספסות.
"לא אשכח לעולם פעם שעבדתי עם אבי יחד בווילה שהוא בנה למשפחה, כשבעיצומו של אחד מימי הקיץ הגיע המהנדס לאתר הבנייה. עמדנו מזיעים, על ערימת חול, והמהנדס הגיע בוולבו, יצא מהרכב הממוזג לבוש בחולצה לבנה קצרה מחויטת-מגוהצת ובעניבה, ביקש את תוכניות הבנייה, הסתכל בהן, הסתובב באתר דקות מעטות, לקח את הכסף ונסע. הוא אפילו לא טרח לכבות את הרכב.
"אבי לקח אותי לצד ואמר לי 'אתה רואה אותו? כך אני רוצה שתגיע לאתרי בנייה. אל תעבוד מזיע, בשמש, על ערימות החול כמוני. תגיע עם וולבו ממוזגת וחולצה לבנה, קח את התוכניות, תסתכל כמה דקות, קח את הכסף ולך'. זה משפט שהלך איתי שנים בכל רגעי הקושי שלי בהמשך. עד היום אני שואב כוח מהמשפט של אבי".
ניו יורק ועבודות מזדמנות
"בגיל 15 התחלתי לעבוד בכל עבודה שמצאתי. עבדתי בקטיף אפרסקים וענבים, בעבודות חשמל, בהעברת כבלים, בהעברת שקי חול באתרי בניית וילות ועוד. בצבא שירתי בקבע, ביחידה קרבית, וחסכתי כסף למימון לימודים. סיימתי תיכון בלי תעודת בגרות. מה שעניין אותי בתיכון היה ההתנדבות במד"א. גיליתי את מד"א בגיל 15 והתמכרתי. הייתי מכור לאמבולנסים, לזמינות ולאקשן 24 שעות ביממה, וגם לקטע החברתי. העניין הפרה-רפואי מאוד משך אותי, ובשלב מסוים החלטתי שאני רוצה להיות פיזיותרפיסט.
"אחרי הצבא השלמתי בגרויות, עשיתי פסיכומטרי, ונרשמתי ללימודי פיזיותרפיה. אבל לא התקבלתי כי חסרו לי שתי נקודות. החלטתי שזה לא בסדר שאחרי ארבע שנים וחצי ביחידה קרבית בצבא, אני מנוע מללמוד מה שאני רוצה בגלל שתי נקודות, אז קניתי 'one way ticket' לניו יורק.
"הייתי בן 23. נחתי בניו יורק עם מזוודה קטנה ו-1,500 דולר. גרתי במנהטן ובקווינס במשך שנתיים. עבדתי בהובלות, בשטיפת מכוניות, ובאבטחה. הרווחתי שם יפה מאוד, ואז הגיע הרגע שהייתי צריך לקבל החלטה: להירשם ללימודים בארה"ב או לחזור ללמוד בארץ. כשנרשמתי ללימודים שם, כבר לא רציתי ללמוד פיזיותרפיה. נרשמתי לכלכלה ולמינהל עסקים. השנתיים במנהטן, שהיא מרכז עסקים וכלכלה עולמי, שינו לי את הכיוון בחיים. עשיתי בשגרירות בניו יורק פסיכומטרי נוסף, והתקבלתי לכמה אוניברסיטאות שם ובארץ.
"בסוף החלטתי לחזור לארץ, ומימנתי את הלימודים מעבודות שונות. בבוקר הייתי חובש. פתחתי את מרפאת האוניברסיטה בשבע, והלכתי ללמוד מתשע עד שלוש. בשלוש הייתי מתחיל משמרת ב'מחסני חשמל' עד עשר בלילה. בעשר הייתי חוזר לדירה, מתקלח, והולך לשמור על חולים בבית חולים, מחצות עד ארבע בבוקר; ואז מחלק עיתונים. כך חייתי ארבע שנים טובות. בשנים האלה פיתחתי הרגל, שאני לא ישן כמעט בלילה. אני ישן לכל היותר שלוש שעות בלילה כבר הרבה מאוד שנים. לא מסוגל לישון יותר מזה".
אל תתקרב למקצוע
"מיד בתום לימודי התואר הראשון התחלתי לעבוד בבנק מרכנתיל-דיסקונט בתל-אביב, ונרשמתי ללימודי תואר שני באוניברסיטת תל-אביב. ערב אחד אני שוכב במיטה, לא מצליח להירדם, שולח יד לקחת מהמגירה משהו לקרוא, ומוציא חוברת עם החוגים באוניברסיטה. היו שם כמה שורות על תוכנית יוקרתית שאליה יתקבלו בעלי ממוצע 80, ורק לאחר ראיון קבלה. התברר שזה החוג לשמאות.
"רציתי לדעת יותר על המקצוע, וחברה קישרה אותי לשמאי שהיא הכירה. השמאי אמר לי מיד, 'תשמע, עזוב אותך, זה מקצוע גילדה, אל תתקרב - לא תמצא התמחות; אם תמצא התמחות, לא תעבור את הבחינות; אם תעבור את הבחינות, לא תמצא עבודה; אם תמצא עבודה, תתחיל כל-כך מלמטה שזה לא שווה לך'. באותו רגע רצתי ונרשמתי לשמאות. כך, במקרה, הגעתי למקצוע שאני אוהב.
"כשהגעתי לענף השמאות רציתי להגיע ל'טופ' שלו. בשנת 2000, בתחילת דרכי, עבדתי במשרד של עדי צביקל, שהיה יו"ר לשכת השמאים. הייתי שמאי כחצי שנה, וביום שצביקל נבחר, אמרתי לו 'תן לי 20 שנה ואני מחליף אותך'. כשנבחרתי לתפקיד ב-2017, הוא הזכיר לי את זה. הבחירות היו סוערות, והכניסה שלי לתפקיד לא הייתה חלקה, אבל הבאתי הכול בחשבון. קיבלתי אגרופים לבטן בלי להתקפל ובלי להישבר".
תשואה של 50%
"הפכתי לשמאי בשנת 2000, ואחרי שש-שבע שנות עבודה קלטתי שמשהו פה לא בסדר. ראיתי שיש כמה נושאים שבהם השמאי עושה את רוב העבודה הקשה, ובאיזשהו שלב נכנס עורך הדין ולוקח פרוסה עבה מעוגת שכר-הטרחה. זה קרה לי כמה פעמים, במקרים שבהם 99% מהעבודה בתביעה הייתה שלי כשמאי, ובסופו של דבר, אם פוסקים פיצוי של 2 מיליון שקל ושכר-הטרחה הוא 10%, אז עורך הדין לוקח 200 אלף שקל, והשמאי מקבל 40 אלף שקל על חוות-דעת.
"עשיתי חישוב מהיר של העלות מול התועלת של לימודי משפטים: במקרה הגרוע, בהשקעה של 250 אלף שקל - שכר לימוד של 100 אלף שקל ואובדן שעות עבודה - אני נעשה עו"ד, אבל אני מחזיר את ההשקעה בשני תיקים כעורך דין. בנוסף, אם אני אעשה פעם בחודש חוזה למכירה או לקניית דירה הכי ממוצעת, של 2 מיליון שקל בפתח-תקווה, ולוקח רבע אחוז מכל צד, אז זה עוד 120 אלף שקל בשנה. וזה המינימום שבמינימום. זו תשואה של 50% על הכסף שהשקעתי בלימודים בשנה. אין השקעות כאלה. אז החלטתי ללמוד גם משפטים. בהמשך, עשיתי אותו חישוב גם בנוגע ללימודי תכנון ערים, ועשיתי תואר שני גם בתכנון ערים".
מחירי הדיור
"בשוק הדיור קיים כיום קיפאון שנובע מאי-הוודאות הפוליטית, שמשפיעה ישירות על השוק. השוק קפוא, כי אנשים לא יודעים מה יהיה. לתוכנית מחיר למשתכן של שר האוצר משה כחלון שנועדה להתמודד עם עליית המחירים המטורפת שהייתה בשוק הדיור, יש יתרונות וחסרונות. תוך כדי תנועה היא הלכה והשתפרה והפכה להיות טובה יותר ויותר.
"עם זאת, הציפייה שהתוכנית תוריד את מחירי הדירות לא התממשה במלואה, שכן המחירים נעצרו, אבל לא ממש ירדו. התוכנית הצליחה לגרום לעצירת העליות המטורפות שראינו בעשור הקודם. מה שקרה בשנים 2006-2016, עם העליות של 8%-9% כל שנה, לא קרה ב-2017-2018. בציבור הייתה איזושהי ציפייה שהתוכנית תוריד מחירים, אך המטרה שהושגה היא יציבות - וזה בהחלט הישג מרשים".
זוג צעיר שצריך כ-160 משכורות כדי לקנות דירה לא יסכים איתך שזה הישג.
"כי הציבור ציפה לדברים אחרים, ועדיין צריך המון משכורות ולהתאמץ מאוד-מאוד כדי לקנות דירה בישראל, אבל יש במרכז העיר פתח-תקווה דירות במיליון שקל, 1.1 מיליון, דירות ישנות של 80 מ"ר, קומה ראשונה בלי מעלית. זוג צעיר עם ילד ראשון, שני ילדים, יכול לקנות כזאת דירה, עם מימון של 70%. לא חייבים לקנות דירת ארבעה חדרים בכפר גנים, שעולה 2.2 מיליון שקל.
"קשה לקנות דירה במדינה; וגם לארגן 300 אלף שקל לקניית דירה במיליון שקל, זה קשה. עם זאת, זוג צעיר צריך לפזול לעבר האפשרות של רכישת דירות קצת יותר פשוטות מדירות ארבעה חדרים עם מרפסת שמש, מעלית וחניה. אפשר גם טיפה אחרת.
"הדבר האחרון שאפשר להגיד שהיום זוג צעיר קונה דירה בקלות, זה ממש לא ככה, אבל עדיין אפשר ונכון להביא בחשבון רכישת דירות קצת יותר זולות, קצת יותר צנועות, וגם לא חייבים לגור בפתח-תקווה, בגבעתיים, בר"ג או בתל-אביב. אפשר גם לגור באשדוד ובנתניה. ואף אחד כמעט לא מדבר על האופציה של לשכור בארץ".
בעצם אתה אומר שהישראלים מפונקים.
"אנשים לוקחים פה הלוואות של 100% לקנות אוטו, קונים רכבים חדשים, נתב"ג היה מפוצץ בחגים, והוא מלא גם כשאין חגים, ובתי הקפה ברחוב יהודה מכבי בתל-אביב מפוצצים כל היום. אני לא יודע איך אנשים מנהלים את הכספים שלהם, אבל יש לי תחושה שאם ניסע פחות לחו"ל, נקנה פחות רכבים חדשים, ונפזול לדירות קצת יותר זולות, אז אולי הקושי לרכישת דירות יצטמצם במשהו. אני לא אומר שכל הזוגות הצעירים מפונקים, אבל יש אולי משהו במנטליות שלנו שיכול להשתנות".
מהצד השני, גם הממשלה לא ממש הצליחה בתוכניותיה לטיפול בשוק הנדל"ן?
"לטעמי, הממשלה לא נכשלה. נעשו מאמצים, שבחלקם הצליחו לטפל בבעיית הנדל"ן במלוא המרץ. גם הטיפול במחירי הדירות ה'ממריאים' די הצליח, והשוק כבר כמעט שנתיים מצוי ביציבות מחירים. עם זאת, צריך לזכור שהביקוש לא נעצר וחלקו אף 'כבוש'. אסור להירדם בשמירה, וחובה לייצר מצב שבו היצע הדירות יגדל במהירות".
ביטול תמ"א 38
"הבלגן כיום סביב תוכניות ההתחדשות העירונית, התמ"א, מיותר לגמרי. תמ"א 38 לא תבוטל. זה לא יקרה, ואם כן - ימציאו תוכנית אחרת במקומה. אי-אפשר להפסיק את ההתחדשות במרכזי הערים. אין אלטרנטיבה להיצע במרכזי הערים, אלא דרך התחדשות עירונית. אם יבטלו את התמ"א, מאיפה יביאו דירות במרכז הארץ? אין עתודות קרקע לר"ג ולגבעתיים; אז גם אם ראש עיר כלשהו יחליט שהוא מקפיא את התמ"א - זה לא יתפוס.
"אלה שגורסים שההתחדשות צריכה להיות רק התחדשות מתחמית, שוגים. כי לא תמיד אפשר להרים מתחם שלם שיילך איתך, ויסכים למהלך. בבניין של עשרה דיירים תמיד יש מתנגד, אז אתה רוצה להשיג מתחם שלם? צריך להיות ריאליים, ולא לדבר גבוהה-גבוהה.
"כולם מתעסקים ברווח הקבלני והיזמי, ומפריע להם שהקבלן מתעשר, אבל צריך לזכור שהתמ"א באה קודם כול להציל חיים, ולא הייתי להיות רוצה במקום אותו ראש עיר או מקבל החלטות, שיודיע על ביטול התמ"א היום, כשתהיה חלילה מתקפת טילים או רעידת אדמה בישראל. מי שמך לקבל אחריות על חיי אדם בעיר כמו ר"ג וגבעתיים? אני חושב שזה חוסר אחריות. שכחו קצת מה קרה כשהטיל האחרון נפל בתל-אביב לפני ארבע שנים. הייתה אזעקה וכל התל-אביבים היו בפאניקה ורצו ללובי. באשדוד ובשדרות מתורגלים, אבל בתל-אביב קצת פחות.
"אז נכון שהיזמים מתעשרים מתמ"א 38, אבל המדינה שלנו היא כבשה בין 70 זאבים, ותמ"א 38 - מטרתה להציל חיים ולא רק מרעידות אדמה. גם טיל יכול להרוג אנשים. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה לאדם שהחליט לבטל את תמ"א 38, אם חס וחלילה יהיה פצוע בגלל טיל שיפגע לו ישירות בחדר. זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה".
ראשי הערים נגד המדינה
"עם כל הכבוד לראשי הערים, ובאמת יש לי אליהם כבוד רב, צריך למצוא איזון חדש ביחסים של ממשלה-ראשי ערים, בכל מה שקשור להתנהלות התכנונית בכלל, ולנושא התמ"א בפרט. לא יכול להיות שראשי הערים מקבלים החלטות שצריכות להתקבל ברמת המדינה.
"ראשי הערים מנצלים היום סיטואציה. יש אי-ודאות ברמה הארצית הפוליטית, אין באמת בעל בית, כי איש לא יודע כמה זמן הראש עוד יהיה בתפקיד, ולכן אף אחד לא מקבל החלטות ארוכות טווח. בחירות ועוד בחירות, ואנחנו לא יודעים אם תהיה ממשלה עוד חודש או שיהיו בחירות; והמצב הזה נתן לראשי הערים ביטחון לקבל החלטות, שלטעמי ספק אם הם היו מקבלים אותן כשיש מעליהם שר בינוי או שר אוצר תקיף, בעל דעה, שמקבל החלטות ומוביל למדיניות ארצית. כמו למשל, ההחלטה להקפאת תמ"א 38.
דירה להשכיר
"המנטליות הישראלית מאופיינת ברצון לקנות נכס. לכן, גם מודלים כלכליים טובים הכוללים שכירות (גם ארוכת טווח) מתקשים להתרומם. זאת, על אף הכדאיות הרבה הגלומה בהם. הרבה מודלים מראים שלא כדאי לקנות דירה, ושיותר נכון לשכור דירה לאורך שנים. אבל הישראלי רוצה את שלו, הוא רוצה לקנות דירה, עם 'נסח טאבו', רוצה בעלות. הישראלים אוהבים את זה. כלכלה היא גם פסיכולוגיה, ולא תמיד אפשר להסביר פסיכולוגיה. למה קניתי דירה? ולמה כולם רוצים לקנות דירה? לא יודע, אבל עובדה שכמעט כולם עושים כך.
"המודל של 'דירה להשכיר' לא כל-כך מתרומם בגלל הפסיכולוגיה של שוק הנדל"ן, לא בגלל הכלכלה. כשאתה מסתכל על המודל מדובר במודל קלאסי. יזם קונה מגרש, בונה בניין, מקבל הטבות בבנייה, אחר-כך את אותן הטבות הוא מחזיר בחלקן בהשכרת חלק מהדירות בשכר דירה מוזל, וזה עוזר לזוגות הצעירים לשכור דירה, כשהחשש לעבור כל כמה שנים לא קיים, כי אפשר לשכור דירה למשך 10-25 שנה. אחרי 25 שנה, אותו יזם יכול למכור את הדירות בשוק החופשי, או למכור את כל המוצר כמוצר פיננסי לאחת מחברות הביטוח, עם תשואה יפה של 5%-6%. אבל כולנו בראש של לקנות דירה".
We work
"המודל של 'we work' שייסד אדם נוימן לא עבד בישראל, כי כמו שהישראלים רוצים דירה משלהם, הם גם רוצים את המשרד שלהם. לא מתאים לנו לבוא לקחת חדר לשעתיים או לחצי יום, וללכת.
"כל הזמן דנים ב'שוק המשרדים - לאן?' בונים עכשיו 100 אלף מטר משרדים פה בפתח-תקווה, וכולם קונים. אם אנשים קונים חדש, אז הם פינו משרדים ישנים. מי לקח את המשרדים הישנים? מי ממלא את הצנרת הזאת כל הזמן? צריך לספק כמות עצומה של ביקוש למשרדים, כי השוק הזה כל הזמן בבנייה.
"בעבר ניתחתי את השאלה 'מה עדיף - לשכור משרד או לקנות משרד?' והתשובה החד-משמעית היא, שיותר כלכלי לשכור משרד. זה הרבה יותר קיצוני מדירות מגורים, כי במשרדים החשבונית שאתה מקבל מהמשכיר היא הוצאה שוטפת, הוצאה מוכרת, הכסף נכנס לך און-ליין, אבל כשאתה קונה משרד, עד שאתה מזדכה על ההוצאה, לוקח הרבה זמן.
"ההתרסקות של 'we work' מזכירה את ההתנהלות שלנו בשוק הדירות, את הרצון הזה 'שיהיה שלי בטאבו'. המתחרות של 'we work' צריכות לבדוק מה קרה במודל שכשל, ולנתח את זה. אי-אפשר להישאר אדישים. לו אני הייתי היום בחברה פרטית בתחום הזה, הייתי יושב עם עצמי ועושה חשבון נפש טוב".
סדר יום אופייני
"אני קם בחמש וחצי כל בוקר, ובשש אני בבית-כנסת. בשבע אני חוזר הביתה, מתארגן, מכין סנדוויצ'ים לבנות כשצריך, וברבע לשמונה אני יוצא למשרד בבאזור תעשיה סגולה בפתח תקווה. משמונה עד שמונה בערב אני במשרד. סדר היום עמוס, גדוש ורווי עשייה, כי אני גם שמאי, גם עו"ד וגם יו"ר הלשכה. בין 50%-60% מסדר היום מוקדש לעשייה לשכתית.
"כשאני יוצא מהמשרד בשמונה בערב, אני מתחיל את סדרת פגישות הערב והלילה. אני קובע פגישות בשעות שמונה, תשע, עשר וגם 11 בלילה; ואז באזור חצות אני נכנס הביתה. כשאני מגיע הביתה, אני קורא את כל המיילים, מכין כל מיני רישומים של דברים שעליי לעשות, עושה קצת סדר, מסיים את יום העבודה, ואז צופה בתוכניות ב'נשיונל ג'יאוגרפיק' או במשחקי טניס או כדורגל עד שתיים בלילה; ואז הולך לישון. וחוזר חלילה. כך נראים החיים שלי. אני ישן שלוש-ארבע שעות בלילה. לא יכול לישון יותר".
אתה משועבד לעבודה.
"אני לא משועבד. משועבד זה מישהו שעושה את זה שלא מרצון. אני מאוד אוהב את העבודה שלי, את העשייה, את השגת המטרות. אף אחד לא כופה עליי לעבוד. אני יכול לסגור את המשרד בשמונה, וללכת לנוח, אבל אני מאוד אוהב את העשייה".
ומה עם זמן משפחה וזמן לעצמך?
"פעם בשבוע או שבועיים אני מגיע הביתה קצת יותר מוקדם, אבל רוב תשומת הלב שלי לאשתי ולבנות מופנית בסופי-שבוע. אנחנו שומרי שבת, אז שישי-שבת זה זמן משפחה מאוד איכותי. לפני חמש שנים גיליתי את השבת, לאחר שדודי נפטר, וזו בהחלט מתנה יפה. החיים נראים אחרת, ויש בהם הרבה רוגע, שקט ומשפחתיות בכל שבת. הטלפון מכובה, הטלוויזיה לא עובדת, לא נוסעים לשום מקום ולא עובדים.
"ובשביל עצמי, בימי שישי אני שוחה שעה וחצי, וכל יום שלישי אני משחק טניס. זה בשביל הנפש".
קריירה חלופית
"הייתי רוצה להיות מורה בחינוך המיוחד. זו אחת העבודות הכי גדולות שנעשות בישראל. כולם עסוקים בהרבה עוולות בארץ. יש שכונות מצוקה, עוולות נגד העלייה האתיופית והרוסית, ועוד ועוד עוולות, אבל אחת העוולות הגדולות היא בתחום החינוך המיוחד. בתי התחילה לימודי חינוך מיוחד, והתחלתי קצת לחקור מה קורה בחינוך מיוחד במדינה, וגיליתי תמונה קשה. הייתי רוצה לחולל מהפכה בחינוך המיוחד, ואני אגיע לשם בשלב מסוים".
לא יודעים עליי
"שבכל יום חמישי בלילה, בין חצות לשלוש לפנות בוקר, אני נוסע לירושלים ויושב עם אברך, ואנחנו לומדים יחד תורה ותלמוד במשך שעות, תוך התפלפלות מטורפת שנותנת לי המון אנרגיות".
"העתיד של הדור הצעיר מטריד אותי קצת"
מה מכעיס אותך?
"חוסר צדק וצביעות".
על מה אתה מתחרט?
"אין לי חרטות. אני חושב שבן-אדם צריך להסתכל קדימה ולא אחורה. זה לא אומר שלא עשיתי טעויות בחיים, אבל גם אם טעיתי, אני לא מתחרט על כך".
מה עלול לשבור את רוחך?
"כלום".
למי אתה מתגעגע?
"לדוד שלי שנפטר לפני מספר שנים. הוא היה חשוך ילדים הרבה שנים, ונתן לי המון עידוד ומורל במהלך הדרך שלי כילד וכנער. הוא לקח חלק גדול בבניית האישיות שלי".
באיזו אמונה טפלה אתה מאמין?
"לא מאמין באמונות טפלות. אין לי ספק שיש בורא אחד לעולם, וכשאתה מאמין בו אתה לא מאמין באמונות טפלות".
מיהו גיבור ילדותך?
"סילבסטר סטלונה".
מי מעורר בך השראה?
"אבי, מנחם בגין והרב עובדיה יוסף; אנשים שלא ויתרו, ולא קיבלו את החיים כמו שהם. הם הבינו שאם משהו לא בסדר צריך לתקן אותו, נלחמו בו עד הסוף, בלי פחד ממה שתגיד הסביבה, איך זה ייראה או מה יהיה המחיר שהם ישלמו".
מה מניע אותך לקום בבוקר?
"העשייה, הרצון לקדם דברים, המשפחה שלי והעתיד של בנותיי ושל הדור הזה בכלל. זה משהו שקצת מטריד אותי אפילו".
לו היית יכול להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?
"אני. למה להיוולד מחדש בכלל?"
מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?
"השגת מטרה, וככל שהיא קשה יותר כך ההרגשה טובה יותר".
מה חסר לך בחיים?
"זמן עם המשפחה".
איזה חטא היית מבצע, לו היית יודע שלעולם לא תיתפס ולא תשלם שום מחיר?
"חטא הגאווה. חטא היוהרה. הייתי מספר לכולם על הדברים שאני עושה מתחת לפני השטח, על העשייה וההישגים שלא יודעים עליהם".
מהו המאכל האהוב עליך?
"מפרום טריפוליטאי שאמי מכינה לי, אבל סבתי הייתה עושה יותר טוב".
מהו הצליל האהוב עליך?
"קידוש של יום שישי".
איך היית רוצה למות?
"לישון ולא לקום".
רזומה
אישי: חיים מסילתי, 50, נולד וגדל בשכונת קיבוץ גלויות בקריית מלאכי, ומתגורר כיום בשכונת עין-גנים בפתח-תקווה. נשוי למיכל ואב לשלוש בנות: שיראל, הלל-הודיה ומעיין
מקצועי: ראש לשכת שמאי המקרקעין, ובעל משרד לשמאות מקרקעין ולעריכת דין, שלו שני סניפים: האחד בפתח-תקווה והשני בקריית מלאכי. משמש כמגשר מוסמך מטעם הנהלת בתי המשפט, נמצא ברשימת העדים המומחים של משרד המשפטים וחבר כגורם מייעץ בגופי נדל"ן חשובים, כגון הנהלת המרכז למיפוי ישראל
השכלה: סיים תיכון ללא בגרות; וכיום הוא בעל חמישה תארים אקדמיים, בהם תואר בכלכלה ובמינהל עסקים מאוניברסיטת חיפה, תואר במשפטים במכללה האקדמית אונו, בוגר תוכנית לשמאות וניהול מקרקעין באוניברסיטת תל-אביב, תואר שני בגאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב ולקראת סיום לימודי תואר שני במימון נדל"ן באוניברסיטה העברית
החיידק הפוליטי: בשנת 1998, כשהיה בן 29, כיהן במועצת העיר של קריית מלאכי וכממלא-מקום יו"ר הוועדה לתכנון ובנייה; ב-2017 נבחר לעמוד בראש לשכת שמאי מקרקעין לאחר מערכת בחירות סוערת; כיום נחשב למי שמוביל בלשכה מהפכות רבות בעלות אופי ציבורי חברתי
בין התיקים בהם טיפל: תיק גבעת האנטנות בחוף תל-ברוך מול משרד הביטחון (השגת דמי פינוי ראויים למפונים); ערך את השומה שעליה ביססו תביעה נגד מתחם אסותא בתל-אביב