מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס / צילום: מגד גוזני
השידור של "המקור" בשבת בערוץ 13, עם ההקלטות של שיחות נתניהו-נוני מוזס, ייזכר בעיקר בשל האימפקט הטלוויזיוני. הקלטות של שיחות דיסקרטיות שניהל ראש ממשלה ושעליהן הוא עתיד אולי לשלם בכיסאו, הן סקופ מהדהד - גם אם המהות של הדברים פורסמה כבר למעלה משנתיים בערוץ המתחרה.
עם זאת, עוד לפני שניגשים לאספקט הפלילי, מההקלטות שנחשפו ואיתן חשיפת "גלובס" של תמלילי חקירות חה"כ לשעבר איתן כבל, עולות מספר שאלות אתיות שקשורות להתנהלותו של נוני מוזס בשבתו כמו"ל "ידיעות אחרונות" ושל עורך העיתון דאז רון ירון.
המסחרי מעורבב בתוכן
אין מחלוקת באשר ללגיטימיות של מפגשים בין פוליטיקאים ועיתונאים. הבעיה מתחילה כאשר אופי סיקור נוגע באינטרסים מסחריים של העיתון. זאת גם הסיבה להפרדה המבנית הקיימת במרבית העיתונים, לפיה ישנם עורך ומנכ"ל (בשני תפקידים נפרדים) ומעליהם מו"ל - שאמור לגשר בין שני האינטרסים, שפעמים רבות סותרים זה את זה.
ולכן, שאלה ראשונה שעולה מהפרסומים היא מדוע עורך עיתון בכלל שוחח עם גורמים פוליטיים באשר לתכנים מסחריים או שנוגעים למצבו הכלכלי של העיתון.
לפי הפרסום ב"גלובס", מתוך חקירתו של כבל במשטרה, בשנת 2013 הוא הגיע למשרדי "ידיעות אחרונות" לפגישה עם רון ירון כשלשיטתו העיתון מעניק לו סיקור שלילי. כבל בא להתלונן, אך לפגישה נכנס במפתיע נוני מוזס. מעדותו של כבל ניתן ללמוד כיצד נולד חוק "ישראל היום", אך לא פחות מכך - על העיסוק של העורך בנושאים שאינם עיתונאיים.
פגישות דיסקרטיות
כתבים ועורכים רשאים ואף ראוי שייפגשו עם פוליטיקאים, בכללם ראש הממשלה, לצורך תדרוכים, שיחות רקע ואף היכרות. אלא שמו"ל אינו מוגדר רק כעורך ראשי, אלא גם כזה שאחראי על הפעילות המסחרית של העיתון. גם מו"ל הארץ עמוס שוקן נצפה במסדרונות הכנסת, במסגרת מאמציו לייצר לובי נגד חקיקה שתפגע בפרסום בעיתונות הכתובה - אולם שוקן לא נחשב כעורך-על צנטרליסט במיוחד, ובוודאי שאינו שלט שנים ארוכות במה שנקרא עד לא מזמן "העיתון של המדינה".
בפגישת נתניהו-מוזס שהתקיימה ב-4.12.2014 התייחס מוזס למשבר בערוץ 10, ואמר לנתניהו בהתנצלות מהולה בגאווה כי "צריכים לנהל את העיתונאים. וזה קל אתה חושב לנהל את העיתונאים? כל אחד טאלנט עם החזה הנפוח שלו? צריך לדעת לעשות את זה.... וצריך למצוא מישהו שאתה סומך עליו. שהוא יהיה לבעלים של ערוץ עשר. שלא יפחד לריב עם החדשות".
באמירה כזאת למעשה מודה מוזס כי הוא שולט במה שייכתב בעיתון, וכי אותו חופש עיתונאי (אליו הוא מתייחס בזלזול) בכלי תקשורת אחרים יכול להתקיים אצלו רק תחת גבולות גזרה ברורים, שהוא ורק הוא, קובע. האם זה תפקידו של מו"ל? האם עובדי העיתון, בהם הכתבים הוותיקים וזוכי הפרסים שבהם, מודעים אף הם לאופן שבו מוזס תופס את עבודתם?
מו"ל שהוא עורך
באותה פגישה, ככל הנראה בניסיון להראות כי משתלם לעשות איתו עסקים, הוסיף מוזס בפני נתניהו, כי "עשינו את זה. כבר היינו בסרט הזה. אתה יודע, זאת מערכת הבחירות הרביעית שלנו". כדוגמה הוא נתן את הכותרת שנכתבה בעיתון אחרי העימות האייקוני בין נתניהו לשמעון פרס ב-1996, לפיה "ביבי שכנע יותר". לדבריו, "אתה רק נהיית ראש ממשלה בגלל הכותרת הזאת".
נתניהו השיב כי "הייתי ראש ממשלה גם בלי", אך מוזס התעקש וקבע כי "אפשר לא לתת כותרת 'ביבי ניצח בעימות'. שזה נתן לך בדיוק את ה-0.3 או 0.5 (אחוזי יתרון, שהפכו לאלפי הקולות הבודדים איתם ניצח נתניהו את פרס - ד. ו.). אתה יודע שאני הייתי בשלושה חודשים האלה העורך בפועל?". כאן כבר ישנו הידוק מוחלט של הקביעה האישית שלו באשר לכותרת שניתנה בעיתון, מעל ראשיהם של העורכים.
בעד תביעת דיבה
מעבר לעניין של "הטיית הספינה", ישנה גם שאלת הגיבוי שניתן לעיתונאים שהעסיק. מוזס נשמע מייעץ לנתניהו כיצד לנהוג באחד העיתונאים שלו, יגאל סרנה, אשר הירבה לתקוף את נתניהו. "תשלח לו מכתב מעורך דין, תקרע לו את הצורה. שלח לו מכתב מחר בבוקר מעורך דין על מה שהוא כתב, תבקש ממנו שיתנצל בפייסבוק על מה שאתה רוצה. אני אברך אותך. הכי חריף. תתבע אותו". האם כך ראוי שידבר מו"ל על עובדיו? האם הצעה לתבוע דיבה היא טיפ שאדם שאמור לקדם את חופש הביטוי ראוי שייתן?