בן שפירו / צילום: Gage Skidmore, ויקימדיה
החודש ציינתי את ביקורי השלישי בישראל. משפחתי ואנוכי הגענו לארץ לביקור-טיול לפני יום הכיפורים ושהינו כאן כחודש; טיול שהיה מעורר השראה ופוקח עיניים; שהזכיר לנו שלכידות לאומית היא ערך חשוב.
ארה"ב נמצאת בימים אלו במעין "צרות פילוסופיות". הדבר מתבטא בפיצולים הפוליטיים שמשסעים אותה, ושנובעים מבעיה עמוקה: התפוררות האומה והחברה האמריקאית. אומה שאינה נטועה בגזע או באתניות, אלא בהיסטוריה, בתרבות ובשפה. הצרות הן, ששלושת האלמנטים הללו של הלאומיות האמריקאית נשחקים כעת בדרסטיות.
ההיסטוריה האמריקאית התגאתה בעבר בעקרונות-ערכים מייסדים: אמיתיים, איכותיים, מוצקים ללא ערעור, שלעיתים יושמו בברוטליות, אך השתפרו עם הזמן. מיעוטים באמריקה שהיו קורבנות היישום המוטעה של אותם עקרונות היו הן חלק מהסיפור, וכן גם האנשים שנלחמו הכי הרבה כדי להביא את העקרונות הללו לבשלות רחבה יותר.
כעת, ההיסטוריה האמריקאית הפכה לסלע מחלוקת. לדוגמה, ה"ניו-יורק טיימס" טוען שאמריקה לא נוסדה על עקרונות הצהרת העצמאות והחוקה, אלא על עבדות. מועמדים דמוקרטים לנשיאות מכריזים דרך קבע שהחטאים הבסיסיים של אמריקה, גזענות וקנאות, נשארו ליבת האמריקאיות. מכללות ואוניברסיטאות מלמדות שההיסטוריה של הציביליזציה המערבית היא במקורה היסטוריה של עליונות הגזע הלבן.
התרבות האמריקאית התבססה בעבר על מסורת ומורשת של חופש אישי וחירות. את הזכויות שמובטחות בחוקת ארה"ב לא המציאה ממשלה. הן היו תולדה של התפתחות בת אלף שנה, של היגיון אנושי וסובלנות מוגברת. בו-זמנית, התרבות האמריקאית הייתה מושרשת בהבנה של ערך הקהילה. כן, גם קהילה דתית, אך במובן הרחב יותר, הקהילה האמריקאית הכירה בכך שהאמריקאים צריכים לראות את עצמם כשכנים-ידידים. אך גם עיקרון הקהילתיות יושם בברוטליות, אבל בהדרגה התחזק בפרקטיקה.
זרים זה לזה יותר מתמיד
כעת התרבות האמריקאית מתפוררת. השמאל האמריקאי מציע שעקרונות יסוד, כמו חופש הביטוי, הם רק כיסוי לכוחה של הדומיננטיות ההיררכית, שחופש הדת אינו עניין של סובלנות, אלא יצירת מסך לקנאות דתית.
גם הקהילה מתוארת כבלתי נחוצה, ושעדיף להחליפה בממשל מרכזי גדול וחזק. הלוקאליות נמחקה על-ידי השאיפה להכתיב מלמעלה מערך כללי יותר של ערכים.
וישנה השפה. הבעיה איננה טמונה בכך שאנשים מסרבים ללמוד אנגלית. האמריקאים לא יכולים אפילו להסכים על המינוחים הבסיסיים של שיחה, ונחושים לפרש לא נכון אפילו את ההצהרות הבלתי מזיקות של היריבים הפוליטיים, כהוכחות למזימות שלהם. למשל, האמריקאים עסוקים בדיון מרושע על "האם המילה He מתייחסת לגברים ביולוגיים, או לכל אחד שמזדהה אפילו זמנית כ'זכר'", תהיה מה שתהיה משמעות מילה זו בהקשר הזה. האמריקאים מקדישים ימים לניסיון לנחש אם יריביהם משתמשים ברמזים סמויים לגזענות או דעות קדומות, אם השימוש שלהם במונחים מסוימים נובע מהנחות יסוד מוסתרות. חוקי השפה מתחלפים במהירות ובאופן לא צפוי.
המטרה של אלה המקדמים את תפיסות העולם הללו היא להפריד בין האמריקאים. בסופו של דבר, כל זה מצליח, לפי שעה לפחות. ארה"ב היא הכלכלה הדומיננטית והחזקה בעולם, ויש לה את מבנה הממשל היציב ביותר ואת הצבא החזק ביותר; ובכל זאת, האמריקאים חשים זרים זה לזה יותר מאשר אי פעם.
שפה משותפת של הישרדות וסולידריות
מנגד, בישראל זה לא המצב. אולי כמי שרק מבקר כאן ולא תושב המדינה - כשאתה עומד במרחק מתמונה של האמן סרה (ז'ורז'-פייר סרה היה צייר צרפתי וחלוץ הטכניקה של נקודות וכתמים), קל יותר לראות את התמונה הגדולה. ממרחק כזה, ישראל נראית פחות מפוצלת מבחינה פילוסופית מאשר אמריקה בימינו.
לישראלים יש היסטוריה, תרבות ושפה משותפות. ההיסטוריה שנמתחת לאחור, 3,500 שנה, לימי אברהם אבינו. היא חובקת את הר הבית וחברון, ואת בניית ערים כמו תל אביב ממדבר. זו היסטוריה של טרגדיות וניצחונות, של מלחמות שלחמו שכם-אל-שכם, מוות זה לצד זה, בנייה משותפת. והיא היסטוריה שממשיכה בכל יום.
התרבות המשותפת - כוללת הכרה באנטישמיות שליכדה את היהודים במשך מאות שנים, וגם הכרה בסיסית בכך שהיהדות טמונה בשורש הערכים המשותפים. אפילו תל אביב החילונית נסגרת ביום הכיפורים. ומפני שהישראלים שותפים לתרבות הזו, הם חמים יותר כלפי ערכים דמוקרטיים וליברליים שבבסיס הציביליזציה המערבית.
ולגבי השפה המשותפת - לפי שעה, כן, לישראלים יש שפה משותפת. זו שפת ההישרדות. הם יכולים להתווכח באלימות על כל דבר, מרווחה, דרך שירות צבאי ועד אוטובוסים בשבת, אך הם מבינים שהשגשוג של ישראל נשען על סולידריות מול איום קיומי. זו גם אחת הסיבות לכך שהשמאל הפוליטי קרס, לפחות במה שנוגע לסוגיות ביטחון.
האם זה אומר שעתיד ישראל בהיר יותר מזה של ארה"ב? מובן שלא. אני מקווה, מתפלל ומאמין שאמריקה תחזיר לעצמה את הסולידריות שלה, את תחושת המשמעות ואת ערכי היסוד שלה. לישראל יש עדיין הרבה מה ללמוד מאמריקה (תחתכו רגולציה!), אבל גם אמריקה יכולה ללמוד מישראל. ישראל חייבת להבטיח שההיסטוריה שלה, התרבות והשפה לא יתפוררו תחת "החומצה" האוניברסלית, של ציניות; או השאיפה המיתית שלה להתקבלות עולמית על-ידי אלו שיש להם היסטוריה ארוכה ולא מפוארת, של אנטישמיות.
הכותב מנחה התוכנית "השואו של בן שפירו" The Ben Shapiro Show בארה"ב, הפודקסט השמרן הנפוץ בעולם, שלו כ-1.2 מיליון מאזינים ביום; ועורך ראשי של אתר ה"דיילי ווייר" (The Daily Wire), שלו כ-120 מיליון כניסות בחודש