סטודנטים באוניברסיטה / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
בראשית הקריירה האקדמית התחריתי על מלגה יוקרתית מול דוקטורנטית צעירה. באותם ימים ספרתי פרסומות סקסיסטיות בטלוויזיה, במטרה להוכיח שהחפצת נשים למטרות מסחריות היא נדירה, בניגוד לטענות פמיניסטיות. מנגד, עמיתתי ערכה מחקר אתנוגרפי שהתחקה אחרי טכניקות הקישוט של ערכות אב"כ במלחמת המפרץ השנייה, כ"אקט פמיניסטי חתרני" ודרך ל"העצמה נשית" של בחורות מסורתיות מהפריפריה. היא זכתה במלגה, והמריאה לקריירה אקדמית עתירת פרסים בלימודי מגדר בישראל, באירופה ובארה"ב.
הקריירה האקדמית שלי פחות זוהרת: למרות שפרסמתי 60 מאמרים וארבעה ספרים שצוטטו אלף פעמים - שיאי התעסוקתי היה פרופסור ללא קביעות באוניברסיטת אריאל. אחרי שנזרקתי משם, עברתי ללמד בעולם השלישי. שנים טענתי שאני מקופח באקדמיה, כי תפיסת עולמי השוביניסטית-קפיטליסטית אינה תואמת לאידיאולוגיה הסוציאל-פמיניסטית של החוקרים במדעי החברה והרוח. ייתכן שצדקתי, אך בדיעבד המסקנה היא שהמחקרים שלי על מיעוט סקס בפרסומות טלוויזיה, ושל עמיתתי על קישוט ערכות אב"כ כאקט פמיניסטי-חתרני, לא תרמו לעולם אינפורמציה קריטית.
זה נכון לגבי רוב המחקרים במדעי הרוח ובמדעי החברה. נתונים שפרסמה המועצה להשכלה גבוהה, המל"ג, לקראת שנת הלימודים האקדמית מראים שגם לסטודנטים נמאס כנראה ממחקרים לא חשובים. בשנות ה-80 כמחצית מהסטודנטים בישראל למדו לתואר במדעי החברה והרוח. היום נשארו פחות מרבע. יותר משליש מהבוגרים לא עובדים במקצוע שלמדו (לא מפתיע למי שעשה תואר במגדר), וגם המשכורות שלהם נמוכות ב-50% - זאת לעומת בוגרי החוגים להנדסה שנהנים מ"תור זהב" והפכו להכי מבוקשים במשק.
קל להאשים את הסטודנט הישראלי בשטחיות חומרנית, שמבריחה אותו ממעיינות החוכמה למדעי המחוגה, אך חשוב להבין שגם בימים היפים ההם, כאשר כל סטודנט שני למד סוציולוגיה או פילוסופיה, הדבר לא נבע מתשוקה לברברת אקדמית, אלא מכך שתואר במדעי החברה והרוח סיפק תמורה טובה להשקעה. עם מערכת השכלה גבוהה אליטיסטית, שקלטה רק חמישית מהאוכלוסייה (פחות מחצי לעומת היום) וסקטור ציבורי-הסתדרותי מנופח, היה קל לבוגרי אוניברסיטה למצוא עבודה קבועה עם שכר סביר ופנסיה תקציבית.
התרחבות מערכת ההשכלה הגבוהה, ביחד עם הפרטת חברת העובדים ומיקור החוץ של שירותי הממשלה, יצרו עודף של בעלי השכלה גבוהה לא רלוונטית, והנחיתו מכה אנושה על הכדאיות של לימודי מדעי החברה והרוח. מנהלים במשרד ממשלתי או במפעל הסתדרותי של פעם, לא חשבו פעמיים לפני שקלטו עובד עם תואר לא רלוונטי - גם כי הם לא שילמו את החשבון על טעויות, וגם כי לא היו בסביבה מועמדים מתאימים יותר. היום זה כבר לא עובד. שוק חופשי מוטה הייטק איננו זקוק למומחים להיסטוריה של ימי הביניים או למאסטרים באנתרופולוגיה. המשרות שמחכות לבעלי תואר במדעי הרוח והחברה הן בשירות לקוחות או במלצרות. בשביל זה לא צריך לבזבז שלוש שנים באוניברסיטה. לחלופין, הם יכולים לעשות הסבה להוראה, ואכן יש ביקוש לתוכניות להסבת אקדמאים למורים.
הסיפור היה נגמר כאן, אלמלא היה הממסד האקדמי מתעקש להשוות את גסיסת מדעי הרוח לדעיכת הרוח האנושית, ודורש תוספת תקציבית "להצלת מדעי הרוח". האקדמיה אולי שוכחת שהביקוש למדעי הרוח בעבר נבע מהשילוב בין תנאי קבלה קלים ללימודים עם עבודה נוחה וביטחון תעסוקתי לבוגרים. למדעי הרוח אין (ולא הייתה) סיבת קיום כלכלית. האם יש להם סיבת קיום אחרת? זו שאלה של טעם שחורגת מהמאמר, אבל גם אם הקלישאה ש"האדם צריך ספר כדי שיהיה בשביל מה לחיות, וכסף בשביל לקנות את הספר" נכונה - זה לא אומר שצריך לתת מימון ממשלתי לחוגים לספרות. שייקספיר כתב מחזות שמרתקים אותנו 400 שנה אחרי שנוצרו, בלי לקבל גרוש ממשלם המסים הבריטי. פרופסורים לספרות מקבלים משכורות ותקציבי מחקר מהכיס שלנו, כדי לכתוב פרשנויות לעיתים משעממות על שייקספיר.
התחלתי בנימה אישית, ואיתה גם אסיים: ספק אם אני "מדען פורץ דרך", אבל אני פרופסור שמודע לערך המוגבל של מחקר בתחומו, ומרצה שלא משלה את הסטודנטים ומבהיר בצורה חד-משמעית כי מבחינה כלכלית מומלץ להם לעבור חוג: ממדעי החברה והרוח - להנדסה.
הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת קוץ' (Koç Üniversitesi) באיסטנבול