הפגנה בנושא משבר האקלים / צילום: המרד בהכחדה
ההתמודדות עם משבר האקלים היא אחד האתגרים הגדולים ביותר של האנושות. העדויות הולכות ומתעצמות. גלי החום באירופה בקיצים האחרונים המחישו זאת היטב. המסת קרחוני ענק בגרינלנד, בקנה מידה שלא נחזה, שריפות ענק בסיביר - כל אלה הם חלק מתהליך שאנחנו אחראים לו, ועלינו האחריות גם לעצור אותו. מדעני האו"ם הזהירו באחרונה כי ייתכן שהגענו לנקודת האל-חזור מבחינת התחממות האוקיינוסים. אלה חדשות רעות וקשות, אבל זה אומר כי עלינו לפעול בכל הכוח וביתר שאת כדי להביא לצמצום הסכנה. אם לא נפעל לצמצם את ההתחממות, יהיה גרוע פי כמה.
כאן במזרח התיכון, השלכות משבר האקלים יהיו אסון. פחות מים במזרח התיכון - זה מתכון לאסון. מדובר בחיים שלנו. מיליוני אנשים צמאים למים יביאו להחרפת אי-היציבות והמלחמות באזורנו. גם הצבא החזק בעולם והחומה הגדולה בעולם, לא יעזרו לנו בתרחיש התחממות שצפויה כאן.
ב-2015 נחתם "הסכם פריז", שסביבו התאחדו מדינות העולם, כולל ישראל. ההסכם הגדיר יעד להגבלת ההתחממות, אך לא הגדיר מנגנונים טובים כדי להגיע ליעד הזה. היום ברור כי היעד צריך להיות שאפתני הרבה יותר, וגם שכל המדינות חייבות לעשות הרבה-הרבה יותר. עמדתי בראש "ועדת המשנה של הכנסת למעקב אחר יישום הסכם פריז", ואני יכולה להגיד בצער רב - ישראל לא מתאמצת וכמעט לא עושה כלום כדי לקדם את היעדים שעליהם התחייבה, שגם הם לא רציניים. ובעיקר, ישראל לא מקדמת את האינטרסים של העתיד שלה בזירה הבינלאומית.
בוועידות האקלים של האו"ם (השתתפי ברבות מהן, בחלקן כנציגת הכנסת), מדינות האיים הקטנים באוקיינוס השקט, שפשוט יטבעו בים כשהוא יעלה מטר או שניים, זעקו - הצילו! הן שהובילו את הקריאה לפעולה בעניין. לישראל, כמדינה במזרח התיכון, יש הרבה סיבות ואינטרסים להוביל קו דומה - גם אנחנו נהיה בסכנה אדירה אם משבר האקלים לא יימנע. הקריאה מירושלים לזירה הבינלאומית חייבת להיות - הצילו! אך קריאה כזאת, לא יצאה כאן מעולם.
המדענים כבר דיברו על ההתחממות הגלובלית בשנות ה-60-70 במאה ה-20. את הפתרונות לאנרגיה נקייה כבר התחילו להמציא. כשהייתי סטודנטית לתואר שני באנרגיה סולארית לפני 20 שנה, הבנתי דבר פשוט - הטכנולוגיה לשימוש באנרגיית השמש כבר כאן, עכשיו צריך לקדם אותה. אבל נראה שלא היה רצון פוליטי כדי שהיא תקודם.
לישראל יש תפקיד ייחודי בהובלה עולמית להתמודדות עם משבר האקלים. התירוץ ש"ישראל קטנה ומהווה רק אחוז קטן מהפליטות" לא תופס. דווקא קוטנה של ישראל הוא יתרון - אנחנו יכולים לעשות שינויים מהירים. אנחנו חייבים לפעול ולהוביל את השינוי. לשבת על הגדר זאת לא אופציה.
ישראל מובילה בחזית הטכנולוגיה בתחומים רבים. היום אנו נדרשים להיות בחזית המעבר לכלכלה דלת פחמן, לאנרגיה נקייה, לחקלאות מותאמת לשינוי אקלים, לחיסכון במים, ולשמירה על המגוון הביולוגי. בחלק מהתחומים אנחנו כבר מובילים, כמו חקלאות ומים, ובאחרים כמו אנרגיה נקייה יכולנו להיות מובילים, אם הממשלה הייתה משקיעה את המשאבים בכיוון.
ישראל חייבת ליזום שיתופי-פעולה עם גורמים בינלאומיים ועם שכנינו, כדי להתמודד ברמה האזורית עם המשבר. טכנולוגיות המים של ישראל יכולות להניע שינוי אדיר במזרח התיכון, אם לכולם תהיה נגישות אליהן. זהו גם אינטרס שלנו - למנוע את האסון שיגיע אם לא יהיו מים למדינות השכנות.
אנחנו יודעים שעדיין אפשר לפעול לצמצום משבר האקלים, אבל הזמן לפעול הולך ואוזל. זה תפקידנו, תפקיד הדור שלנו, להוביל את השינוי. אנחנו חייבים לשמור על המקום הזה בשביל הילדים שלנו, ובשביל הילדים שלהם. אנחנו הדור שחייב לפעול לפני שייגמר הזמן. אין יותר מקום לתירוצים. ויש מה לעשות - השינוי אפשרי.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר (הכנסת ה-20), סגנית יו"ר מפלגת התנועה הירוקה, ממובילות התנועה הסביבתית בישראל