מליאת הכנסת / צילום: יוסי זמיר
רק לאחרונה הושבעה כנסת ישראל וכבר מונחות לפתחה עשרות הצעות חוק חדשות. לכאורה, מדובר בתגובת לחץ טבעית: חברי הכנסת חוששים מבחירות נוספות ומעוניינים להותיר חותם.
משום מה הפכה החקיקה לזירה בה נמדדים ח"כים, וממנה נגזרת הצלחתו של חבר הכנסת. כן, גם התקשורת לרוב מעודדת תחרות זו ומעניקה את הפרסום הנחשק לח"כ המחוקק.
אך ברוב הפעמים בהם ח"כים מציעים חוק חדש, הם מציעים במקביל גם הצעת נגד - הצעה נגד החירות שלנו. מרגע התקבלותו של החוק החדש היא למעשה מצטמצמת והולכת.
מרגע שעבר החוק תצטמצם החירות שלנו כאזרחים בתחום נוסף המצטרף לרשימת הנושאים שהמדינה מסדירה. החל מאותו רגע קובעת עבורנו המדינה דרך מסוימת שבה, ורק בה, לגיטימי לפעול. כל חוק נוסף שמעביר הפרלמנט, מעביר פרומיל נוסף של סמכות מידי האזרחים אל ידי המחוקק.
בכל פעם שהכנסת תומכת בחוק שאמור לשרת תכלית ראויה ולפתור בעיה חברתית או כלכלית, היא למעשה מביעה אי אמון בציבור. אומר זאת כך: מדובר בהכרזת אי אמון ביכולת שלנו כיחידים וכקהילות לנהל את עצמנו באופן שהוא טוב דיו מבלי שהמדינה תקבע עבורנו את מסלול חיינו. אי אמון בתבונתו של העם ליצור ולשמר מנגנונים מוצלחים מאלה המעוצבים באופן מלאכותי באמצעות ועדות מומחים, או כתוצאה מלחצים פוליטיים. אי אמון בכוחן של קהילות משפחתיות, חברתיות וכלכליות לנהל את חייהן בכוחות עצמן ולחתור בהצלחה להשגת מטרותיהן.
כל חוק שעובר מייצר אפקט שרשרת שבד"כ רק את הראשון שבו אנו רואים. את אלה שיבואו אחריו קשה, ולעיתים בלתי אפשרי, לצפות. מכיוון שהאפקט הראשוני שמביא החוק הוא חיובי ואלה שיבואו אחריו לרוב יהיו שליליים, קל מאוד "למכור" את החוק ככזה שייטיב עם הציבור ולא כפי שהוא. כנסת ישראל היא שיאנית הפרלמנטים בחקיקה. ישראל סובלת בשנים האחרונות מעודף חקיקה מוגזם. לפי בדיקה שערך נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה יוחנן פלסנר, בעשור הראשון של שנות האלפיים הוגשו בישראל 12,725 הצעות חוק פרטיות. בתקופה המקבילה הוגשו בבריטניה רק 915, בדנמרק 155 ובהולנד 118.
הכנסת ה-20 היא שיאנית החקיקה בכל הזמנים במספר פרמטרים: הן ביחס למספר החוקים שהתקבלו בה (625 חוקים); הן בממוצע החודשי של החוקים שהתקבלו בקריאה שלישית; והן ביחס למספר הצעות החוק שהונחו על שולחן הכנסת (5,997 הצעות חוק פרטיות ו-393 הצעות חוק ממשלתיות).
הכנסת הנוכחית, הכנסת ה־22, רק הושבעה וכבר מוצפת בעשרות הצעות חוק חלקן מיותרות לחלוטין. בין היתר, הצעת החוק לפיה כל נהג יחויב להשבית את רכבו באופן יזום ליום אחד בשבוע, לצד הצעה אחרת להעלות את שכר המינימום ליותר מ־7,000 שקל.
בלי להיכנס לדיון לגבי יעילותו של שכר המינימום, ברור לכולם כי להצעה זו אין סיכוי לעבור, וכי מטרתה היחידה היא לייצר אייטם לחבר הכנסת שמגיש את ההצעה. על מוזרותה של ההצעה לגבי השבתת כלי רכב אני מניח כי אין צורך להרחיב.
החקיקה בישראל נמצאת באינפלציה מוגזמת ומסוכנת. החופש של האזרח נפגע מהתחרות הזו שבין הח"כים ומההתערבות המוגזמת בחייו. את התחרות הבריאה בין העסקים במשק החלפנו בתחרות מזיקה בין ח"כים. יחד עם הפגיעה בחופש האזרח נפגע באופן הרסני גם השוק החופשי הכורע תחת נטל רגולטורי קשה ומיותר. החופש לנהל עסקים הוא החמצן של המגזר היצרני, המגזר שהמשק כולו מתבסס עליו.
בכנסת הקרובה (בתקווה שתאריך ימים) אני מתכוון לפעול בעיקר למען ביטולם של חוקים מיותרים שנוספו בשל התחרות הפופוליסטית הזו. כולי תקווה כי הכנסת ה־22 תדע להתעשת ולעצור את מרוץ החקיקה המטורף הזה, וכי חברי הכנסת ימדדו באיכות החקיקה ובתוצאות שהביאה חקיקתם ולא רק בכמות החוקים שהעבירו.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם סיעת הימין החדש ואלוף משנה במיל'