שמיים כחולים / עטיפת האלבום
אם הרוקנרול הישראלי היה בית ספר, אז בתעודת סוף השנה של להקת "יום שני האחרון של אוקטובר", בכיתת אלבומם "שמיים כחולים", היה נכתב כדלהלן: "תלמידים טובים, העומדים במטלותיהם וממלאים את משימותיהם כנדרש. עולים לכיתה הבאה". לא בטוח שזו מחמאה, בוודאי כשמדובר ברוקנרול, ששואף במהותו לנתץ מסגרות. על המוזיקה של "יום שני האחרון של אוקטובר" אפשר להטביע חותמת V במרבית הפרמטרים - טכניקה, סאונד, לחנים, נגינה, שירה, הפקה ואפילו גרוב סימפתי. אז מה חסר? תעוזה.
אלבום הבכורה המוערך שלהם "יופי", הסתיים בשיר בשם "עמוק", שבו הם שרו: "איך אני עובר מפה לשם. מתחבט בדעתי. לא דוחק בי הזמן למצוא את מקומי". כמעט עשר שנים אחר כך, המוזיקה שלהם כבר התבססה, נשענת עדיין על הרכב רוקנרול בסיסי מתומצת ומיומן: ישי גרוס הסולן הגיטריסט וכותב השירים, יפעה נאור בקולות ובגיטרה, אייל לויט בבס ואודי שמש בתופים. המפיק המוזיקלי, שאול גרוס, האח של ישי, מיקד אותם לטובה באלבום קצר (כמעט חצי שעה אורכו), מהודק וענייני. כבר בשיר הפותח, "לפעמים", מתפרץ הרוק המקצועני והאפקטיבי שלהם. המילים קצרות ופשטניות. כמו ביתר השירים, הן דיבוריות, לא מתפייטות. ב"לפעמים" מתלוות אליהן זעקות ונהמות. לא משהו שלא שמענו בעבר. אבל אז מגיעה הבלדה "מעבר לקשת בענן" - נאיבית וביקורתית כאחת. החספוס הרוקנרולי מנטרל את מתקתקות הקיטשיות שבמילים: "חולם על הקשת בענן, אומרים יש שם מקום מושלם, גן עדן של ממש, נלך שם ביחד שלובים יד ביד", והרמוניה קולית נהדרת מתלבשת היטב על הלחן היפה.
גם "אני ואת" הוא שיר מצוין, על זוגיות מורכבת. דואט נשי-גברי, מתפצל ומתאחד, שהמוזיקה ממחישה בו את הקושי והרוך שבטקסט. כך גם "הי את" העצוב, המקסים במורכבותו הננעצת במהלומות מוזיקליות חשמליות במובן החודר. יפעה נאור, הצלע הנשית ברביעייה, שכתבה את השיר ומובילה אותו, פונה למישהי, ככל הנראה לעצמה, ומקוננת על חוסר תמיכה אימהית. שלושת השירים הללו מחפים על שאר השירים, שהם "בסדר גמור" - וזה מה שלא בסדר בהם.
ניקח למשל את "יום אחד" - שיר על הכמיהה להיות מפורסם ולהסתער על העולם, אם כי כמו כולם - ונשווה אותו עם "גם אני" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שיר שגם הוא מתאווה לכל אלה. "יום שני" עם: "יום אחד גם אני אעשה ת'מיליון. יום אחד גם אני בעשירון העליון. יום אחד גם אני אעקוף את כולם ואשקיף מלמעלה על כל העולם", לעומת פוליקר וגלעד: "גם אני רוצה לשלוף מהשרוול, לצחוק בביטול ולהגיד בזלזול: קניתי, מכרתי, פתחתי, סגרתי, כיוונתי, יריתי, פגעתי בול". בול! והברק הקולע הזה הוא מה שחסר באלבום, בעיקר במילים - שאין בהן בשורה.
בעטיפה היפה של האלבום (איירה: שירז פומן), נראים זוג חבוק וכלבם, צופים בשמיים כחולים-שלווים, שמתוכם מתפרצים עננים כמו להבה. בדיוק אותה אש קיצונית, שנעדרת מהאלבום.