אריק ברמן / צילום : כפיר זיו
"תל אביב, ספטמבר 2009. אלבום זה הוקלט במהלך יוני-יולי שנת 2009. הזמן העולמי מבשר על תקווה גדולה, עם עלייתו לשלטון של נשיא אמריקאי חדש. ומעורר השראה, לצד שפל כלכלי מהקשים שידע העולם במאה האחרונה.
"בזמן האישי אהיה בן 30 הקיץ, עדיין רווק בעיר הגדולה, כמעט צעיר. האלבום הראשון שהוצאתי בחיי הצליח בצורה יוצאת דופן וגרף עבורי מיני תארים וקהל אוהבים. האלבום השני, למרות שהתקבל די יפה, כבר לא זכה לאותה עדנה, ותחושה מסוימת של קוצר רוח עברה בקרב מי מסובביי שהרבו להזכיר לי את נסיבות המשבר הכלכלי. כך או כך, מכיוון שמניין ההופעות הלך וירד, מצאתי את עצמי עם עודף זמן פנוי ועם מיני מחשבות בראש".
את המילים הנוגעות והכנות האלה כתב אריק ברמן למעריצים שלו, רגע לפני שעשה ריסטארט לחייו, וצירף אותן בכתב יד, עם מחיקות ותיקונים, כמעין הקדמה או אולי תוכנית הפעלה, לאלבום השלישי שלו "הקלטות מרתף", שניקה את שולחנו האמנותי מכל מה שיצר עד אז. כשהם קראו את הטקסט הזה, הוא כבר היה עמוק בתוך מסע מחוף לחוף בארה"ב, לבד במכונית. מכיוון שלא היה כאן כדי לקדם אותו, הפך "הקלטות מרתף" לאלבום כמעט מחתרתי, לבעלי עור תוף רגיש במיוחד, שמספרם גדל עם השנים. כשהיו מבקשים ממנו בהופעות לשיר ממנו משהו, היה מסרב ואומר: "יום אחד נחגוג לו עשור ואז".
ב-16 בנובמבר זה יקרה סוף-סוף, במרכז ענב בתל אביב. במסגרת פסטיבל הפסנתר, יקיים ברמן את ההבטחה ויחגוג עשור לצאת האלבום, במופע מיוחד שבו ישיר את כל השירים שמיעט לשלב בהופעות שלו, יחד עם דניאל דור ואלון אלבגלי, חברי הצמד "דדלון" שהכיר בניו יורק. השירים האלה זורקים אותו שוב לנפילה שבאה אחרי האלבום הראשון, שהזניק אותו לצמרת האמנים הכי מושמעים, ואז באה ההתרסקות עם השני, הפחות מושמע, והשלישי, שכבר נעשה בתקציב דל, מתוך צורך אמנותי טהור וידיעה שלא יימכר כמעט.
ברמן שומר על עצמו. שותה הפוך נטול, מתבאס שאין חלב שקדים, יושב בתוך בית הקפה כי הוא לא מעשן סיגריות, מתייסר בסוגיות קיומיות שהושפעו עמוקות מיובל נח הררי וחי בתדר משלו, ליד המציאות, אבל הכי קרוב אליה מאי-פעם, לפחות כלכלית.
כותרת האלבום היא "הקלטות מרתף - המשבר הכלכלי 2009". לא צריך להיות כלכלן גדול כדי לדעת שהמשבר העולמי פרץ שנה קודם, וכשאני מנסה לברר את הפרט הזה עם ברמן, הוא צוחק, "אמנים, את יודעת, אין להם מושג" - ובעצם מסכם את האופן שבו ניהל את הקריירה המוזיקלית שלו עד לפני שלוש שנים, כשהבין שלא מספיק להיות מוכשר, לכתוב טקסטים טובים ומוזיקה עם עומק, אלא לעבוד בזה, ממש, כל יום.
אבל אז, אחרי שהאלבום השני לא עמד בציפיות הגדולות, כולם הסבירו שזה לא הוא, אלא המשבר הכלכלי שהגיע לישראל ופגע לאנשים בכיס ולכן לא קונים אלבומים ולא יוצאים להופעות.
"כשמספר ההופעות ירד, ניסיתי להבין מה אני עושה עם עצמי והחלטתי לטוס לטיול שלא עשיתי אחרי הצבא", הוא מספר. "הייתה לי חצי שנה, אז אספתי את כל השירים שנשארו לי ורציתי להקליט, והוצאתי את 'הקלטות מרתף' כי ידעתי שאם לא אקליט אותם עכשיו, הם כבר לא יהיו רלוונטיים".
בדיעבד, אולי היה טוב יותר אם האלבום הראשון שלך לא היה מצליח כל־כך, והפריצה שלך הייתה יותר מתונה? אולי אז, משבר האלבום השני היה פחות חמור.
"לא יודע אם הייתי שורד כישלון של אלבום. הוצאתי אותו לבד, בתקופה שזה לא היה שכיח ובלית ברירה. אם הוא היה נכשל, אני לא יודע אם היה לי את הכסף לעשות עוד אחד, לקחת עוד הלוואות, להתחייב".
בשורה התחתונה, הזכויות הן שלך, וזה יתרון עצום.
"זה עבד לטובתי בסופו של דבר, הצלחתי לכסות את ההשקעה ולהרוויח, מה שנתן לי אוויר לעשות דברים ניסיוניים. באותו זמן יניב דוידסון מ'עננה' הציע לי חוזה. ההורים שלי לא הסכימו שאחתום עליו כי הוא היה מאוד קשוח, והציעו לי עזרה במימון. מאותו רגע, איתן, בן הזוג של אמא שלי, ליווה אותי, וטוב שכך, כי אני מסוג האנשים שלא יודעים כמה כסף יש להם בבנק".
עם הגישה של "בוא נדחוף את הראש לחול ורצוי כמה שיותר עמוק" הוא נלחם כבר כמה שנים, אבל היא עדיין נוכחת ברקע. "ברגע שאני מתעורר בבוקר ושואל את עצמי מה אני רוצה לעשות, כסף לא נכנס לשם ורק כשמנהל הבנק מתקשר אני מתמודד עם זה. אני משמר כמה שאפשר את האשליה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני לא פזרן ואני לא יכול להגיד שאני שקול, כי אני לא יודע כמה בדיוק יש לי ואת רוב הכסף אני מוציא על אוכל".
עדיין אין לך משפחה, אז קל לך לחיות כאילו אין מחר.
"נכון, אבל זה לא רק זה. כאמן, אם אני רוצה לחיות את השכבה שמעבר למציאות, אני לא יכול להתעסק בכסף. אני עסוק בלמידה, במדיטציה. כשאתה כותב טקסטים, יש משהו שמחייב אותך לעשות זום-אאוט ולחיות את המציאות אחרת, כמו שעשו ליאונרד כהן או בוב דילן, שהם בעיניי כמו נביאי התנ"ך. אנשים רוצים להאזין למשהו שייתן להם השראה, ואם מישהו מתעסק בכסף וביומיום, הוא לא יכול להגיע לשם".
זה לא חייב להיות בקוטב הנגדי. אפשר לעשות הפרדה פנימית בין העולם הגשמי, הכסף והפרנסה, לבין האמנות, ואפילו לרתום אותו לטובת היצירה.
"יש כאלה שמסוגלים לעשות את ההפרדה הזאת, לי קשה. אין לי משפחה אז קל לי, אבל מצד שני יש לי את הזכויות לשירים אז זה נותן ביטחון".
ברמן חזר מארה"ב, הוציא אלבום שתיעד את המסע שלו, היה פה שלוש שנים שבהן חווה צחיחות יצירתית, חיפש את עצמו, למד באוניברסיטה, טס לשלוש שנים לניו יורק, וכשחזר ארצה רצה להוציא אלבום, אבל לא היה לו כסף. האופציה היחידה שעמדה על הפרק הייתה הדסטארט, שהפכה לנקודת מפנה משמעותית בקריירה שלו.
"בזתי לזה שאני צריך לבקש עזרה מאחרים, לא ראיתי את עצמי מדבר למצלמה ומבקש כסף, התביישתי. חיים שמש ניהל אותי אז והתלבטנו מה עושים. בלית ברירה, נכנסתי לזה והתחלתי לתקשר באופן ישיר עם המעריצים. היה לי קושי לוותר על המסתורין שחשבתי שהוא קריטי לאמן ולקח זמן עד שהבנתי שאם פעם נמשכו אליו, היום זה לא סקסי. פתאום כמה שיותר סטורי וחשיפה זה יותר טוב".
יש לך קהל כמעט פנאטי, שהולך אחריך לכל הופעה.
"הוא נהיה כזה לא מזמן. לפני חודש, כשהופעתי בבארבי, הבנתי שיש לי קהל שיודע את כל המילים מכל התקליטים, וזה לא קרה עד היום כי לא תחזקתי אותו. את רוב האנרגיה השקעתי תמיד בכתיבה, ורק בשלוש השנים האחרונות, מאז ההדסטארט, התחלתי ממש לעבוד בזה. אני עוד לא שם עד הסוף, אבל אני בהחלט בדרך. אני קובע הופעות גדולות כל חודשיים עם 'המון ווליום', ובין לבין משווק, מפיץ ויודע שאם אעשה את הפרסום הנכון, יבוא קהל".
עברת תהליך פנימי עמוק בהקשר הכלכלי.
"הפסקתי להתייחס לכסף כאל לכלוך. עם כסף אני יכול לקדם כל מה שאני רוצה. עכשיו אני מחפש בנרות מישהו שינהל אותי ורוצה לגבש צוות קבוע שיעבוד איתי, כמו הלהקה שמלווה אותי כבר 15 שנים. יש לי ויז'ן לעשות ערב אינטראקטיבי, כי השירים החדשים שלי עוסקים בעולם החדש, הפוסט-רומנטי. הגל שעומד להגיע הוא כל-כך עצום, למרות שלאף אחד אין מושג איך הוא ייראה. מה שאני יכול להציע זאת אלטרנטיבה משלי. התרגלנו שמוכרים לנו רגשות ולא ידע. זה השינוי הכי גדול שנעבור".
אישי: בן 40, רווק, גר בתל אביב
אקטואלי: יופיע בפסטיבל הפסנתר ב־16.11, במרכז ענב בתל אביב
עוד משהו: עושה מדיטציה באופן קבוע