אל צ'אפו מוסגר לארצות הברית / צילום: רויטרס
שמונה מסוקים טסו ביום ראשון לפנות בוקר בגובה נמוך לעבר כפר קטן ליד העיר אידליב במערב סוריה, קרוב לגבול עם טורקיה. כמה מהם הנחיתו כוח קומנדו אמריקאי שפרץ למתחם שבו התחבא מנהיג דאעש, אבו באכר אל-בגדאדי. אחת מנשותיו הסגירה את מקום מחבואו. כוח העילית האמריקאי הרג ביריות כמה שומרי ראש, ושתי נשים שלבשו חגורות נפץ, ורדף לתוך המתחם אחרי המטיף הדתי שהוביל את הארגון ששבר שיאי אכזריות במזרח התיכון והיה על הכוונת של ארצות הברית - ולמעשה, חצי עולם לפחות - לא מעט שנים.
אל-בגדאדי נמלט למחילה ללא מוצא, עם שלושה ילדים שאולי חשב, או תכנן, שישמשו כמגן אנושי. הכוחות האמריקאים שלחו כלבים בעקבותיו. לפי הדיווחים, מנהיג דאעש פוצץ חגורת נפץ שעה שהלוחמים סגרו עליו, כשהוא הורג את עצמו ואת הילדים. הכוחות האמריקאים לקחו חלקים שנותרו מגופתו, זיהו אותו באמצעות בדיקת דנ"א, ו-12 שעות לאחר מכן כבר עמד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בפני האומה, תיאר את רגעיו האחרונים של מי שהכריז על עצמו כמנהיג המדינה האסלאמית, ואמר ש"הוא מת כמו כלב, מייבב וצורח".
יותר מכל דבר אחר בעשורים האחרונים, הפך המצוד לסמל הכוח האמריקאי. ההתערבויות הצבאיות האמריקאיות אולי כושלות, הנכונות להתערב צבאית על רקע הומניטרי הולכת ופוחתת, אבל וושינגטון נשארה מחויבת למצוד - מרדף מתמשך, בינלאומי, ללא הגבלת זמן, ללא עכבות פיננסיות, לפעמים ללא עכבות מוסריות - אחרי מי שנכנסו לרשימת ה"מטרות ברמה גבוהה" שלה. אמריקה צדה את אויביה, מימי המערב הפרוע, עבור בפנצ'ו וייה, ובמאה הנוכחית היו אלה הטרוריסטים המוסלמים שהפכו לנערי הפוסטר של שלטי ה-WANTED המפורסמים כל-כך.
המרדף מתנהל באמצעות המודיעין המשוכלל של ארה"ב ושל בעלות בריתה, באמצעות "יומינט", מודיעין אנושי שלוקח שנים לפתח, בהתחשב במודעות של הטרוריסטים ליכולות המעקב האלקטרוניות, באמצעות פרסים מובטחים של עשרות מיליוני דולרים בעבור מידע או תפיסה, ומסתיים לרוב בחיסול. בין שבטילים שמשוגרים ממל"טים בשמיים, או ביריות מכוחות קרקע מיוחדים, בין שבקצה של מחילה שמובילה לשום מקום או בקומה השלישית של מתחם מבוצר בפקיסטן - האמריקאים ממשיכים להישבע בזכות יעילות המצוד. אחרי הכול, האתוס האמריקאי, כמעט מיום כינונו, מושתת על חלוקת העולם ל"טובים" ול"רעים", על "כוחות האור" מול "כוחות החושך". ובמלחמה, כמו במלחמה, כמעט כל האמצעים - הטכנולוגיים, המשפטיים והמוסריים - כשרים.
מה שהתחיל בשנות השפל הגדול בארה"ב - כששודדי בנקים שבו את לב הציבור כשהם חוצים את גבולות המדינות, והביא להקמת ה-FBI (לשכת החקירות הפדרלית); אותה תפיסה בלתי מתפשרת של ה"טקסס ריינג'רס" שאנשיה הובילו כוח משימה מיוחד שצד בהצלחה את בוני וקלייד - הפך בעשורים האחרונים למשימה חוצת גבולות של הצבא האמריקאי כולו, לדוקטרינת פעולה - דוקטרינת המצוד. כמו שניסח זאת טקסני אחר, נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש ב-2003: "בעידן הנוכחי אנחנו נמצאים בסוג חדש של מלחמה, כזו הדורשת מאיתנו לנהל מצוד בינלאומי".
אוסמה בן לאדן
המצוד אחרי אוסאמה בן-לאדן נפתח כשבועיים אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. בבוקר אותו יום, חטפה חבורה מאומנת היטב של פעילי אל-קאעדה - הארגון המוסלמי-סוני הקיצוני שייסד בנו של מיליונר סעודי - ארבעה מטוסי נוסעים שהיו רק בתחילת דרכם לחוף המערבי, מלאים בדלק סילוני ומוכנים לשמש כפצצות מעופפות. חלק מהחוטפים למדו לטוס בפלורידה וחלק הבריחו את הסכינים היפניות ששימשו אותם כדי לשסף את גרונם של הדיילים ובני הערובה ולפרוץ לתא הטייס בסוליות הנעליים שלהם. שבועיים אחרי שריסקו את המטוסים על שורת מטרות, ביניהם מגדלי התאומים בניו יורק, וגרמו למותם של כ-3,000 אנשים, הודיעו הרשויות האמריקאיות כי אל-קאעדה הוא הארגון האחראי לפיגוע. באוקטובר לקח בן-לאדן עצמו אחריות על פיגוע הטרור המפורסם ביותר בהיסטוריה, והמצוד אחריו החל.
הוא נפתח בפלישה רב-לאומית לאפגניסטן, שם הקים בן-לאדן את אל-קאעדה בחסות ארגון הטליבאן, ושם גייס פעילים אסלאמים קיצוניים מרחבי העולם. בן-לאדן היה מודע היטב ליכולות המודיעין של ארה"ב ושל המערב וחי מתחת לרדאר, בכפרים הרריים ובמערות, ללא אמצעי קשר אלקטרוניים. לפי רוב ההערכות, הוא התחבא באזור "טורה-בורה" - רכס הררי מבודד ליד הגבול עם פקיסטן, משם שיגר מדי פעם קלטות שמע ו-וידיאו המוכיחות כי הוא בחיים, וקרא ממקום מחבואו למוסלמים ברחבי העולם לבצע פיגועים. לא ברור עדיין כיצד, אך בן-לאדן הצליח לעזוב בהצלחה את הרכס, ולהתחבא בפקיסטן במשך שנים.
המצוד אחריו נמשך קרוב לעשר שנים. הידיעות הראשונות על מקום הימצאו הסופי הגיעו מבלדר כווייתי שנמצא תחת מעקב אמריקאי. בן-לאדן אולי לא השתמש בשום אמצעים אלקטרוניים, אבל מי שהיו איתו בקשר כן עשו זאת. בעזרת רשת רחבה של מודיעים, ומעקב שיטתי ואלקטרוני, הסיק ה-CIA האמריקאי כי בכיר באל-קאעדה מסתתר במתחם גדול בפאתי אבוטאבאד, עיר ליד הבירה איסלאמבאד. כחלק מהמצוד, ניסו האמריקאים להבין מי נמצא בבית. הם גילו כי למתחם אין חיבור לאינטרנט או לטלפון, וכי תושביו שורפים את הזבל בעצמם. ה-CIA אפילו יזם מבצע חיסון אזורי שהוביל רופא ששימש כסוכן מקומי, שמטרתו הייתה להשיג דגימות דם מהילדים במתחם, שניתן יהיה להשוותן לדנ"א המשפחתי שהיה מצוי בידי האמריקאים. עדיין לא ברור אם המבצע הצליח או נכשל, משום שהרופא נעצר על-ידי הפקיסטנים ונידון ל-23 שנות מאסר.
בכל מקרה, בדרך כלשהי הם הצליחו לוודא כי מדובר בבן-לאדן. ב-2 במאי 2011, באחת אחר חצות, נחתו שני מסוקים עם לוחמי עילית אמריקאים של יחידת "אריות הים" ליד המתחם. הם הסתערו עליו, הרגו כמה שומרי ראש, ומצאו את בן-לאדן בחדר השינה שלו בקומה השלישית. הוא נורה למוות, בקרב שעדיין מעורר מחלוקת בקרב הכוחות המיוחדים האמריקאים בנוגע לשאלה מי ירה ראשון במנהיג אל-קאעדה. גופתו הוטסה לנושאת מטוסים שעגנה לחופי פקיסטן. שם, לאחר טקס קבורה אסלאמי קצר, היא הושלכה למצולות, במטרה למנוע מקברו לשמש מקור עלייה לרגל בעתיד. הפשיטה נמשכה 40 דקות. פיטר ברגן, חוקר אמריקאי המתמחה באל-קאעדה, העריך בעבר כי המצוד אחרי בן-לאדן עלה לארה"ב כ-500 מיליארד דולר.
סדאם חוסיין ומועמר קדאפי
שמונה חודשים נמשך המצוד בעיראק אחרי סדאם חוסיין, עד שהתגלה בבור באדמה. ארה"ב פלשה לעיראק במארס 2003, אחרי טענות שהתבררו בדיעבד ככוזבות בנוגע לתוכניות שימוש של חוסיין בנשק להשמדה המונית. המנהיג העיראקי ששרד את המלחמה עם איראן בשנות ה-80 ואת מלחמת המפרץ הראשונה בשנות ה-90, מצא את עצמו בתחילת שנות ה-2000 בלב המלחמה האמריקאית נגד הטרור, ללא סיכויים רבים.
חוסיין ירד למחתרת כבר מיד לאחר תחילתה של הפלישה האמריקאית לארצו. הוא לא ניסה לשדר אות חיים, לא ניסה לאחד את השורות מאחורי ההתנגדות החמושה לאמריקאים, לא ניסה להמריץ את צבאו להתנגד. שני בניו, שכן עשו זאת, נורו ונהרגו כבר ביולי על-ידי כוחות אמריקאים. ההמונים, ביחד עם כוחות אמריקאים, חשפו ובזזו חלק מהארמונות שהקים ברחבי עיראק, ובהם שמר עשרות מיליוני דולרים מכספי הנפט הרבים של המדינה. סדאם עצמו ירד למחתרת.
האמריקאים היו נחושים למצוא אותו. ממשלת ארה"ב הציעה 25 מיליון דולר למי שיסגיר אותו לרשויות, והמשימה לאתר אותו הוטלה על כוח צבאי מיוחד שערך פשיטות על בתי מסתור, עצר חמולות שלמות וחקר מאות בני אדם - בשיטות שנויות במחלוקת - בניסיון למצוא את נשיא עיראק לשעבר. התפנית הגיעה אחרי שמקורב לו נעצר במבצע מיוחד, והסגיר את המיקום של חוסיין, במתחם מבודד ליד תיכרית, עיר הולדתו.
מאות החיילים שפשטו על בקתת לבנים פשוטה ב-13 בדצמבר 2003 התקשו למצוא אותו, עד שהתגלה במקום פתח כניסה לבור שהוסתר מתחת לשטיח. החיילים התכוונו להשליך רימון לבור, כשנשמע מתוכו משפט באנגלית - "אני סדאם חוסיין נשיא עיראק ואני מוכן למשא ומתן". המשא ומתן כלל יציאה בידיים מורמות, כאשר בבור התגלו כלי נשק וקרוב למיליון דולר במזומן. הפשיטה נמשכה 25 דקות. שלוש שנים לאחר מכן, חוסיין הוצא להורג בתלייה, לאחר משפט שנערך בפני שופטים עיראקים. גם תלייניו היו עיראקים. האמריקאים הקפידו על העניין הזה, מכל הסיבות המובנות. להיסטוריה, כמובן, הניואנסים האלה משנים פחות - היא זוכרת את סדאם כמי שנלכד ונהרג, תוצאה של מעשי האמריקאים.
גם השליט הלובי הצבעוני והמתוקשר מועמר קדאפי ניצוד במחילה. אחרי 42 שנות שלטון, נאלץ קדאפי לרדת למחתרת באוגוסט 2011, אחרי שכוחות חמושים שהתנגדו לו במזרח המדינה פתחו במלחמת אזרחים בלוב, בהשראת האביב הערבי, וכבשו את הבירה טריפולי במערב. עוד לפני כן, הוציא נגדו בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בהאג צו מעצר, ונאט"ו - בהובלת צרפת, בריטניה וארה"ב - התערב לטובת המורדים וסיפק להם תמיכה אווירית.
ההתערבות של נאט"ו חרצה את גורלו של קדאפי. המצוד אחריו התנהל מהקרקע על-ידי כוחות מועצת המעבר הלאומית (NTC) שרדפו אחריו לאזורים השבטיים שאליהם נסוג, ושמהם הגיעה משפחתו, אך מדינות המערב סיפקו להם מודיעין ותמיכה אווירית. קדאפי, מלווה בכוח גדול של שומרי ראש חמושים, נאלץ לברוח מעיר הולדתו סירת, ונאט"ו יירטה שיחת טלפון לוויינית שביצע. השיחה מיקמה אותו בשיירה חמושה שברחה מהאזור. מל"ט אמריקאי שיגר טילים לעבר השיירה, ומטוסים צרפתיים השלימו את העבודה. במהומה שאחרי ההפצצה, אחרי שככל הנראה ספג פציעה, התחבא הרודן הלובי בצינור מים. במהרה הוא נמצא על-ידי המיליציות שנשלחו לאזור. הוא מצא את מותו בלינץ' אכזרי, כשההמון יורק עליו ודוקר אותו. קדאפי התחנן על חייו, אך נורה לבסוף, כשכל האירוע מתועד ומופץ ברחבי רשתות חברתיות בכל העולם.
ג'ון דילינג'ר
"דילינג'ר נורה למוות בשיקגו", הכריזה הכותרת הראשית של ה"שיקגו דיילי טריביון" בבוקר ה-23 ביולי 1934, "אויב הציבור מספר 1 והפושע הנודע לשמצה של זמננו נורה ונהרג אמש על-ידי סוכנים פדרלים, שניות לאחר שעזב את בית הקולנוע ביוגרף. שני כדורים חדרו את חזהו ועוד אחד חדר את צווארו של הפושע האלים. גופתו זוהתה על-ידי טביעות האצבע".
בכך הגיע לתומו מצוד של שנה אחרי "אויב הציבור מספר 1", ג'ון דילינג'ר, ואחרי כנופייתו, ששדדו יותר מתריסר בנקים בארבע מדינות במרכז ארה"ב, היו מעורבים ברצח ובפציעת חפים מפשע, אך גם שבו את לב הקהל האמריקאים בבריחתם הנועזת מזרועות החוק. הצורך לתפוס את הכנופיה נחשב למה שהוביל את הממשלה האמריקאית, בעידוד פעיל של ג'יי אדגר הובר, להפוך את "לשכת החקירות" דאז (BOI) לארגון בעל משאבים רבים יותר, ולהקים את ה-FBI. המטרה הייתה להתמודד עם מה שהיה נראה כארגוני פשע שחוצים גבולות מדינות, מתודלקים על-ידי המחסור הכלכלי של שנות השפל הגדול. רשויות החוק והמשטרות המקומיות של כל מדינה שבה חלפו דילינג'ר וחבריו, זורעים סופה וקוצרים הרג, לא הצליחו להתמודד עם האתגר בכוחות עצמם, וכאשר התקרבו להניח עליו יד - כבר חצה את הגבול למדינה אחרת, מחוץ לתחום השיפוט של הכוחות שדלקו אחריו. נדרש גוף פדרלי, שהשפעתו וסמכויותיו כוללות את כל מדינות ארצות הברית של אמריקה.
המצוד אחרי דילינג'ר - שהחל במסע רצחני שכלל שוד אלים של בנקים והתחמקות מהחוק - נמשך קרוב לשנה. דילינג'ר פלִרטט עם התקשורת האמריקאית וניסה להציג את עצמו כרובין הוד מודרני ששודד את העשירים. הוא גם ניסה להסתתר על-ידי שינוי קלסתר פניו. דילינג'ר עבר ניתוח פלסטי שכלל מתיחת פנים והסרת צלקת שהפכה לסימן ההיכר שלו, צבע את שערו בשחור וגידל שפם.
זה לא עזר. הוא נורה למוות על-ידי כוח פדרלי שארב לו ביציאה מהקולנוע. כבר אז רותקו קוראי העיתונים לפרטי המצוד. המשטרה הציעה כ-10,000 דולר באותה תקופה בעבור תפיסת דילינג'ר ו-5,000 דולר בעבור מידע שיסייע לכך. מי שהסגירה אותו בסופו של דבר הייתה יצאנית ממוצא רומני שגילתה את זהותו האמיתית של האיש שהגיע באופן קבוע לבית הבושת שבו עבדה. לפי אגדה אורבנית, היא סימנה לשוטרים כי מדובר בדילינג'ר כשהשליכה מטפחת אדומה לרחוב אחרי שיצאו מהקולנוע. לפי דיווחים אחרים, היא אמרה לשוטרים כי תלבש אדום. בכל מקרה, היא הפכה ל"אישה באדום" - והפכה למיתוס אמריקאי.
המסר שהחיסול נועד לשדר לציבור, עם זאת, לא השתנה הרבה ברבות השנים. קריקטורה שפורסמה יומיים אחרי שדילינג'ר נורה מציגה אב המראה לבנו את עיתון הבוקר ואומר לו: "אתה רואה בני, זו הדרך שבה הם באים לקצם - חיים קצרים ומוות מהיר". דברים דומים אמר טראמפ השבוע, כשקרא לפרסם את תיעוד החיסול של מנהיג דאעש, כדי ש"כל התומכים שלו, כולל ילדים שרוצים לעזוב מדינות שונות, יראו איך הוא מת". באמריקה, הרטוריקה והנראות של הצדק חשובות לא פחות מהצדק עצמו. מוטב גם, אגב, שיהיה תיעוד מצולם.
בוני וקלייד
חודשיים לפני שדילינג'ר נורה, ניצודו גם צמד השודדים בוני וקלייד, שגם הם שבו את הדמיון ואת דעת הקהל הציבורית בארה"ב של שנות השפל הגדול. באופן אירוני, אלה היו שנים של פריחה בהוליווד, ותעשיית הקולנוע האמריקאית עיצבה את דעת הקהל והגבירה את תיאבונו לסיפורים הוליוודיים. בוני וקלייד, זוג רוצחים צמאי דם וקרי רוח, קורצו מהחומרים שמהם עשויות אגדות הוליוודיות. הם הרגו לפחות 11 שוטרים ואזרחים במהלך מסעות השוד שהובילו - של תחנות דלק, חנויות וגם בנקים - בראש כנופיית בארו שפעלה במרכז ארה"ב במשך שנים. מי שנקרא בסופו של דבר להוביל את המצוד אחריהם היה "טקסס ריינג'ר" לשעבר בשם פרנק האמר. האמר, שכמו חברי הכוח האחרים נודע בקשיחות ובחוסר פשרות, הציב מארב לחבורה ליד ביתו של אחד מחברי הכנופיה, ולא הותיר להם סיכוי רב להיכנע. הם נורו למוות.
האמריקאים יודעים להיפטר במהירות מגופות אלה שחוסלו. והם גם יודעים למה. הדמויות שהיו במצוד מעוררות עניין עד ימים אלה. המכונית המחוררת של בוני וקלייד הפכה לסמל. היא נקנתה והוצגה ברחבי ארה"ב. בדיווחים מאותה תקופה מתוארת ההסתערות עליה בשעות שאחרי הירי. "מישהו ניסה לחתוך את האוזן של קלייד, אדם עם מספריים גזר קווצת שער של בוני וחלק משמלתה המלאה בדם", דיווחו. במכירה פומבית שהתקיימה בספטמבר האחרון נמכרה חולצה של דילינג'ר ב-7,000 דולר ואקדח עץ שבו השתמש לאיים על שוטרים ולהיחלץ ממארב נמכר ב-32 אלף דולר. שכפ"ץ של קלייד נמכר ב-24 אלף דולר ורובה שבו השתמשה כנופיית בארו שהוביל נמכר ב-55 אלף דולר.
ה"יונאבומבר"
עד היום, המצוד אחרי טד קזינסקי, ד"ר לשעבר למתמטיקה שהפך למתבודד ביערות ולמי ששיגר פצצות דרך הדואר לאוניברסיטאות ולחברות תעופה (ולכן כונה "יונאבובמר", לפי ראשי התיבות של University and Airlines Bomber), נחשב לאחד היקרים והמורכבים ביותר ולארוך ביותר בהיסטוריה של ה -FBI. בניגוד למקרים אחרים, ובניגוד למצוד אחרי בן-לאדן או מנהיג דאעש אל-בגדאדי, שניהלו חיי משפחה או ניסו להמשיך בפעילות הטרור במהלך הימלטותם מהחוק, קזינסקי פעל לגמרי לבדו - מה שהפך את המצוד אחריו לקשה הרבה יותר.
עצמאות מוחלטת והסתפקות במועט הייתה גם האידיאולוגיה ששלחה את קזינסקי לבקתה מבודדת במונטנה בשנות ה-70. הוא כתב נגד הטכנולוגיה, בעד אוטרקיות מוחלטת ובעד הטבע והסביבה. כבר ב-1978 החל לשגר פצצות באמצעות הדואר לפרופסורים העוסקים בהנדסה ולבכירים בתעשיית התעופה, ואפילו הצליח לפוצץ פצצה שחובר אליה מד-גובה ושנשלחה בתוך חבילת דואר בבטן מטוס, אך לא הביאה להפלתו. קזינסקי גם הטמין פצצות באוניברסיטאות ובמעבדות, שהוסוו כחפצים רגילים. הוא רצח שלושה בני אדם ופצע 23, חלקם סובלים מנכויות לכל החיים. במרוצת השנים השתכלל קזינסקי ביכולת בניית הפצצות שלו והטיל אימה על ארה"ב וחשש שקיים עד היום מפני דברי דואר בלתי מוכרים.
לא פחות מ-150 עובדים במשרה מלאה של ה-FBI ושל שירות הדואר האמריקאי הועסקו במסגרת כוח משימה מיוחד, שמטרתו הייתה לתפוס את שולח הפצצות המסתורי. החקירה הובילה אותם לכיוונים מופרכים לחלוטין, אך גם קזינסקי נתפס בסופו של דבר בגלל קשרי משפחה. לאחר קרוב לשני עשורים של פעילות, ב-1995, הוא פנה ל"ניו יורק טיימס" ול"וושינגטון פוסט", והבטיח לחדול מפעולות הטרור שלו אם אחד מהם יפרסם מניפסט שכתב תחת הכותרת "החברה התעשייתית ועתידה".
העיתונים נעתרו, בלחץ רשויות החוק האמריקאיות, ואחיו זיהה את סגנון הכתיבה שלו וחלקים מהטקסט שכתב. לאחר שהתחבט בעניין, הודיע האח ל-FBI כי הוא חושד באחיו. קזינסקי נעצר בבקתה שלו במונטנה שנה אחרי פרסום המניפסט. בניגוד למקרים אחרים, הוא נתפס בחיים. הוא נידון לשמונה מאסרי עולם ללא אפשרות חנינה, אבל ממשיך לקדם את משנתו האנטי-טכנולוגית מהכלא. הספר שכתב זוכה כיום לדירוג של יותר מארבעה כוכבים באמזון ולהמלצות רבות לרכישתו.
פאבלו אסקובר ו"אל צ'אפו"
לפני המלחמה האמריקאית בטרור ובמקביל לה, השקיעו האמריקאים משאבים רבים בברוני הסמים ובתעשיית ההפצה של הסמים הבלתי חוקיים, שנשטפו לתוך גבולות המדינה בהיקפים של מאות טונות בשנה. במיוחד הושקעו מאמצים לשלוט במה שנעשה בחצר האחורית של המעצמה החזקה בעולם - מרכז אמריקה ודרום אמריקה. מבין שלל ההתערבויות הצבאיות, התמיכה בחונטות או בארגוני מורדים, התנקשויות מטעם והתערבות בבחירות, סייעה ארה"ב לשני מצודים עיקריים אחרי ברוני סמים - זה שהתנהל אחרי פאבלו אסקובר בשנות ה-90 וזה שהתנהל בשנים האחרונות אחרי חואקין גוזמן, המוכר לציבור יותר בשם "אל צ'אפו".
אסקובר עמד בראש קרטל מדיין, העיר בצפון-קולומביה שריכזה את הפצת הקוקאין העולמי בשנות ה-70 וה-80, וממנה שונעו מטוסים וספינות עמוסים להתפקע בסם לארה"ב. אסקובר, שגדל בשכונת עוני בעיר והיה מעורב בפשע ובאלימות עוד כנער, צמח להיות אחד מברוני הסמים האלימים והמשפיעים ביותר על ההיסטוריה של קולומביה. בתקופתו בראש קרטל מדיין היה אחראי לרצח של מאות בני אדם, התערב בפוליטיקה של ארצו באמצעות התנקשויות וניסה בכל כוח למנוע את הסגרתו לארה"ב. הוא היה אחראי לקמפיין טרור פנים-קולומביאני שנועד לוודא כי עסקיו - שהניבו לו רווחים של מיליארדים - ממשיכים כרגיל. בשלב מסוים, הוערך הונו ב-25 מיליארד דולר והוא נמנה עם רשימת מאה האנשים העשירים בעולם של "פורבס". למעשה, עד היום מוטמנים מיליארדי דולרים ביערות, מכרות ושדות ברחבי קולומביה, כאשר המפות לאיתורם הושמדו או אבדו, והם מהווים מקור לסקרנותם ולחלומותיהם של קולומביאנים רבים.
כבר ב-1988 נשלחו סוכנים אמריקאים מה-DEA (המנהל לאכיפת חוק הסמים) לקולומביה כדי לנסות ולהפיל את האימפריה של אסקובר ולגרום להסגרתו לארה"ב. אסקובר הפך את היוצרות, והציע פרס של 300 אלף דולר על כל סוכן או מודיע שיעבוד עם ה-DEAשיוסגר לאנשיו. ב-1991 הוא נכנע לכאורה - תוצאה של "הסדר טיעון" שאליו הגיע עם הרשויות המקומיות, ונכנס מרצון לכלא, אך במהרה התברר שהכלא הפך למעשה למתחם שמור שבו המשיך לנהל את עסקיו. יתר על כן, הוא עצמו תכנן את המבנה, בנה אותו ושילם את שכרם של השומרים שהופקדו עליו.
ב-1992, אחרי שאסקובר עזב את הכלא מחשש שהרשויות מתכוונות להסגיר אותו, חברו האמריקאים לארגון גרילה מקומי פארה-צבאי, אנטי-קומוניסטי, ששם לו למטרה לחסל את ברון הסמים, והמצוד אחריו התחיל. אנשי כוח דלתא האמריקאים, אותו כוח שביצע את הפעולה השבוע במערב סוריה, אימנו וסייעו לכוחות קולומביאניים לנהל את המרדף אחרי אסקובר. ב-2 בדצמבר 1993, בעזרת צוות מעקב מקומי שהשתמש בטכנולוגיה אמריקאית, התגלה אסקובר בבר במדיין. הוא נורה למוות על-ידי כוח של המשטרה שהגיע למקום, לאחר קרב יריות על גגות שכונה במדיין.
כמו דילינג'ר ובוני וקלייד - גם סיפורו של אסקובר הפך בשנים האחרונות להשראה לכותבי תסריטים ולסופרים רבים, והוא עצמו הפך לגיבור תרבות מפוקפק שתמונתו מתנוססת על גבי חולצות, פוסטרים ומוצרי מרצ'נדייז אחרים. סדרת הטלוויזיה "נרקוס" שחלקה הראשון מבוסס על סיפור חייו ולכידתו, זכתה להצלחה בינלאומית, בדומה לסרטים וספרים רבים מספור, המבוססים על סיפור חייו של ברון הסמים המפורסם ביותר בהיסטוריה.
ברון סמים מקסיקני אחר, ששמו גם הוא יצא למרחוק - חואקין גוזמן, המכונה "אל צ'אפו" - הפך למבוקש מספר 1 של רשויות החוק האמריקאיות ב-2011, אחרי חיסול בן-לאדן. אף שהצליח לברוח מהכלא ולהסתתר במשך שנים, נעצר ב-2016 על-ידי כוח מיוחד מקסיקני, שנעזר במודיעין אמריקאי.
את רוב הקריירה שלו הצליח אל צ'אפו להוביל בעודו בורח מהחוק - הוא ברח מהכלא עוד ב-2001, אך הצליח להפוך לראש קרטל סינלואה במקסיקו. ארה"ב הציעה 20 מיליון דולר למי שיתפוס אותו, וגם ממשלת מקסיקו הציעה פרס של מיליונים ושיתפה פעולה עם האמריקאים בתפיסתו. הוא נעצר שוב ב-2014, כנראה בעקבות הלשנה, ללא קרב, אך הצליח לברוח מהכלא שנה לאחר מכן.
בסופו של דבר, המעורבות האמריקאית שהובילה למעצרו הייתה של השחקן שון פן. אל צ'אפו היה מוכן להיפגש עם השחקן והבמאי המפורסם משום שיזם סרט על חייו. פן, פעיל שמאל חברתי, רצה להיפגש עם אל צ'אפו לטובת ראיון שהופיע ב"רולינג סטון". האמריקאים אינם חושפים כיצד, אך הבהירו כי הפגישה של פן עם אל צ'אפו סללה את הדרך למעצרו. כמה חודשים אחריה, הם הסתערו על המקום שבו התחבא. ב-2017 הוסגר אל צ'אפו לארה"ב ונידון השנה למאסר עולם. בית המשפט הטיל עליו גם קנס של יותר מ-14 מיליארד דולר, והממשל האמריקאי מתכנן כי כסף זה יוקצה לבניית החומה שהבטיח טראמפ בין מקסיקו לארה"ב. קרטל הסמים שלו טרם פורק, ולמעשה, היקף הפעילות שלו לא צומצם, כי אם תפח, כמו גם שיעור האלימות במקסיקו, שהאמיר לממדים שמאיימים על יציבות השלטון המרכזי במדינה ומותיר את האמריקאים ואת המקסיקנים חסרי אונים מול היקף התופעה.
עניין של זמן
ויש את אלה שעדיין לא נלכדו
איפשהו בגרמניה, מסתתרים עדיין שלושה טרוריסטים שהיו חברים בכנופיית באדר מיינהוף, ארגון טרור שמאלי-רדיקלי שרצח תעשיינים, תקף חנויות והטיל אימה על מערב גרמניה בשנות ה-70, וגם שיתף פעולה עם טרוריסטים פלסטינים. המבוגר שבהם כבר בן יותר מ-64, הצעיר בן יותר מ-51, אבל אין שום סימן לכך שהמצוד אחריהם, שנמשך קרוב לשלושה עשורים, מתקדם.
לפני ארבע שנים היה נראה כי השלושה במצוקה. הם תועדו כשהם מנסים לשדוד רכב המעביר מזומנים לסופרמרקט ליד העיר ברמן. השוד נכשל, הם תועדו במצלמות, בדיקות דנ"א מרכב המילוט שלהם הוכיחו כי מדובר באותם מבוקשים שחמקו ממעצר בשנות ה-90', אבל הם עדיין לא נמצאו. קלסתרונים שלהם פורסמו, תוכניות טלוויזיה הוקדשו למעלליהם, אך אין שום מידע לגביהם. "הפנסיונרים השודדים", מכנים אותם כלי התקשורת במדינה, שממשיכים להעלות השערות כיצד יכול להיות שהשלושה חיים מתחת לרדאר במדינה כמו גרמניה.
זהו אינו המצוד היחיד שמתנהל ברחבי העולם ללא תוצאות במשך זמן רב. למרות ההצלחות האמריקאיות במלחמה בטרור, אחד מהמנהיגים החשובים ביותר של אל-קאעדה, סגנו של בן-לאדן ומי שנחשב ליורשו אחרי החיסול - איימן א-זוואהירי - עדיין לא נמצא. המנתח המצרי, שמבוקש על-ידי האמריקאים החל מספטמבר 2001, עדיין חופשי, למרות פרס של 25 מיליון דולר שמוצע למי שיביא למעצרו, ולמרות דיווחים שהוא נפצע בניסיון חיסול אמריקאי בעבר. חיפוש באתר ה-FBI מראה כי מבחינת אזרחים אמריקאים, הסוכנות מחפשת מאז 1984 תושב בשם אמברוז הנרי מונטפורט, שחטף מטוס מניו יורק באותה שנה והכריח את הטייס לנחות בקובה, באיומים שהוא נושא על גופו פצצה.
גם לישראל יש את המצוד הבלתי נגמר שלה, אחרי מוחמד דף. מי שנחשב כבר למת, אך ככל הנראה רק נפצע קשה בשורת ניסיונות חיסול ישראליים, ממשיך להיות יעד לכוחות הביטחון ברצועת עזה. הוא כבר בן 54, ועלה על הכוונת הישראלית בשנות ה-80, אולם עדיין ממשיך להיות מעורב בפעילות הצבאית של חמאס בעזה. הטרוריסט שהיה מעורב בחטיפת נחשון וקסמן ורציחתו, ובפיגועי האוטובוסים של שנות ה-90, שרד לפחות ארבעה ניסיונות חיסול ברצועה הצפופה, עד כה.