1910 קיבוץ דגניה/ צילום: אפיק גבאי
אחת השאלות הקלאסיות של מטיילים בצפון היא היכן לאכול ליד הכינרת. מאחר שימי הזוהר של טבריה כסן טרופז של ישראל כבר מזמן מאחוריה, וכל מה שיש לה להציע בסופי שבוע הוא המלון הסקוטי (בימי חול יש גם את מסעדת גיא המופלאה, ולי עוד נותר עדיין לבדוק גם את הפיצות של אל טליו), נשארים המבקרים בכינרת עם עוד כמה אופציות דווקא מחוץ לעיר הקיט.
מסעדת רוטנברג בגשר הישנה היא כמובן היעד המועדף על חובבי אוכל מצוין, אבל גם מסעדת מגדלנה בצומת מגדל, פיצה פרסקה במסדה (מאותו בית של אל טליו, ואת שתיהן אני מבטיח לבדוק בעתיד), צל תמר בצמח ומסעדת הדגים בעין גב ומרינדו הוותיקות הן בערך כל האופציות למי שאינו מעונין לנדוד רחוק מדי. אה, ויש גם את 1910.
מסעדת 1910 אינה מקום חדש. היא נפתחה כבר בסוף 2013, כלומר עוד מעט בת 6. ילדה גדולה במונחים מקומיים. ובכל זאת, לפחות ככל שהדברים נוגעים אליי, אבל נדמה לי שלא רק אליי, ואף שהיא מופיעה לעיתים קרובות ברשימת המסעדות הטובות בצפון - רשימה קצרה מאוד לדאבון הלב - הצליחה 1910 לחמוק מהרדאר שלי - ושוב, לא רק שלי. כלומר, ידעתי שהיא שם, אבל התעלמתי באופן אלגנטי.
זה לא רק בגלל שכשאני בצפון אני תמיד מחפש מסעדה ערבית טובה. עובדה, "מצאתי" ודיווחתי כאן על לא מעט מסעדות שאינן כאלה. רוטנברג, ביסטרו מיכאל, באדולינה. יש עוד. גם מסביב לכינרת עצמה יש כאמור כמה כאלה. מסעדת גיא ורוטנברג (שוב) הן שתיים מהמסעדות הטובות בישראל. לא פחות. כן, גם גיא. תנו קפיצה אם אינכם מאמינים. אז מה קרה?
ובכן, נדמה לי שהייתה לי תחושת בטן שמדובר במקום שלא רק שאינו ערבי (ממש לא), אלא שהוא מתכתב בעיקר עם מחוזות רחוקים בהרבה. ואיכשהו, מה שמתאים בתל-אביב, קצת מבאס ליד הכינרת. כלומר, לא כולם מוכרחים להכין לי שישברק כדי לרצות אותי, אבל אולי בכל זאת כדאי להרגיש שאתה בכינרת.
האמת, לא ידעתי כמה צדקתי. אחרי שצולחים את החום הנורא, ומתרגשים מאוד למראה חצר הראשונים המשוחזרת, מקום ששווה לבקר בו גם בלי קשר למסעדת 1910 השוכנת ממש בליבו, נכנסים לחלל שהקשר בינו לבין המקום המארח אותו, מקום שעל שם שנת ייסודו הוא נקרא, הוא מקרי בהחלט.
1910 נראית, לפחות בחלל הפנימי הכהה והאפלולי, יותר כמו פונדק באלפים מאשר מסעדה על שפת הכינרת. ושוב, בתל-אביב או אפילו בירושלים איש לא היה מקדיש לזה תשומת לב, כאן זה קצת, ובכן, מוזר. ואז מגיע האוכל. והכול נשכח. נשכח, כי אף שגם האוכל מתכתב יותר עם איטליה מאשר עם לבנון, ויותר עם הים התיכון מאשר עם הכינרת, הרי שהוא מספיק טעים בשביל שנשכח ונסלח. כי בסוף, מה רצינו, לאכול משהו טוב ולשתות משהו טוב. ואת זה עשינו כאן בהצלחה מלאה.
התחלנו אפוא בסלט קיצי שכלל חסה, רוקט, סלק, קולרבי, תפוח ירוק ופקאן קלוי, כל זה ברוטב ויניגרט של חומץ תפוחים ודבש ועם קצת גבינת עיזים מעל. נשמע כמובן כמו בלגן גדול מאוד, אבל בפועל, הבלגן הזה עבד היטב והיה מרענן ונעים.
נוער א' הלך על פיצה מרגריטה, אלא מה. זו הגיעה מטאבון מרשים ומקצועי והייתה מרשימה ומקצועית לא פחות. יופי של פיצה.
נוער ב' הלך על נתח פיקאניה (שפיץ צ'ך, כפי שמכונה הנתח המצוין והלא מספיק מוכר הזה אצל הקצבים) צלוי עם תוספת תפוחי אדמה מזן ראטה, אותו תפוח אדמה חמאתי שעליו בנה השף הצרפתי המנוח ז'ואל רובישון קריירה שלמה בזכות הפירה שהכין ממנו, זן שעכשיו אפשר למצוא, תמורת לא מעט זוזים, גם אצלנו. היו שם גם כרוב סגול ובצלים צלויים, הכול ברוטב גאסטריק (רוטב צרפתי קלאסי, הנוצר מצמצום של דבש וחומץ).
אבי הנוער התחבר קצת (עד כמה שזה ניתן כאן, כאמור) למזרח התיכון. הזמנתי לעצמי מה שהוגדר כגירוס, כלומר השווארמה של היוונים. זה לא הגיע בפיתה אלא בסירת בצק, המזכירה קצת את הפידה של הטורקים דווקא, אבל לא היו לי שום טענות. הבשר המפורק והמתובל היטב הגיע עם עשבי תיבול, בצל בסומאק כמו שמקובל במיטב השווארמיות, וטחינה עשירה בעשבי תיבול אף היא. מנה אסלית לגמרי שהצליחה לגרום לי לאנחות עונג קלות. אבל בשקט, שלא יכעסו עליי כאן.
קינחנו בפנקוטה קרמל שהייתה קצת מפתיעה, כי הייתה לא ממש מוצלחת. השף של 1910, עודד שוורצברד, מגיע ממשפחת קונדיטורים מהוללת למדי, ודווקא כאן התפקשש קצת. זה היה מתוק מדי, בעיקר. אולי פשוט בחרנו לא טוב.
אבל למרות הנפילה הזעירה בקינוח, והדקורציה המעט מוזרה כאמור, 1910 היא בהחלט לא רק אופציה למי שכבר היה בכל מקום ליד הכינרת, אלא גם לכל חובב טיולים ואוכל אחר באשר הוא. זה ללא ספק מקום רציני, מכובד ומושקע שיתאים למטיילים, לחוגגים ולכל השאר.
פרטים: דגניה א', חצר הראשונים, טל' 04-6608565. א'-ה' ושבת 22:30-18:30, ו' 23:30-18:00
מחירים: סלט קיצי - 54 שקל, פיצה מרגריטה - 56 שקל, פיקניה - 128 שקל, גירוס - 62 שקל, פנקוטה קרמל - 43 שקל