אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה / צילום: שלומי יוסף
הדיווחים על תמיכה חוצת-מחנות בהגדלת תקציב הביטחון עלולים לעורר תהייה: האם המשק מסוגל לשאת את המעמסה הזאת? זו הזדמנות ראויה להציג כמה נתונים שיאירו את הסוגיה מזווית אחרת.
קוראי העיתונות הכלכלית יודעים שמשרד האוצר העביר לאחרונה לוועדת הכספים בקשה, שנבלמה בינתיים, להוסיף לתקציב 2.5 מיליארד שקל. במפתיע, אנשי כלכלה מובהקים לא מוטרדים. יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה אבי שמחון אמר לפני כחודש בחדשות 12 כי "הבעיה שלנו היא לא הגירעון, אלא הצורך להגדיל את תקציב הביטחון". יו"ר כחול לבן בני גנץ, אומרים עמיתינו הכתבים הפוליטיים, אמר שיהיה קשוב לדרישות האלה. הוא אמנם הודיע השבוע שמפלגתו תתבע "פתרון תקציבי למחסור של 40 מיליון שקלים לצורך היערכות מערכת הבריאות לחורף" - אבל מה הם 40 מיליונים לבריאות בהשוואה ל-40 מיליארדים שרוצה ראש הממשלה בנימין נתניהו להוסיף לביטחון בעשור הקרוב?
מי שעוקב אחרי דיווחים דומים לאורך השנים מתרשם שמשא ההשקעה הצבאית הולך וכבד, וסופו שידחק כל הוצאה אחרת. כשמדברים בשקלים, הסכום נוסק: אם סופרים את הוצאות הביטחון במובן רחב, לרבות הוצאות חירום אזרחיות, הוועדה לאנרגיה אטומית ומתאם הפעולות בשטחים, רואים שלפני 20 שנה הן עמדו על כ-37 מיליארד שקל. ב-2018 הן הגיעו ל-67 מיליארד. אבל בפרספקטיבה שונה, התמונה מתהפכת.
רק חמש אגורות מכל שקל מופנות לביטחון
לפני כמה חודשים בדקנו ב"משרוקית" טענה שהעלה שר המשפטים אמיר אוחנה, שתקציב החינוך עבר לראשונה בהיסטוריה את תקציב הביטחון. התברר שזה אמנם קרה, בתקציב 2018-2017. זה היה רק השיא בתהליך בן עשרות שנים: גרף של מרכז טאוב מראה שבראשית שנות ה-70 תפסו הוצאות הביטחון ה"רחבות" כ-40% מהוצאות הממשלה, ואילו בעשור האחרון הן מהוות רק כ-15% מהוצאותיה.
מנגד, התקציבים החברתיים (חינוך, בריאות, רווחה ודיור), שעד אמצע שנות ה-80 היוו רק כ-20% מהתקציב, תפחו בשנות ה-2000 ליותר משליש ממנו.
בהשוואה לתוצר המקומי, המגמה מתחדדת. בעשור הראשון של שנות ה-2000, שמונה אגורות מכל שקל שייצרנו הוקדשו למימון ביטחון. הנתון היה יציב יחסית, כלומר ההוצאות לא עלו מהר יותר מהצמיחה. בעשור הנוכחי הסכום ירד כמעט מדי שנה, ולאחר הסכם כחלון-יעלון, רק חמש אגורות מכל שקל נשאבות לביטחון.
דבר דומה מתרחש בכל העולם. מכון סטוקהולם למחקרי שלום (SIPRI) מנהל מאגר מידע מקיף על ההוצאות הצבאיות של כל ארצות תבל. התמונה העולה ברורה: אם מדברים בדולרים, הסכומים שהעולם הקצה לביטחון הלכו וירדו בתום המלחמה הקרה, לשפל של כטריליון דולר במחצית שנות ה-90, אבל הם חזרו לעלות בשנות ה-2000, ומתקרבים היום לשני טריליונים.
חלק גדול מהעלייה מקורו בסין, שהעצימה את צבאה בשני העשורים האחרונים ועקפה את מדינות אירופה. ב-SIPRI מזהירים שהבדלים במבנה התקציב ובזמינות הנתונים מקשים על השוואה מדויקת בין הוצאות המדינות, אבל השינוי לאורך זמן הוא מובהק.
אלא שבד בבד, נטל ההוצאה הצבאית מצטמצם: 2009 הוקדשו 2.6% מהתוצר העולמי לביטחון, ואילו ב-2018 - 2.1% בלבד. הסיבה היא שמדינות העולם מייצרות היום פי ארבעה ויותר מאשר לפני 30 שנה, לפי אומדני הבנק העולמי, ולכן יכולות להרשות לעצמן עוד ספינות מלחמה וכלי ירייה מתקדמים.
בארה"ב, שאחראית ליותר משליש מההוצאה הצבאית העולמית, חזר תקציב ההגנה לעלות אחרי שבע שנות ירידה, ועלתה טענה שתקציבי ההגנה חונקים את כל היתר. בעל טור בשם רוברט סמואלסון מהוושינגטון פוסט הגיב למאמר שגרס שחלקו של הביטחון בהוצאות הממשל האמריקאי כבר מגיע ל-60%. לדבריו, הנתון הוא 15% בלבד. האומדן של SIPRI נמוך עוד יותר, 9%. הצמיחה הכלכלית מאפשרת זאת: בשנות ה-50 הופנו לביטחון 13% מהתוצר האמריקאי, וכיום רק 3%.
ארגון נאט"ו ממליץ לחברותיו להקדיש לביטחון לפחות 2% מהתמ"ג, ופולין, ליטא ורומניה אף עיגנו את הדרישה בחוק. אבל לפי הערכות הארגון, רק שבע מ-28 החברות עומדות ביעד.
סין מתעצמת, אבל הנטל הצבאי פוחת
הנטל היורד הוא לא פריבילגיה מערבית: בשני העשורים האחרונים נרשמת מגמה כזו גם באסיה, ואפילו במדינות אפריקה, שהוצאותיהן הצבאיות הן שבריר מאלה של הכלכלות העשירות. סין, לפי SIPRI, נוקטת מדיניות סדורה של הצמדת ההוצאה הביטחונית לצמיחה, ועדיין חלקו של התוצר הסיני שהוקדש לצורכי צבא ירד תוך שניים וחצי עשורים מ-2.5% ל-1.9%. אשר לנטל התקציבי, בראשית שנות ה-90 תפס הביטחון כ-15% מהוצאות הממשלה הסינית, וכיום - רק 5.5%.
חמשת אחוזי התוצר שמפנה ישראל להוצאות ביטחוניות עדיין גבוהים יחסית בהשוואה עולמית. ד"ר שמואל אבן, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, טוען שאין טעם להשוות את עצמנו לשיעור ההוצאה ה"מקובל". הסיבה היא לא רק הבדלים בחומרת האיומים, שהם עניין לפרשנות, אלא גם מאפיינים אובייקטיביים.
כיוון שהשחקנים במגרש הבינלאומי הם מדינות ולא יחידים, אין לצפות שהוצאות הביטחון יעלו ביחס ישר לאוכלוסייה. כששאר התנאים שווים, הוצאות הביטחון לנפש יהיו גבוהות יותר במדינה קטנה, מה שאינו נכון לתקציבים חברתיים. התופעה הזו, אגב, מסייעת להסביר את הירידה בחלקו של הביטחון בתוצר העולמי: אוכלוסיית העולם גדלה יותר ממספר המדינות.
כמו כן, עלות הייצור של הביטחון תלויה בפערים בהתפתחות הכלכלית, כפי שישנם בין ישראל לשכנותיה. הסעיף העיקרי בהוצאה הביטחונית הוא כמעט תמיד כוח האדם, ורק אחר כך ציוד. בעוד שמחיר הציוד דומה בכל המדינות, כוח האדם במדינה כמו ישראל יקר הרבה יותר מאשר בירדן או מצרים.
על כל פנים, גם כאן וגם מעבר לים, לא נראה שיש תקווה שהמעמסה הכלכלית של המלחמות תכריח את האנושות לחדול מהתעצמות צבאית. התפוקה הגוברת והגידול באוכלוסייה מאפשרים לקנות עוד ועוד טכנולוגיה ביטחונית, ועדיין לקבל עודף. אם בעבר היו ארגונים בינלאומיים מוטרדים מעול ההוצאה הביטחונית שרובץ על הכלכלה הישראלית, היום מדאיגים אותם תחלואים אחרים.
לקריאה נוספת
גלובס - "הקרב האבוד של משרד האוצר בתקציב הביטחון"
המשרוקית - אמיר אוחנה על תקציבי החינוך והביטחון
מרכז טאוב - חלוקת התקציב: תמונת העדיפויות הלאומיות של ישראל
מכון סטוקהולם למחקרי שלום - מגמות בהוצאות הצבאיות של העולם, 2018