החלום הישראלי של בית צמוד קרקע עם גג אדום, שינה בשנים האחרונות כיוון. בעשור האחרון האדריכלים שיטחו את הגג והוציאו ממנו את הצבע האדום, ואחת הנפגעות העיקריות מהאופנה הזו היא תעשיית הרעפים. "במשך 40 שנה ייצרנו כאן רק רעפים", מספרת מנכ"לית מפעל חסין אש תעשיות, טלי חדד. "18 מיליון רעפים בשנה. 60% מהרעפים בישראל - אנחנו ייצרנו. בתחילת שנות ה-90, עם גל העלייה הגדול מרוסיה, אנשים עבדו כאן מסביב לשעון ומשאיות עמדו כאן בתור כל הלילה, מחכות לטעינה של רעפים שיצאו ישר מהתנור".
כשחברי הנהלת המפעל ראו שהשוק משתנה במהירות, כשברקע - ממש מעבר לכביש - גם מפעל חרסה הסמוך החל לגסוס, הם החליטו לשנות כיוון כדי שגורלו של חסין אש יהיה אחר.
כל זה היה רק לפני כשלוש שנים: מאז מפעל חרסה, שחווה טלטלות ומשברים לרוב, כבר נסגר ו-120 עובדיו פוטרו. בחסין אש, לעומת זאת, החליפו את המוצר המרכזי של המפעל: ייצור הרעפים נפסק ובמקומו החלו לייצר במפעל בלוקים לבנייה - מוצר שמייצרים קרוב למקום הבנייה ולכן הוא חסין יחסית מפני תחרות של יבוא.
"מתאימים לאקלים הישראלי"
לא הייתה זו הפעם הראשונה שהמפעל עשה שינוי בסדר גודל כזה. בסוף שנות ה-70 התמודד המפעל עם מציאות מבהילה לא פחות בעקבות המהפכה האיראנית, שחיסלה את יחסי המסחר שפרחו עד אז בין ישראל לאיראן. "עד אז ייצרנו במפעל לבנים לתנורים ולטאבונים. חלק הלך לשוק המקומי אבל כל היצוא שלנו, שזה היה החלק הגדול בייצור שלנו אז, הלך לשם, לאיראן. החברה הייתה צריכה להשתנות ועברה לייצר רעפים", מספרת חדד.
במשך שנים ארוכות ייצרה החברה רעפים, עד שלדברי חדד, "חל קיטון משמעותי בדרישה לרעפים, וההעדפה של האדריכלים לגגות שטוחים הלכה והתרחבה והגיעה גם למוסדות ציבור. רשויות מקומיות, בהן גם עיריית באר שבע, התחילו ליישר קו עם האופנה הזאת. באותה התקופה הייתי סמנכ"לית בחסין אש והמנכ"ל היה רון בוכמן. באתי לעיריית באר שבע, התחננתי לפני הפקידים שלא ישנו את התוכניות ואת ההגדרות לבניית מבני ציבור. אמרתי להם שבכך הם יצילו 60 משפחות שגרות בעיר, אבל כלום. אמרו לנו לעשות התאמות".
סיעור מוחות ארוך שהתקיים בחסין אש וכלל בחינת פוטנציאל חדירה לשווקים חדשים שמתאימים ליכולות הייצור של המפעל הובילו לרעיון לייצר בלוקים קרמיים אדומים, שהבנייה בהם נפוצה באירופה ובארה"ב אך לישראל הם טרם הגיעו: "בדקנו ומצאנו שעד אותו הזמן בישראל נבנו רק שתי וילות עם בלוקים כאלה, שיובאו באופן מיוחד", מספרת חדד. "ראינו שהבלוקים האלה מתאימים בצורה מושלמת לאקלים הישראלי, הם מבודדים בצורה מצוינת, ומכיוון שמדובר בבלוקים אדומים - אחרי הבנייה לא חייבים לעשות גימור וניתן להשאיר אותם בצבעם הטבעי. מי שרוצה יכול לחפות אותם בטיח רגיל".
מה היתרון של המפעל שלכם בייצור הבלוק האדום?
"יש לנו כאן הרבה ידע בתחום הקרמיקה, וכבר ב-2016 המפעל חובר לרשת החלוקה של גז טבעי, מה שמוזיל משמעותית את עלויות ההפעלה של התנור".
וכמה השקעתם בשינוי קו הייצור?
"השקענו 48 מיליון שקל, ואין לי ספק שכל ההשקעה שעשינו כאן בשנים האחרונות במעבר לייצור הבלוקים החדשים תחזיר את עצמה בגדול. כולנו כאן עובדים על זה בכל הכוח".
כבר חצי שנה שהמפעל בבאר שבע מייצר את הבלוקים האדומים, ועכשיו כבר מתחילים לדבר על מעבר לרווח. "עכשיו נכנסה לנו הזמנה של כ-50 אלף בלוקים לפרויקט בנייה גדול של 16 וילות בין קריית מלאכי לאשקלון ויש ברחובות עוד בניין של 6-7 קומות שיוקם עם הבלוק החדש, עוד 12 קוטג’ים שייבנו באופקים ועוד תוכניות בנייה במג’דל שמס, בלהבים, בשכונת דניה בחיפה, בשדרות, במושב תירוש ובעוד מקומות", אומרת חדד, ומתקשה לכבוש את התלהבותה.
"רלוונטי באזור עוטף עזה"
תהליך היצור של הבלוק האדום נמשך כשבוע, ומתחיל בכריית חומר הגלם המרכזי שלו, חרסית מאדמת הנגב: "משאיות מובילות את החרסית למפעל שלנו בבאר שבע, והתחנה הראשונה שלה היא טחינה וגריסה", מספר מנהל התפעול של החברה, שמואל הופמן: "בהמשך, החומר מעורבב עם מים ומוכנס למשך כמה ימים לתאי השפרה שהופכים אותו לחומר הומוגני. לאחר מכן הוא עובר תהליך של ערבוב נוסף ולישה ונכנס לתהליך היצור בצורה של ‘בצק’ וכל בלוק מקבל את צורתו".
כל תהליך היצור של הבלוקים נעשה באמצעות מיכון ייעודי מתקדם, ומסועים מובילים את הבלוקים בין תחנות היצור. לאחר שמכונת חיתוך פורסת את ‘בצק החרסית’ - הבלוקים הטריים מוכנים לייבוש ב-90 מעלות למשך כשלושה ימים ולאחר מכן לכשלושה ימים נוספים בתנור בטמפרטורה של כ-1,000 מעלות: "השריפה בתנור הופכת את הבלוק לקרמי", מספר הופמן.
בחסין אש מפליגים בשבחו של הבלוק החדש, מספרים שהוא קל ומהיר לבנייה שנעשית בשיטת תקע-שקע; שהעובדה שהוא עשוי מקרמיקה מבטיחה לו עמידות לאש למשך יותר משלוש שעות ובקצה השני של הסקאלה, מונע בעיות שנובעות מרטיבות ומים; הוא ידידותי לסביבה ועשוי מחומרים טבעיים בלבד; בעל חוזק הלחיצה הגבוה ביותר ביחס לבלוקים אחרים בשוק הישראלי; מאפשר את הבנייה בו באמצעות דבק ייעודי במקום מלט וגם חסין מפני פגיעה של קליעים.
בעולם נורמלי הפרט הזה, אודות עמידות הבלוק מפני פגיעת של קליעים, אמור לעניין גופים ביטחוניים ואולי גם משפחות פשע, אך במציאות הביטחונית המעיקה בישראל זה מידע שאמור להיות רלוונטי בקרב מי שרוצים לבנות בית: "ירו על הבלוק הזה 13 כדורים 7.62 מ"מ ממרחק של 10 מטר והם לא חדרו אותו", מספרת חדד ומציגה אישור שמצביע על עמידות הבלוק בתקן גרמני מפני ירי קליעים: "באזור עוטף עזה זה רלוונטי מאוד. מפקד נפת דרום של פיקוד העורף כבר היה כאן, קיבל סקירה והתרשם מהתוצאות, גם ראשי רשויות מקומיות בדרום ובהם אלון דוידי משדרות ובני ביטון ביטון מדימונה באו לכאן כדי לבחון אפשרות לשלב את הבלוק האדום בתוכניות בינוי, כל אחד בעירו".
משקלו של הבלוק הקרמי האדום 13 קילו, גובהו 20 ס"מ, אורכו 40 ורוחבו 22: "אנחנו עוד מנסים לעשות לו דיאטה ולהוריד אותו במשקל, כדי שיהיה קל יותר לעבודה. בלוקים אקוסטיים, לעומת זאת, מגיעים למשקל של עד 22 קילו", אומרת חדד. "באירופה למשל, זה ‘בלוק נושא’ כלומר כזה שאפשר לבנות איתו בלי שלד. בתחילת נובמבר מכון התקנים יעשה רביזיה על תקן 1523 לקירות לא נושאים אבל היא לא תוביל למצב שיהיה אפשר לבנות כאן בלי שלד. בשביל זה צריך שיהיה תקן חדש בשיתוף מכון התקנים והטכניון וזה תהליך שיכול להימשך שנים".
אילו תגובות אתם מקבלים מהשוק?
"התגובות הראשוניות שאני מקבלת מקבלנים הן שבטוח שמדובר בבלוק יקר, וזאת אף שהוא נמכר כיום בשוק במחיר השקה, שלא שונה ממחירם של בלוקים אחרים - בין 350 ל-450 שקל לקוב. אני רואה מיזמי בנייה גדולים, כמו הקמת בסיסי צה"ל בנגב והתוכניות לבניית שכונות מגורים לאנשי הקבע שישרתו בהם - ואני לא מבינה איך הם לא באים לחטוף את הבלוקים האלה, שמיוצרים בבאר שבע ומאפשרים תעסוקה לעשרות רבות של משפחות. אנחנו נמצאים מתחת לאף של כולם, רק שיבואו", היא אומרת.
מול חסין אש שבימים אלה ממציא את עצמו מחדש נמצא המתחם של חרסה, שלפני כחצי שנה נכנע סופית ליבוא מטורקיה ונסגר: "מעציב שזה מה שקורה לתעשייה הישראלית", אומרת חדד: "הממשלה החדשה, לא משנה איזו ממשלה זו תהיה, תהיה חייבת לשלב ידיים ולפעול לעידוד התעשייה בארץ ולהגן עליה כדי שהיא תוכל להמשיך לייצר, לייצא ולהעסיק עובדים. מוטב שהממשלה הבאה תעדיף את היצור המקומי על פני יבוא של מוצרים זולים. אי אפשר להמשיך לאורך זמן עם המצב הזה, שמצד אחד מעריכים את התעשייה המקומית אך מהצד השני מאפשרים יבוא פרוע מחו"ל שרק פוגע בה ומאלץ אותה לעבור מכאן למדינות אחרות".
הדרך של חדד: ממזכירת המנכ"ל למנכ"לית החברה
חדד, בת 47, החלה את דרכה בחסין אש ב-1995. "הייתי בת 22, נשואה ואם לילדה בת שלוש. הייתי האישה היחידה כאן מבין כ-60 עובדים ומנהלים", היא מספרת. "נקלטתי לתפקיד המזכירה של המנכ"ל דאז, אבי הרפז.
"זה היה קצת אחרי שהמפעל, שהוחזק עד אז בידי כור, נקלע לקשיים כספיים, ההסתדרות התערבה ובסופו של דבר העובדים רכשו אותו במטרה להצילו מסגירה. בן לילה הפכו העובדים לבעלי המניות בחברה ונוצר מצב מוזר שהעובדים הם אלה שמעסיקים את המנכ"ל, שהיה עובד שכיר. מהר מאוד מצאתי את עצמי בתפקיד 'המגשרת' בין העובדים לבין המנכ"ל", היא מספרת.
"לעובדים הייתה מוטיבציה אדירה להציל את מטה לחמם. עבדנו כאן המון שעות בכל יום, הייתי יוצאת בצהריים, אוספת את בתי מהגן וחוזרת לעבודה. הקירות במשרד היו מלאים בציורים שהיא ציירה, וגם התקרה". מאז נולדו לחדד ולבעלה, אדריכל במקצועו, עוד שלושה ילדים: בתה הגדולה מתמחה ברפואה, השני חייל, השלישית תיכוניסטית והצעיר בכיתה ג’.
באותם הימים ניסה המנכ"ל הרפז להנהיג כללי משמעת וסדר לעבודה השוטפת בחברה תוך חלוקת תפקידים וסמכויות לעובדים שהם גם הבעלים: "עמדנו כאן, בחצר הגדולה של המפעל אני, המנכ"ל הרפז ועוד 30 עובדים לקראת חלוקת התפקידים. היו בערך 30 עובדים שעמדו לפנינו בח’ גדולה והקראתי את שמות העובדים ואת תפקידיהם החדשים, מי יהיה חשמלאי, מי יעבוד על המלגזה, מי יהיה מנהל הייצור".
אט אט נחלץ המפעל מהמשבר שפקד אותו, ובהמשך איש העסקים שלמה אייזנברג, בעל השליטה בקבוצת ערד השקעות, רכש את חלקם של העובדים בו, וכיום קבוצת ערד מחזיקה בבעלות מלאה בחברה. "העובדים גזרו את הקופון שלהם מהעסקה הזאת והמשיכו לעבוד כאן כשכירים. כיום 30% מהעובדים כאן הם בני יותר מ-60, המבוגר ביותר הוא בן 82", היא מספרת.
חדד התקדמה בשורות החברה, עברה לניהול מחלקת משאבי האנוש, אחר כך היא ניהלה את פעילויות היצוא והיבוא, ובהמשך מונתה להיות מזכירת החברה, "שזה תפקיד שמילא עד אז עורך דין, וגם היום עורך דין ממלא אותו", כדבריה. בשנים האחרונות שימשה בתפקיד סמנכ"לית, לצדו של המנכ"ל רון בוכמן.
לפני כחצי שנה פרש בוכמן לגמלאות. "עלתה השאלה מי יהיה המנכ"ל הבא. עד אז, כל מנכ"ל שבא לכאן היה סוג של הנחתה מבחוץ. לא חשבתי על תפקיד המנכ"לית, אבל הדירקטוריון אימץ את ההמלצה של המנכ"ל היוצא בוכמן והחליט למנות אותי לתפקיד", היא מספרת.
