הבריכה במגדלי זיו, שבה התחשמל איתמר יוסף פוקס ז"ל / צילום: ניב אהרונסון, וואלה! חדשות
טימופיי אשורטיה היה בן 9 בלבד כשנפל ממצוק בחוף בת ים, ונהרג. סלימאן נאיף ג'בארין, גם הוא בן 9, נהרג בקייטנה כשעץ קרס עליו באקשן פארק שליד קריית גת. איתמר יוסף פוקס בן ה-20 התחשמל למוות כשנכנס לבריכת נוי ברמת החייל. כולם נהרגו בחודשים האחרונים.
תאונות במרחב הציבורי אינן מקרים יוצאי דופן, אבל כשהן נגמרות ללא הרוגים, אנחנו כמעט ולא שומעים עליהן. בין אם מדובר באישה שנקעה את רגלה בשל בור במדרכה, באופנוען שהחליק כי עובדי העירייה שטפו לכלוך מהמדרכה לכביש או באישה שהפכה למשותקת אחרי שנפל עליה עץ בפארק. רבות מהתאונות האלה ניתן היה למנוע על ידי פיקוח, גיזום, טיפול בתלונות או הצבת גידור.
סיפורו של אושרטיה מדגים כמה מסוכנת אוזלת היד הזו. ביולי האחרון נהרג אשורטיה לאחר שסלע שעליו עמד הידרדר ביחד איתו מגובה של חמישה מטרים. בתביעה שהגישה המשפחה נגד העירייה, נגד משרד הפנים ונגד גורמים נוספים, נכתב כי הסלעים "נערמו במקום בגובה המצוק בגיבוב, באופן מאולתר ללא אחיזה או עיגון בקרקע או בין אחד לשני והיו תלויים על בלימה. הנחת הסלעים נעשתה ללא תכנון מוקדם, ללא רישיון או היתר כדין וללא פיקוח של מהנדס או מומחה בטיחות. למרות זאת הגישה למצוק הייתה חופשית, בלתי מסומנת ובלתי מגודרת". חקירת המשטרה נמצאת כעת בשלביה הסופיים והממצאים צפויים לעבור לפרקליטות בשבועות הקרובים. בין הנחקרים בחשד לרשלנות נמצאים גורמים בכירים בעיריית בת ים בהווה ובעבר.
"זו דוגמה לאיך הראש הישראלי עובד ולמה תמיד יהיו תאונות", אומר אשר אסבן, מומחה בטיחות וחוקר תאונות, שחקר גם את התאונה שבה נהרג אושרטיה. "יש תקן שקובע בפירוש מה הפתרונות במקום ציבורי שיש בו הפרשי גבהים, והתקן נותן הרבה פתרונות. אבל הקבלן בבת ים לא עשה את זה. אף אחד לא בדק שהוא עומד בתקן או אישר שהמקום בטוח. השאירו את זה עד שבא הילד המסכן ונהרג בגלל משהו שהיה אפשר לפתור ב-10 דקות עבודה".
מעיריית בת ים נמסר: "לאחר האסון הנוראי בחוף הים בו מצא את מותו הילד טימופיי אשורטיה ז"ל הורה ראש העיר לשכור את שירותיו של יועץ בטיחות חיצוני אשר יבדוק וימפה את כל הכשלים הקיימים בחוף הים שנגרמו מהזנחה במשך 15 השנים האחרונות ויפעל מיידית לתיקונם. ההליך נמצא כעת בעיצומו ובשנה הקרובה תפעל העירייה לתקן את כלל הליקויים הבטיחותיים בהתאם לסטנדרט הגבוה ביותר כפי שהורה ראש העיר. הנושא מצוי בחקירת משטרה המתמקדת בפעולות שנעשו בראשית העשור הנוכחי. אנו סומכים על חוקרי המשטרה שיבצעו את עבודתם במקצועיות וביסודיות".
אסבן מספר על מקרה נוסף שבו תשומת לב הייתה מונעת אסון. "בחורה בת 27 הולכת ברחוב, פתאום אבן שפה זזה, הרגל נכנסת לה בחריץ של המדרכה, היא מועדת ומרסקת את האגן. הריסוק של האגן גורם לכך שהיא לא תוכל ללדת. מגיע אליי התיק, ואני מתחיל בחקירה, ומה מתברר לי? שליד המדרכה יש מכולת אשפה, וכל פעם שהמשאית אשפה הגיעה כדי להרים את האשפה, היא גררה את המכולה על הרצפה ומרוב שהיא גררה אותה בסוף אבן השפה התנתקה".
נראה כי המרחב הציבורי לא באמת בטוח לעוברי האורח, ועולה השאלה האם הרשויות המקומיות עושות מספיק כדי להגן עלינו? כנראה שלא.
חלק א': מה היקף הפגיעות?
כדי להבין את היקף התופעה, "גלובס" ניסה להשיג נתונים לגבי כמות ההרוגים והנפגעים בתאונות שמתרחשות במרחב הציבורי בשל רשלנות הרשויות המקומיות, אלא שפילוח כזה לא נעשה על ידי אף גוף.
על היקף התופעה ניתן ללמוד באופן חלקי מדוחות מבקרי העיריות ומבחינת כמות תביעות צד ג' (פגיעה בגוף או ברכוש של תושבים) איתן הן התמודדו. כך, למשל, עיריית תל אביב התמודדה בשנת החיתום 2015-2016 עם 771 תביעות. בחולון ב-2016 נפתחו 161 תיקים בשל נזקי גוף שנגרמו לכאורה. לפי דוח המבקר של עיריית באר שבע, ב-2016 הוגשו נגד העירייה 236 תביעות צד ג' ורכוש.
חלק ב': מי אחראי
"כשבודקים אחריות של רשות מקומית, פסיקות בתי המשפט אומרות שעירייה מוגבלת באמצעים ובתקציבים, וזה שהמפגע קורה בתחום של העירייה לא בהכרח יוצר אחריות", אומר עו"ד אסף ורשה, יו"ר משותף של ועדת נזיקין בלשכת עורכי הדין.
הוא מוסיף כי "בודקים שני דברים: אם לעירייה יש מספיק תקציבים, ואם היא ידעה על המפגע ולא טיפלה בו. יש גם ציפייה שהעירייה תפקח בצורה יזומה ואגרסיבית יותר במקומות שהסיכון בהם גדול יותר, כמו גינות משחקים של ילדים. במקומות שמחליפים מדרכה, למשל, העירייה לא יכולה להגיד 'שמתי מחסומים ובזה נגמר העניין'. היא צריכה גם לוודא שהמחסומים נשארים במקום. העירייה לא יכולה לעצום עיניים, אבל לא בהכרח שמכוח האחריות על פיקוח יחליטו שהעירייה גם אחראית על המפגע. יש רצון להטיל אחריות על מי שיש לו קשר ישיר שגרם לנזק".
כך למשל, במקרה של פוקס, המשטרה לא חקרה גורמים מעיריית תל אביב בחשד לרשלנות, אלא נחקרו גורמים מחברת הניהול של מגדלי זיו, שהייתה אחראית על תחזוקת הבריכה מכיוון שמדובר בשטח פתוח - אבל פרטי.
לפי חוק, כל רשות מקומית שיש בה יותר מ-50 עובדים מחויבת למנות ממונה בטיחות בעבודה, שידאג לשלומם של העובדים. עם זאת, ממונה לבטיחות הציבור הוא גורם נדיר בהרבה, ולרוב הרשויות אין אחד כזה.
ד"ר אמיר פרי, מרצה בכיר ומרכז לימודי הנדסת בטיחות באוניברסיטת אריאל, מציין כי "כדי שידאגו לבטיחות, צריך שיהיה מישהו שמודע לעניין, ושלא נאמר אפילו משוגע לעניין - מנהל אגף שהנושא הזה בדמו ושאכפת לו ושנכווה בעבר - כי ברשות המקומית אף אחד לא יעשה את זה אם ראש הרשות המקומית לא מוביל כזה קו".
בעיה נוספת היא היעדר חשיבה על בטיחות במכרזים של הרשויות המקומיות. במסמכי המכרזים אמנם יש נספחי בטיחות, אך העיריות לא תמיד מפקחות שהקבלן עומד בדרישות. אסבן מוסיף כי "בשלבי המכרז מה שקובע זה המחיר. לבטיחות אין בכלל ציון בשקלול. הרשויות לא דורשות ליווי של יועץ בטיחות, הן לא מבקשות חברת פיקוח הנדסית שתאשר שהכול בוצע לפי התוכניות ולפי התקנים. והכי חשוב, כשיש אירוע, הן משתפות פעולה בלצמצם את הנזק. שתבוא עירייה, ותגיד ' זה חמור מאוד, אנחנו מצטרפים לתביעה נגד האחראיים'. אז כולם יפחדו".
"צריך תאונה קטלנית כדי שמישהו יתעורר ויחליט שהוא צריך לעשות את עבודתו כנדרש", מסכים ד"ר פרי. דוגמה למעשה כזה, היא התאונה הקטלנית שבה נהרג ב־2012 אלון רונן בן ה־15, לאחר שנפל עליו עמוד שלא תוחזק כראוי במגרש כדורסל. "עיריית תל אביב בדקה ופירקה 3,000 עמודי סל שהיו במצב אחזקתי רעוע", מספר ד"ר פרי. עם זאת, גם הפקת הלקחים הזו לא תמיד מתרחשת כי לעתים זול יותר לספוג גם את התביעה הבאה.
חלק ג': המגזר הערבי
במגזר הערבי הבעיה היא החריפה ביותר. גם במקרה הזה לא ניתן היה למצוא מספרים לגבי היקף המדויק של הנפגעים, אך עו"ד ורשה מעיד כי "במגזר הערבי הפגיעות רבות וחמורות יותר כי המפגעים העירוניים הרבה יותר קיצוניים".
פרופ' ראסם ח'מאיסי, מתכנן ערים מהחוג לגיאוגרפיה ולימודי הסביבה באוניברסיטת חיפה, מסביר כי "ברשויות המקומיות הערביות עדיין אין מספיק משאבים, והניהול של המרחב הציבורי הוא לא בסדר הקדימות. בהרבה מהיישובים מחלקות ההנדסה עמוסות או שהן אינן ערוכות להתמודד עם הסוגיה הזו כבעיה מרכזית".
גם אינה ברנזבורג, מתכננת ערים ומרכזת פרויקט התחבורה בחברה הערבית בעמותת סיכוי, מציינת את מיעוט כוח האדם ברשויות הערביות כגורם שמקשה על פיתוח תשתיות. "בעוד שברשויות היהודיות והמעורבות בדרך כלל יש מהנדס, סגן ועוד כמה אנשי מקצוע, במרבית הרשויות הערביות יש בדרך כלל רק מהנדס אחד שאמור לטפל במגוון רחב של נושאים - דיור, תחבורה, ועוד. לאחרונה התחילו להיכנס יותר מתכננים אסטרטגיים ועובדים נוספים, אבל זה עדיין אתגר למחלקות ההנדסה ולרשויות המקומיות הערביות".
בהיעדר מקורות הכנסה מניבים, הרשויות מתקשות גם לתת מענה לנושא התחזוקה השוטפת. "נוצר מצב שבו אפשר לעשות כיכר מדהימה או מדרכה מצוינת, אבל מי מתחזק את זה אחרי שנים?", שואלת ברנזבורג.
סיבה נוספת למצב העגום של התשתיות במגזר הערבי תלויה בקשר בין הרשות המקומית לאוכלוסייה ביישוב. "חלק מהתפיסה התרבותית הדתית היא שבבטיחות יש משהו גורלי", מציין פרופ' ח'מאיסי. "גם הביקורת והבקרה בחברות מסורתיות שונים מהמודל הביקורתי של חברה ליברלית מודרנית. אמנם הביקורת מתחילה להישמע, אבל הקצב, לטעמי, לא משביע רצון. אני רואה את מגמת השינוי, וככל שהאוכלוסייה עוברת תהליכי עיור, סביר להניח שהתפיסה הרציונלית יותר תעלה לדיון ואז תהיה היערכות אחרת ביישובים".
חלק ד': מה בכל זאת ניתן לעשות
לגלות ליקויים מראש: "בהרבה מאוד מפגעים אפשר לטפל אם הרשות המקומית תבצע 'סקר נפגעים'. כלומר, תשלח אנשים שיעברו במקומות שמועדים לפורענות, ויבדקו מה צריך לתקן או להחליף", אומר ד"ר פרי. "צריך לעשות ניהול סיכונים, להסתכל על המקום שבו אתה רוצה להשתמש ולשאול איזה גורמי סיכון יש שם ומה צריך לעשות כדי למנוע מהם לפגוע בנו. אפשרות נוספת היא לקחת את התביעות נגד העירייה ואת פסיקות בתי המשפט, ולעשות תיקון מערכתי - אם יש לי בעיה בסוג מסוים של מדרכה, אז נסקור את כל המדרכות מאותו סוג וניתן מענה מוקדם".
להגביר הרתעה: כדי לוודא שהעיריות יעשו את כל מה שביכולתן, צריך לדאוג שתהיה הרתעה מספקת. אסבן מאמין שהאחראים למחדלים ילמדו לקח, רק אם יפעלו נגדם ביד קשה. "אם אני ראש עירייה, ואני מגלה שממונה הבטיחות שלי זייף, שמהנדס העיר לא שלח את המפקח לבדוק, שאגף הפיקוח לא בדק, שהקבלן רימה ושהיועץ של משרד התחבורה נתן בכל זאת אישור לתשלום סופי - אני מפטר את העובדים שלי ומגיש תלונה במשטרה נגד כולם. אחרי ארבע או חמש פעמים זה יתחיל להיפסק, וגם יתפתח נוהל לגבי איך מקבלים עבודות".
מינוי אחראי בטיחות: יש רשויות רבות שעושות מאמצים לשיפור הבטיחות ויש גם ארגונים שמתגייסים לעזור להן בכך. "בטרם בעיר", פרויקט של ארגון "בטרם" לקידום בטיחות ילדים, הוא דוגמה לפרויקט כזה בהקשר של בטיחות ילדים במרחב הציבורי. כיום ישנן שש רשויות מקומיות שמשתתפות בפרויקט (ראשון לציון, נתניה, רעננה, הרצליה, יבנה ואום אל פחם). ארגון בטרם עוזר להן למנות אדם שיהיה אחראי על בטיחות הילדים בעיר, להקים יחידה ייעודית ובונה תוכנית עבודה מותאמת. "כל הרעיון של הפרויקט הוא לגרום לרשות המקומית להבין שיש לה יכולת לעסוק בבטיחות ילדים והיא רק צריכה לתכנן את היכולת הזו", אומרת מיכל בר-דורון, סמנכ"לית ארגון בטרם לבטיחות ילדים.
בעיריית ראשון לציון, למשל, הפרויקט קיים כבר 11 שנה. כחלק משיתוף הפעולה, העירייה והארגון השיקו הצגות ייעודיות לילדים על בטיחות, ומיפו את הבריכות הפרטיות בעיר והסבירו לבעלי הנכסים איך לשמור בהן על בטיחות. מדי שנה גם מתכנסת בעיר ועדת היגוי, שבוחנת דרכים לשיפור בטיחות הילדים. "מדובר בתהליך לא של יום או של לילה", אומרת אביטל גולדברג, מנהלת תוכנית בטרם בעיר במינהל קהילה, בעיריית ראשון לציון. "לוקח חודשים להחדיר תרבות של בטיחות. וזה נעשה גם בעזרת הילדים וההורים, כולנו שגרירים של בטיחות".
בשורה התחתונה: לא להגזים עם הטלת אחריות על המדינה
בתחילת אוקטובר התפרסם פסק דין של בית המשפט העליון, שהוא בעל השפעה דרמטית על הטלת אחריות נזיקית על רשויות מקומיות. תחילת הפרשה ב-2003, אז עלה התובע לגג של מוסך באזור התעשייה באשקלון, בחיפוש אחרי בעל המוסך. הגג היה עשוי לוחות אסבסט בשיבוץ לוחות פרספקס שקופים. כשהתובע התקדם לקראת בעל המוסך, אחד מלוחות הפרספקס נשבר והוא נפל פנימה. כתוצאה מהנפילה הוא נותר משותק בפלג גופו התחתון. נוסף לתביעה שהוגשה נגד בעל המוסך ונגד חברת הביטוח שלו, הוגשה גם תביעה נגד עיריית אשקלון, בטענה שהעירייה התרשלה במתן היתר בנייה למוסך.
ביהמ"ש המחוזי קבע שהעירייה אחראית חלקית לתאונה בגלל התרשלות בהיתר הבניה. כשהגיע העניין לפתחו של בית המשפט העליון, קבעה השופטת יעל וילנר כי בהיתר הבנייה אין כל הוראה לגבי החומר שממנו ייבנה הגג ולכן לא ניתן לקבוע כי העירייה התרשלה במתן רישיון העסק למוסך.
מעבר לכך, כתבה השופטת "יש להישמר מפני הרחבה יתרה של האחריות המוטלת על רשויות המדינה בגין נזקים הנובעים מהפעלת סמכויות שלטוניות הנתונות בידיהן, כדוגמת רישוי ופיקוח. הרחבה יתרה של האחריות המוטלת על המדינה בגין הפעלת סמכויות שלטוניות עלולה להפוך את המדינה 'למעין מבטח על של כל הפעילות במשק'. בכך, עשויים אנו להסתכן ב'הצפתן' של רשויות המדינה בתביעות נזיקין רבות, כמו גם בהחצנת עלויותיהם של המעוולים הישירים על 'כיסה העמוק' של המדינה - הניזון מכספי הציבור כולו".
נפלתם לבור ברחוב? זה מה שאתם צריכים לדעת
הלכתם ברחוב, ונפצעתם בגלל מפגע סביבתי? עו"ד אסף ורשה מסביר מה צריך לעשות כדי למצות את הזכויות שלכם. קודם כל חשוב מאוד לצלם את המפגע, כי אם הוא יתוקן בהמשך, נטל ההוכחה לקיומו יהיה עליכם. לאחר מכן, כדאי לחפש עדים, כדי שזו לא תהיה "מילה שלכם" מול המילה של הרשות המקומיות. "ככל שיש יותר עדים חיצוניים זה יותר טוב", אומר ורשה. "יש לי לקוחה שנפלה ברחוב, והיא הייתה עם הבן שלה. הם לקחו מיד את הפרטים של חמשת האנשים שהיו מסביב, והתביעה תהיה הרבה יותר קלה להתנהלות בבית המשפט".
נוסף לכך, מדגיש ורשה, חשוב שיהיה ליווי של עורך דין מהתחלה כדי לקבל את ההדרכה הנכונה. "למשל, לבדוק ברשות המקומית אם ידעו על המפגע או לא, לפנות לגורמים הנכונים וגם לדעת איך לטפל בנזק הגופני בזמן אמת. יש הרבה מקרים של אנשים שנופלים ונגרם להם נזק גדול, אבל הם אומרים טוב נלך הביתה וזה יעבור. אחר כך יכולה לבוא הרשות המקומית ולטעון שהנזק לא נגרם מתאונה".