אביגדור ליברמן / צילום: יוסי זמיר
"מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם ש'עשה עלי רושם' כלשהו, לא לפני בנימין-זאב הרצל ולא אחרי כן... נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו...". כך כתב מכונן הציונות הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי (1880-1940) בביוגרפיה שלו על חוזה המדינה, בנימין-זאב הרצל.
במבט לאחור, הרצל היה אחד מהמנהיגים החשובים בהיסטוריה של העם היהודי. אדם פורץ דרך, שלא חשש לקחת על עצמו סיכונים רבים, לשלם מחירים אישיים, ולהילחם בכל הכוח ובכל הכלים שעמדו לרשותו, למימוש חזונו הציוני, גם כאשר היה בעמדת מיעוט.
ב-15 ביוני 1895 כתב הרצל ביומנו "עניין היהודים": "היום אני עדיין איש יחיד ובודד, מחר אולי אהיה מנהיגם הרוחני של מאות אלפים מכל מקום, המגלה והמבקש של רעיון אדיר". שנתיים לאחר מכן, על אף כל המכשולים וחילוקי הדעות שהתגלעו בדרך, בקרב חברי ההנהגה היהודית, הצליח הרצל לקיים את אחד מהאירועים המכוננים בתולדות התנועה הציונית: הקונגרס הציוני הראשון, ב-1897. תחת שרביטו של חוזה המדינה התכנסו ובאו לעיר באזל שבשווייץ נציגים מכל העם היהודי לגווניו. גברים ונשים, ממזרח וממערב, חילונים ודתיים, תומכי ציונות מעשית מכאן, ותומכי ציונות מדינית משם. כולם נקבצו יחדיו ובכוחות משותפים יצרו את המתווה שהוביל בסופו של דבר ל"תוכנית באזל", שהפכה למצע הרעיוני של התנועה הציונית.
להרצל היה ברור שהציונות אינה מהפכה שנעשית ביום אחד, מהיום למחר, אלא תהליך ארוך ומורכב שמצריך קור רוח, אומץ רב ואמונה גדולה. זהו תהליך אשר לא הסתיים עם הקמת המדינה, אלא נמשך עד עצם היום הזה, ויימשך גם בעתיד הרחוק. בדומה לפורצי דרך אחרים, שהותירו חותם חשוב בהיסטוריה של העמים, טמן ושתל הרצל את הזרע בספרו "מדינת היהודים", והותיר לנו, מאה-עשרים-וארבע שנה לאחר שכינס את הקונגרס הציוני הראשון, משימה חשובה להמשיך בה.
הרצל ידע להתעלות מעל כל המחלוקות, שהיו לא מעטות; להבין את צורכי השעה, לחפש בכל דרך אפשרית כיצד ניתן להתגבר על הסוגיות המפרידות, ולמצוא את שביל הזהב שיוציא אל הפועל את התוכנית שלו - להציל את יהודי העולם מהרדיפות ומהפוגרומים שהתרחשו באירופה, ולהשיבם לארץ אבותינו - הארץ המובטחת עוד מימי אברהם אבינו.
כיום אנו עדים להיסטוריה שחוזרת על עצמה, ולא מדובר בקלישאה. גם היום אנו נמצאים בצומת דרכים מורכב שיקבע וישפיע על עתידה של מדינת ישראל, ואף על העם היהודי בתפוצות בשנים הבאות. בפנינו ניצבים אתגרים ביטחוניים, כלכליים, לאומיים וחברתיים, שמצריכים מנהיג בולט בסדר הגודל של הרצל. אדם שידע לייצר חזון מרחיק לכת, בתקופה משמעותית מאוד בהיסטוריה של עמנו, ונלחם בכל מאודו על מנת להגשים את החזון. זאת, למרות כל המשוכות שעמדו בפניו, שהיו רבות וקשות. אנו זקוקים למנהיגות שתדע לקבל החלטות גורליות גם בזמן אמת, נטולות אינטרסים אישיים או שיקולים זרים. והכול, לטובת הדור של היום והדורות הבאים.
כמי שעלה לישראל מקישינב (היום בירת מולדובה, ובעבר חלק מבריה"מ), מקום שנחרת בזיכרון היהודי כ"גיא ההריגה" בעקבות הפוגרום הדמים הנורא שהתחולל שם בשנת 1903, אני יודע שהחזון של הרצל הוגשם. גדלתי בבית ציוני רוויזיוניסטי, ומשחר נעוריי שמעתי את המילים "לשנה הבאה בירושלים". להוריי ז"ל, כמו לרוב הקהילה היהודית שחיה בברית-המועצות לשעבר, היה ברור שיום יבוא ומילים אלו יהפכו מחלום רחוק למציאות חיה. היום יש לנו בית בארץ ציון-ירושלים, אך בל נהיה שאננים. עלינו להמשיך ולעמול על מנת לשמור על מה שהצלחנו להשיג במהלך 71 שנות עצמאותנו. חייבים לשמר ולטפח את החזון הדמוקרטי-יהודי ולוודא שיהיה לו עתיד.
אין לי ספק, כי הבסיס להצלחתנו היום הוא באיחוד כוחות ממלכתי, לאומי וציוני. איחוד שיאפשר לנו לשמור על המכנה המשותף הרחב, ולהתמודד עם האתגרים הרבים שרובצים לפתחנו. כפי שניסח זאת בנימין-זאב הרצל באופן קצר וקולע "עם אנחנו, עם אחד".
הכותב הוא יו"ר מפלגת "ישראל ביתנו"