מנכ"ל משרד התקשורת נתי כהן והשר דוד אמסלם. / צילום: יוסי זמיר
חודשים ארוכים של המתנה הגיעו לקיצם. משרד התקשורת פרסם את מתווה המדיניות החדש שלו לחילוץ שוק התקשורת מהמבוי הסתום שבו הוא שרוי. במרכז המתווה: התוכניות לפריסת הסיבים האופטיים, שיאפשרו אינטרנט במהירות גבוהות במיוחד.
המדיניות החדשה מתייחסת בעיקר לפריסת סיבים אופטיים על ידי בזק ומתחרותיה בשוק הקווי, אך מכיוון שבישראל נהוגה מדיניות של קבוצות תקשורת שפועלות ומספקות שירותים במגוון תחומים, הרי שכל תחום פעילות אחד משפיע על תחום פעילות אחר, ולכן לפעילות הקווית יש השפעה על הפעילות הסלולרית ולהפך.
מצד אחד, המהלך אמור לחולל שינוי גדול בשוק התקשורת כבר בשנת 2020, שכן פריסת הסיבים האופטיים של בזק, החברה הגדולה בשוק, הייתה תקועה במשך זמן רב. מצד שני, המהלך מעורר שאלות אסטרטגיות עמוקות בתקופה שבה כל השוק נמצא באי ודאות קשה וכאשר חלק מהמפעילים נמצאים במצב כלכלי קשה. מבחינת אלו, כל שינוי שעשוי להשתמע ממנו שמדובר בהקלה לבזק, מיד נתפס כמאיים עליהם ישירות.
בשורה התחתונה, המדיניות החדשה מביאה עימה ניסיון לחשיבה חדשה ויצירתית אך גם אי ודאות מפני שחלק מהחברות והמיזמים יתקשו לשרוד אותו.
מה חדש במתווה הנוכחי?
מה שהתחדש זה שבפעם השלישית משרד התקשורת מתעשת ומבין שאין דבר כזה בעולם פריסה אוניברסלית מלא-מלא על ידי מפעיל אחד בלבד. כלומר, שמפעיל אחד מחויב להגיע לכל בית ובית במדינה. לא משנה כרגע אם מדובר בסיבים אופטיים או בכבלי קואקס או נחושת.
בסוף הכלכלה פוגשת במציאות, ויש יישובים שפשוט לא משתלם להגיע אליהם באמצעות סיבים אופטיים וצריך למצוא חלופות. בפעם הראשונה שהמשרד התעשת זה היה בתקופה שדני רוזן היה מנכ"ל משרד התקשורת, אז המשרד שם לו למטרה להכניס מתחרים לבזק. גם אז הוא יזם חלוקה של הארץ לאזורי פריסה כאלה ואחרים, שהמתחרה החדש יידרש לפרוס בו תשתיות (אגב, המתחרה היה בזמנו אופק בבעלות שאול אלוביץ').
הפעם השנייה הייתה רק לאחרונה, כשהמשרד הבין שאי אפשר לחייב את הוט להשלים פריסה של תשתיותיה באופן מלא. נכון, המקרים שונים אבל העיקרון דומה - פריסה אוניברסלית קרקעית של 100% לכל בית ואתר על ידי חברות תשתית איננה אפשרית.
הפעם השלישית היא כעת כשהמשרד מבין שחייבים למצוא דרכים יצירתיות כדי לקדם את ישראל לעולם הסיבים ושלא נפגר מאחור.
מה יקרה באזורים שבהם בזק לא תפרוס סיבים?
זמן מה שבזק מסרבת לפרוס סיבים אופטיים בטענה שכופים עליה מודל לא כלכלי. המשרד ניסה ללכת בדרכים כוחניות ולאלץ אותה לפרוס, אך החברה נותרה בעמדתה. אחרי שהבינו שבכוח זה לא יעבוד, הגיעה הממשלה להבנה שצריך לנהוג בגמישות, וזאת בניגוד גמור למדיניות הקשוחה שהונהגה בשנה האחרונה.
הרעיון החדש הוא לטפל בדיוק בשורש הבעיה שכואבת לבזק - חובת הפריסה האוניברסלית. לכן, הוחלט לסגת מהדרישה ולהעביר לבזק את הכדור מתוחכמת. בזק היא זו שתחליט היכן לפרוס ומהם האזורים הכלכליים שמשתלמים עבורה. אותם אזורים שבזק תבחר "ייצבעו" כאזורים שהיא תהיה מחויבת לפרוס בהם סיבים אופטיים תחת הגדרות של לוחות זמנים קשיחים.
באזורים שבזק "ויתרה" עליהם ולא הודיעה מראש שהם באזורי הבחירה שלה ייערך מכרז לבחירת מפעיל שיפרוס ויקבל בלעדיות. בזק לא תוכל להתחרט ולפרוס שם תשתיות בעתיד. במקביל, תוקם קרן ייעודית שתמומן על ידי המפעילים ובזק, וייעודה הוא להשלים את הפריסה באותו אזור.
המטרה היא לתמרץ את המפעיל שכן ייכנס לאותם אזורים, ולהעניק לו הקלות שיאפשרו לו להרוויח מאותו אזור שבזק החליטה שהוא לא כלכלי. ההיגיון מאחורי המהלך הוא שאם בזק הגיעה למסקנה שאזור מסוים אינו משתלם לה בהיותה החברה עם היתרונות הכי גדולים לגודל, אזי הוא לא יהיה משתלם עבור אף מפעיל, ולכן חייבים להעניק תמריצים למפעילים מתחרים באותם אזורים.
למה נותנים לבזק להחליט בעצמה מה טוב לה?
זו השאלה הגדולה. בסופו של דבר, החובה של המדינה היא לדאוג לפריפריה, ולכן סימן השאלה כאן מתבקש. האם זו הדרך היעילה ביותר לפרוס בפריפריה או שהמדינה הייתה צריכה להכריע בשאלה הזאת? השאלה הזו מקבלת מענה דרך הקרן האוניברסלית, וכאן לא ברור עד הסוף מה יהיה המנגנון לחישוב התמריצים והאם זה יביא את הפתרון לפריפריה.
עם זאת, באותם אזורים שבזק בחרה לפרוס, תחול עליה החובה להמשיך ולהחכיר את תשתיותיה למתחרות. כלומר, השוק הסיטונאי יחול על הסיבים האופטיים בכל מקום שתפרוס.
מה עוד המדינה עושה כדי שהסיבים יגיעו לפריפריה?
נקודה נוספת וחשובה שלא קיבלה מספיק ביטוי היא ההחלטה להפחית את מחירי השימוש בתשתיות הפסיביות של בזק, כלומר הקנים ותעלות התקשורת שלה שהם חלק מהשוק הסיטונאי היום. התפיסה מאחורי ההחלטה היא שאם בזק החליטה לא לפרוס באזור מסוים מפני שהוא לא כלכלי עבורה, אז אין סיבה שמחיר השימוש באותם קנים יישאר על כנו. הרי לשיטתה של בזק אין בכך כדאיות כלכלית ולכן הם שווים פחות.
התשתיות הפסיביות הן לא רק תשתיות תת-קרקעיות, אלא הן כוללות גם שימוש בתשתיות עליות כמו עמודי תקשורת. לאחרונה הפכו אלה להיות מבוקשים על ידי מתחרותיה של בזק שפורסות סיבים גם על עמודי תקשורת במקומות שבהם אין לה תעלות תקשורת. בערך מחצית מהרשת של בזק היא עלית.
למה הכללים החדשים לא מחייבים את הוט?
הוט הוחרגה מחובת ההשקעה והפריסה, אבל ההחלטה לגביה נעשה בעיקר מתוך הכרה במצבה הרעוע של החברה ולא מתוך הגיון כלכלי. הממשלה פשוט לא מאמינה בהוט והיא סבורה שהחברה נמצאת במבוי סתום. בממשלה היו שמחים אילו היה אפשר לראות בהוט כחברת תשתיות, אבל המציאות היא שמדובר בחברה שכל יום שעובר זוהרה מתעמעם והתובנה היחידה לגביה היא שהחברה צריכה להחליט על גורלה.
האם כל המפעילים צפויים לשתף פעולה?
היה צפוי שמתחרותיה של בזק יתנגדו וגם בזק עצמה תשחק את המשחק עד הסוף. ראשית לגבי המתחרות. על פי המדיניות המוצעת, הקרן תמומן על ידי כל המפעילים בשיעור של חצי אחוז מהכנסותיהם. במילים אחרות, בזק תממן כ-44% מהקרן. ההיגיון הוא שהוויתור על חובת הפריסה הוא כלכלי לה.
השאלה שעדיין פתוחה היא כיצד יחושבו ההכנסות שמהם ייגזר התשלום. האם פעילות טלוויזיה של מפעיל צריכה להיות חלק מהתשלום? ואם הוא משדר דרך לוויין מה קורה?
העיקרון שנקבע הוא שהיכן שיש זיקה לפעילות שעוברת דרך הקרקע, כמו למשל סלולר, היא תיכלל בהכנסות לצורך חישוב ההפרשה לקרן.
במצב הכלכלי של המפעילים צפויה התנגדות מסיבית לרעיון. אף מפעיל לא יסכים להקצות מיליונים שאין לו לטובת הקרן. ככל הנראה המפעילים ידרשו שהמדינה תממן את הקרן מכספיה.
מעבר לשאלת המימון של הקרן, נשאלת השאלה מדוע בזק שמממנת את הקרן לא יכולה להשתתף במכרזים באותם אזורים לא כלכליים ולמה התמריצים ניתנים רק למתחרותיה?
התשובה לכך היא שבזק לא יכולה להתמודד במכרזים, מפני שהמדינה רוצה להציב לבזק תמריץ הפוך - שהיא תחליט מראש לפרוס בכמה שיותר אזורים.
אם המדינה תאפשר לבזק להשתתף במכרזים, המשמעות היא שמראש יהיה לה פחות כדאי לבחור אזורי פריסה והיא תעדיף יותר אזורים שבהם היא יכולה להתמודד במכרזים ולקבל כספים מהקרן. בנוסף, במסגרת המכרז מקבלת בזק יתרון אדיר, כי היא השחקן הגדול והחזק בשוק, ולכן מראש יש לה את הסיכוי הגבוה ביותר לזכות.
האם זה הוגן או לא? אין כאן תשובה חד משמעית, בעולם שהמודל הזה פועל חברות הבזק יכולות להתמודד במכרזים, כאן הוחלט אחרת וכאמור יש היגיון בשיגעון.
האם בזק אמרה את המילה האחרונה?
לגבי הכוונה להפחית את מחירי השימוש בתשתיות הפסיביות של בזק צפויה מלחמה קשה מצידה. בזק טוענת שהשימוש בתשתיות הפסיביות שלה פוגע בה קשות ושהמפעילים עושים בהן כרצונם. הם נכנסים ללא היתר לכל גוב, והרבה פעמים החברה מגלה זאת רק בדיעבד. התוצאה היא שלל תלונות ומאבקים מול משרד התקשורת שאינו אוכף את מדיניותו.
לטענת בזק, המחיר חייב לעלות כדי שהשימוש בקנים יהיה מושכל. האמת היא שהמחיר שנקבע הוא כל כך נמוך לשימוש בתשתיות בזק שהוא כבר ממש לא מהווה חסם, אבל במצב של מתחרותיה אפשר להבין למה הם יילחצו שהמחירים יירדו. ההתעסקות במחיר הפסיבי בשלב הזה משולה לעז שמישהו הכניס כדי שיוכל להוציא אותה לצורכי מו"מ. המחיר הפסיבי הוא שולי ואינו מעכב תחרות, אבל העיקר שתקעו עוד סעיף שאפשר יהיה לריב עליו.
כיצד ישפיע הפלונטר הפוליטי על המתווה החדש?
בעיה נוספת שעומדת בפני המהלך היא השאלה האם ניתן יהיה להעביר אותו בחוק ההסדרים בשל היעדר ממשלה חדשה. הרגישות הפוליטית עשויה לגרום לעיכוב במימוש המהלך ויש לקוות שהיועץ המשפטי לממשלה יאפשר יישום של המהלך שטומן בחובו פוטנציאל רב לשיקום שוק התקשורת.
בשורה התחתונה, כבר לפני מספר חודשים כשמשרד התקשורת פרסם סדרה של שימועים שנועדו להסדיר מהלכים חוצי שוק בענף התקשורת, הערכנו כאן שמדובר בניצנים של שינוי בחשיבה ושהדבר נקלט היטב גם בבזק שרוצה מאוד לקדם את מתווה הסיבים שלה ולא יכולה.
היום התמונה מתבהרת והמתווה שפורסם יביא את בזק להתחיל לפרוס סיבים. השאלה היא עקרונית, והיא האם המדינה מקלה על בזק במתווה החדש והאם זה בכלל נכון להקל עליה בעת הזאת אם מסתכלים בצורה רחבה על יחסי הכוחות בשוק ועל הרווחיות של בזק.
ישנם לא מעט סימני שאלה בעיקר סביב הפריסה בפריפריה והאם המנגנון יהיה יעיל דיו כדי להבטיח שתהיה שם פריסה. באזורי הביקוש הרי ממילא לא הייתה בעיה. בזק היא מונופול, ולכן צריך לוודא שהקרן תעשה את עבודתה, מה שכרגע לא בטוח.
סימן שאלה נוסף הוא סביב המתווה היצירתי באופן יחסי. אין רגולציה מושלמת, אך צריך להודות שיש כאן חשיבה יצירתית שמלמדת על כך שמשרד התקשורת, תחת שרביטו של השר דוד אמסלם והמנכ"ל נתי כהן, משנה תפיסה ומתחיל לחשוב שאי אפשר להתנהל במדיניות כוחנית בלבד.