אורית סולציאנו / צילום: תמר סולומון
עבור רבות מנפגעות האלימות המינית (וגם הנפגעים), מערכת המשפט היא מערכת מפקירה: לרוב היא לא נותנת להן קול, לא מבינה את עומק הטראומה שחוו, לא מאמינה להן וגורמת להן לחוות "אונס שני" בהליך המשפטי.
לא, זו לא תפיסה סובייקטיבית של הנפגעות לבדן. דבריו המדויקים והכנים עד כאב של שופט בית משפט השלום, שמאי בקר, עת התנצל לאחרונה בפני נערה על גזר הדין המקל שנתן למורה שפגע בה, מספרים את הסיפור: "הרשי לי, בשם עולם המשפט, עולם סבוך על רבדיו, נציגיו, כלליו, דיני ראיותיו ויתר פיתוליו, להתנצל ולהסביר: יכול שלעתים לא תמיד יוצאת האמת, כולה, אל האור, ואפשר שלא תמיד נעשה הצדק, לפחות עד תום. וזה טיבו המאכזב לפעמים של עולם המשפט".
עולם המשפט מאכזב ולעתים גם פוגעני. רק לפני שנים ספורות שמענו את דבריו המזעזעים של השופט נסים ישעיה כי "יש בנות שנהנות מאונס". לא מעט סנגורים מתבטאים באופן בוטה בחקירה הנגדית, כמו למשל סנגור ששאל נאנסת בת 14: "תגידי לי, כשהוא חדר, את היית יבשה או שהיית מוכנה לקיום יחסי מין?"; או סנגורית שמגדירה את מטרתה ב"למוטט את הקורבן".
אין להכחיש: השיטה המשפטית הקיימת "לא עובדת" ולא מותאמת לצורכי הנפגעות. רכזות הליווי בהליך הפלילי שבמרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית רואות כחלק עיקרי מתפקידן לתרגם את שפת הפגיעה לשפת המשפט, כדי להקל ולסייע עד כמה שניתן לנפגעות. כדי להבין ש"השיטה המשפטית לא מביאה צדק עד תום", כפי שאמר השופט בקר, יש רק להסתכל במספרים: 84% מתיקי עבירות המין נסגרים. מבין 50 אלף הפניות למרכזי הסיוע מדי שנה, רק אחוז נמוך ביותר של נשים וגברים מחליטים להגיש תלונה, ומהם רק אחוזים בודדים יגיעו לכדי משפט.
וגם אז, עבור מי שהחליטה כן לפנות, תהיה זו דרך רצופה מהמורות המחייבת כוחות נפש עצומים. מי שחשבה על השגת צדק, גם אם בתהליך ממושך וקשה, לא תמיד יודעת עד כמה מורכב וכואב הוא עתיד להיות. עד כמה כבד עלול להיות המחיר הנפשי, החברתי והבריאותי, ואם בראייה לאחור יהיה זה מאמץ ששווה היה להשקיעו.
חשוב לציין כי יש נפגעות שעבורן האפשרות להתעמת במשטרה עם הפוגע היא תהליך מעצים שהחזיר להן שליטה על חייהן, גם אם בסופו של דבר התיק נסגר. וצריך לזכור שבתוך מערכת המשפט יש פרקליטות ופרקליטים מסורים ואמפתיים שעושים את המקסימום להביא להרשעות. אך כל זה נעשה בתוך הגבולות הצרים של השיטה המשפטית, שאינה מותאמת כלל לצורכי הנפגעות.
מסלול טיפוסי שעוברות רבות מנפגעות (ומנפגעי) עבירות המין כולל שנים ארוכות של התמודדות עם קשיים נפשיים ולעתים גם עם מחשבות אובדניות. ההחלטה להגיש תלונה ולתבוע צדק מחייבת כוחות ואומץ רב. אם אכן הנפגעת (או הנפגע) תפנה למרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, היא תזכה לליווי וכך תהיה ערוכה יותר להתמודד עם ההליך הפלילי (כולל הידיעה מה לא ניתן להשיג באמצעותו).
מנגד, אם היא תפנה ישירות למשטרה, ככל הנראה היא עלולה להתמודד באופן מיידי עם חוסר אמון ופקפוק במניעיה. אם יגיעו הדברים למשפט, היא עלולה לפגוש את בני המשפחה של הפוגע שיחרפו ויגדפו אותה. לעתים היא תידרש לחשוף את תוכני הטיפולים הפסיכולוגים שעברה, ולעתים לחשוף את מה שכתבה ביומניה.
תוך גיוס כוחות נפש אדירים היא תשיב לשאלות קשות, על מה היה, ואיך קרה, כולל תיאורים פיזיים. מולה יעמוד סנגור (של הפוגע), שינסה לתפוס אותה באי-דיוקים, בסתירות לגבי מה קרה. שהרי משימתו היא לקעקע את עדותה ולטעת ספק בלב השופט לגבי מהימנותה, דבר שהופך אותה לפגיעה עוד יותר. היא נחקרת מי היא, מה הם חייה, האם היא אמינה, ומה פשר התמונות שהעלתה לרשת החברתית.
אומנם הדיון נעשה בדלתיים סגורות, אבל התקשורת עושה את תפקידה - כי הכללים הם שאין גבולות. ובחוץ מחכות מצלמות התקשורת שרוצה התייחסויות, דם ובשר; והנפגעת רוצה רק הביתה. להתאושש ולאסוף כוחות.
ובסוף המשפט, אם אכן הורשע הפוגע, הרי שלא פעם הענישה תהיה מקלה מדי. הרי מדובר בבחור צעיר שעתידו לפניו, אב למופת וחסר עבר פלילי, קצין מצטיין שתרם לביטחון המדינה, רופא מומחה שהציל רבים. כל אלה הם טיעונים המכשירים הסדרי טיעון וענישה מקלה.
זהר להט, אחת הנשים שבהן פגע האנס הסדרתי אלון קסטיאל, ביטאה במדויק את תחושתן של נפגעות רבות, כשאמרה: "אני עדיין כועסת, זועמת ורותחת על מערכת המשפט שנותנת לאנס סדרתי שמסמם דרך קבע נשים, סימם עשרות נשים ואנס אותן, עונש מגוחך ביחס לכל העבירות שביצע. אני כועסת על ההקלות, על היחס בכפפות של משי".
מערכת המשפט בישראל אינה מותאמת להתמודד עם מי שעבר את אחת מהטראומות הקשות ביותר של פלישה וחדירה לגופו ללא הסכמה חופשית. גורמים רבים בתוך ההליך המשפטי מתייחסים בחשדנות ובחוסר אמון כלפי נפגעות ונפגעים. ואכן, בעקבות האמירה האומללה של השופט ישעיה הוחלט לפני כמה שנים כי שופטים יעברו השתלמות בנושא, אך מדובר בהשתלמות אחת ויחידה בכל הקריירה שלהם, ובכך ממש אין די.
בתחום העדין הזה דרוש לבצע שינוי רדיקלי ודרמטי במערכת: יש להקים בתי משפט ייעודיים לעבירות מין, להכשיר שופטים ייעודיים, להטיל הגבלות ברורות על החקירה הנגדית של הסנגורים ולמנוע הטחת האשמות וערעור של נפגעות. המערכת כולה צריכה להבין את "שפת הפגיעה" ואת השלכות הטראומה, כדי שתוכל לתת לנפגעות ולנפגעים יחס מיטיב ולא שיפוטי.
כבר היום יש לבחון כיצד ניתן לשנות את ההליך המשפטי מתחילתו ועד סופו, כך שהנפגעת תחוש שהמדינה ראתה אותה, דאגה לה והעמידה לדין את הפושע; ובכך גם מנעה פגיעות נוספות באחרים.
הכותבת היא מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית